בחודש הבא יחגוג אהרון-דוד לוזק את יום הולדתו ה-37, אבל בשבוע הבא הוא יחגוג ציון דרך לא פחות משמעותי: חמש שנים של ניקיון מוחלט מאלכוהול ומסמים, מצב שהוא כלל לא מובן מאליו מבחינתו. "אם שואלים אותי בן כמה אני, אז המספר הוא 37, אבל למעשה, אני בן חמש", אומר לוזק, ולנוכח הגבה שמתרוממת מולו, הוא מדגיש: "זה אמיתי. הייתי צריך לעבור דם, יזע ודמעות בשביל להגיע לזה. אני לא אשקר ואגיד שזה קל, אבל זה שווה הכל. חזר לי החופש".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- עו"ד עדי דוידוביץ' יצאה מבית המשפט ועלתה לבמה של מועדון פלמנקו
את החופש שלו מממש לוזק בדרך שלא משאירה את עברו מאחור: הוא עובד במרכז הגמילה רטורנו שליד בית שמש, שבו טופל בעצמו, ועוזר לאחרים לצאת מאותו חושך שבו היה נתון עד לפני חמש שנים. "זו סגירת מעגל שנותנת המון כוח", אומר לוזק. "למשל, העובדת הסוציאלית שטיפלה בי, אלישבע – היא הצילה אותי, והיום אני מתייעץ איתה לגבי מטופלים שבאים אליי, ולפעמים היא אפילו שולחת אליי אנשים. הרי אני הייתי מטופל שלה. זה מטורף. וזו המטרה העיקרית שלי: להעביר את הבשורה למכור שעדיין סובל. זה יותר חשוב מהכל. אני כאן כדי להגיד לו שיש תקווה. אדם מכור צריך להבין שהוא הקורבן, לא הפוגע, כך שהוא צריך לדעת לבקש עזרה".
הכירו את מרכז רטורנו:
דחייה וחוסר שייכות
לוזק גדל בשכונת נווה יעקב בירושלים להורים יהודים-אמריקאים שחזרו בתשובה עם עלייתם לארץ לפני 45 שנה, מה שיצר אצלו בעיה קשה של זהות. "מגיל מאוד צעיר לא ידעתי איפה לשים את עצמי", הוא נזכר. "בבית היה אורח חיים דתי, לא חרדי, אבל ההורים שלחו אותי למסגרות חינוך חרדיות, כך שכבר בגיל שש התחלתי להתבלבל. היה פער בין אורח החיים בבית לבין מה שהמסגרת ציפתה ממני. כשהייתי בא לבית הספר עם קורדרוי ונעלי כדורסל, היו שולחים אותי הביתה כדי שאחליף לנעליים ומכנסיים שחורים ולחולצה לבנה. חוויתי דחייה וחוסר שייכות".
כשסיים את בית הספר היסודי, הגיע זמנו לעבור לישיבה, והוא הרגיש שזו ההזדמנות שלו להפסיק להרגיש לא שייך ולבנות חיים חדשים במקום שיבחר בעצמו. "רציתי להתרחק מהשכונה ומהבית. כשהראיתי לאבא שלי את טפסי הרישום לישיבה שבחרתי, הוא קרע אותם מול העיניים שלי ואמר שאני אלך לאן שהוא יגיד. ילד בא עם ציפייה, מרגיש שהוא הולך לבחור לעצמו את העתיד, להשתחרר, ואז לוקחים לו את זה. זה עשה לי חושך".
הוא נאלץ ללכת לישיבה שבחר אביו, והמצב החמיר. "הייתי ילד מפוצץ אנרגיה, ולא מצאתי את עצמי בחיי ישיבה ובלימודים עד הלילה, אז התחברתי עם מישהו מהשכונה שלי, והתחלנו לגנוב יחד אופנועים. היינו גונבים ומחזירים. חיפשנו ריגוש". השניים נתפסו, נפתח להם תיק במשטרה, ולוזק סולק מהישיבה. אביו הכניס אותו לישיבה נוספת, סמוכה לשוק מחנה יהודה, וגם שם היה לו צורך להתרחק משגרת הלימוד האינטנסיבית. "הייתי הולך לחמארות של השוק, שם אנשים היו יושבים ושותים כל היום, וחשבתי לעצמי: מה יכול להיות יותר טוב מזה? מבחינתי, הגעתי לחלום, והתחלתי לשתות. האלכוהול נותן פלסטר לכאב. במקום לחוות את הכאב, אנחנו משנים את התודעה ואת מצב הרוח, וזה מאוד מסוכן, בעיקר לאדם כמוני, שחווה הרבה מקומות כואבים ולא מאוזנים מגיל צעיר – ואז זה נעשה הרגל. אתה אומר: 'וואלה, הדבר הזה עובד, אני לא מרגיש את הכאב שלי'. אבל זה שקר, כי בפנים זה מתפוצץ וזה יותר כואב, ועם הזמן אתה צריך יותר ויותר".
מתחילים לשמוע קולות
כך, בגיל 13 וחצי היה לוזק ל"ילד רחוב קלאסי": הסתובב עם מבוגרים, נשאב אל השתייה ושוב מצא את עצמו מחוץ לישיבה. "התחילו מריבות כבדות עם אבא שלי. כבר לא קיבלתי את המרות שלו, ונוצרו הרבה חיכוכים. כל בוקר הייתי הולך לשתות בשוק, ובצהריים חוזר לנווה יעקב, לחברים החדשים שמצאתי שם. אנשים שעוברים פצעים ושריטות מגיל צעיר, כמוני, נוטים ללכת למקומות לא בריאים, כי שם הם מרגישים ביטחון. אני התחברתי לאנשים מבוגרים שלוקחים חסות על חלשים ומנהלים אותם. אחד מהם הכיר לי את התחנה המרכזית הישנה בתל אביב ולימד אותי מה זה זונות. נשאבתי לחיים האלה".
באותה תקופה הוא גם התחיל עם הסמים. בתחילה השתמש בחשיש ובמריחואנה, ומהר מאוד זה התפתח לסחר ולשגרה של תיקים במשטרה. "הייתי סוחר בסמים, כי הייתי צריך כסף בשביל לקנות אותם. גם נאנסתי פעמיים על ידי אדם שהייתי תחת חסותו. נתתי בו אמון, הוא פגע בי, וזה היה חוסר אונים שאי אפשר לתאר. עם הסמים הגעתי לשלב שבו כבר לא נהנים: השימוש נהיה כבד, ולגוף יש גבול לכמה שהוא יכול; ואז אתה מנסה להפסיק לעשן ולשתות, ומגלה שאתה לא יכול – עולות החרדות, עולות הפרנויות, מתחילים לשמוע קולות. התחושה היא שאתה חי-מת. מתחילים להיות מבודדים מהחברה, כבר לא סוחרים; אתה לבד מהבוקר עד הלילה, רק מנסה להשתמש. אם אין כסף לזה – גונבים. בשלב הזה כבר גרתי ברחוב".
את התקופה הזו הוא לא זוכר במדויק, כי היא מלאה בבלק-אאוטים. "אתה אפילו לא זוכר איפה אתה נמצא. קורים הרבה דברים מפחידים". כך עברו השנים, וכשהיה בן 28 סיפר לו חבר על מרכז הגמילה רטורנו. "הוא אמר לי שאין לי מה להפסיד; הרי גם ככה אני ברחוב. הגעתי לרטורנו, ואני זוכר שמיד הרגשתי שם שאין שיפוטיות באוויר. המרכז מושיט לך יד. מישהו נותן לך חיבוק, אומר לך שאוהבים אותך. אני רגיל להישרדות, לחיים על הקצה, ופתאום אומרים לי: 'ברוך הבא הביתה'. פתאום אתה מרגיש משהו אחר".
התחלתי לחשוב על התאבדות
זה היה הניסיון הראשון שלו להיגמל, והוא נמשך חצי שנה. לאחר מכן יצא ממרכז הגמילה. באותה תקופה הוא כבר החליט שאינו רוצה להשתמש יותר בסמים, והתחיל לעבוד, אבל כעבור שמונה חודשים הגיעה שבירה. "זו התרסקות. זה מקום שלא נהנים. כמויות הסמים שהגוף צריך, רק עולות כל הזמן. התרסקתי ברמות. זו הייתה התחתית, ממש בית סוהר פנימי. אי אפשר לתאר את ההרגשה. התחלתי לחשוב על התאבדות".
את הגעתו השנייה לרטורנו הוא לא זוכר במדויק. עד כדי כך היה מסומם. "זה הנס", הוא אומר, "הרגע שאלוהים נוגע בנו ומציל אותנו, הרגע שהמכור באמת רוצה להתנקות ולחיות. זה לא קורה לכולם. אני לא זוכר איך בדיוק הגעתי למרכז, אבל ברור שזה היה ממקום אחר, מתוך הרמת ידיים והבנה שאני לא יכול לבד, שאני צריך עזרה, ושזה בסדר לבקש אותה".
לדבריו, טיפול הגמילה השני שעבר היה יסודי ותובעני יותר מהראשון. "הכי קשה היה לגעת בפצעים שבפנים. שם התפרקתי. הייתי צריך לחזור לכל התהומות הפצועות. אחר כך הצלחתי לחזור למקום מכבד, אוהב, שנותן לי להיות מי שאני בלי שאני צריך לברוח. היום אני יכול להיות מי שאני, ולהרגיש שזה לגיטימי. אני מרגיש שהעולם צריך אותי, את המיוחדות שלי שאף אחד לא יכול לקחת ממני. לכל מכור יש את המקום הזה, ואני כאן כדי לחבק אותו ולומר לו שאוהבים אותו".
כיום הוא עובד כמדריך בקהילת רטורנו ומקיים אורח חיים עצמאי. "פתחתי שוב חשבון בנק, יש לי רכב, יש לי עבודה. אני ההוכחה שלכל מכור יכולים לקרות דברים טובים". אבל יש עדיין לא מעט מכורים שנמצאים בתחתית, וכדי לעזור להם לעשות את הדרך שעשה אהרון-דוד לוזק, נערך בימים אלה מיזם בשם "יוצרים טוב", שבמסגרתו יועמדו למכירה פומבית יצירות אמנות שיציירו סלבס, וכל ההכנסות יוקדשו לקהילת רטורנו ולמרכזי גמילה נוספים.
"הרגשתי מגעיל, שמן, מכוער, טיפש, כלומניק". הקליקו על התמונה:
