במחאה של תושבי הונג קונג, המעצבים לא נרתעים מלהילחם
מעצב גרפי מקומי, פעיל יומיומי בהפגנות ההמוניות נגד חוק ההסגרה הדרקוני של סין, מציג שלל כרזות וכתובות יצירתיות שמודפסות מדי יום, ומודה: ''אני מחרבן מפחד''
הכרנו בלימודי התואר השני בלונדון, לפני כמה שנים. טומי הוא בחור הונג-קונגי מופנם, חייכן, צנוע ומעצב בחסד. לפני כמה ימים קיבלתי ממנו הודעה: ״יכול להיות שאני נכנס לכלא, ויש סיכוי שלא אשרוד״.
בהונג קונג העשירה, שבחודשים האחרונים רואה גל מחאה חסר תקדים עם סכנת חיים למשתתפים בו, לא מדברים על עצמאות; מדברים על הישרדות. מתוך כשבעה מיליון בני אדם שחיים במטרופולין הזה, כמעט שלושה מיליון הפכו לפעילים בגל המחאה, וביניהם מאות מעצבים גרפיים (ראו כאן ערוץ טלגרם בנושא), שעד 9 ביוני חיו את חייהם הנוחים, ובן רגע הפכו לאקטיביסטים שמשתמשים בידע ובכישרון שלהם כדי לסייע במאבק נגד הרודנות הסינית.
זו לא הפעם הראשונה שהבלוג שלנו מסקר אירועי מחאה, החל במעצבים מקומיים וכלה במחאות בינלאומיות.אבל ההתקוממות הנוכחית בהונג קונג יוצאת דופן בעוצמתה ובאורכה.
טומי, בוא תספר בתור התחלה מה הרקע למהומות בהונג קונג.
"יש לנו מדינה אחת, אבל בעצם אלה שתי מסגרות. הונג קונג היא למעשה עיר בסין, והיא נשענת על החוק הסיני. ההבדל בינינו לבין סין הוא שאנחנו מוגנים על ידי החוק בהונג קונג. אם אני מפר חוקים מקומיים, אני הולך לבית משפט מקומי, בעוד שסיני הולך לבית משפט סיני, ואני לא צריך לספר לך מה קורה בסין. האמן איי ווי ווי נכנס לכלא הסיני כי הוא לא שילם מסים. באפריל הכל השתנה. הממשלה שלנו, שנבחרת על ידי השלטון הסיני, החליטה שמעכשיו אנחנו נתונים גם למערכת המשפט הסינית".
יש לכם, הציבור, יכולת לשנות את ההחלטה?
"לא. אבל המינימום היה שיתנו זמן להבין את החוק, או למחות נגדו. בניגוד למקרים שהיו בעבר, הפעם עבר רק שבוע אחד מרגע ההכרזה ועד שהממשלה שלחה את החוק לפרלמנט. ב-9 ביוני מיליון תושבים יצאו לרחובות, ועדיין הממשלה הודיעה שזה לא מעניין אותה. ב-12 ביוני הצבא התחיל לירות על אזרחים. ראיתי לידי ילדים בני 12 מקבלים מכות רצח, חלק מהם נורו. זה היה רגע המפנה של כולנו, אני חושב. ילדים הם מחוץ לתמונה. כמה ימים אחרי, וכבר שני מיליון איש יצאו לרחובות. זה היה אמור להיות היום של ההצבעה הסופית בפרלמנט, אבל הקפנו את בניין הפרלמנט והצלחנו לדחות את ההצבעה".
מה אתם דורשים?
"חמישה דברים: לשנות את החוק, חקירת משטרה, לשחרר את כל העצורים מ-12 ביוני, לשנות את ההגדרה של המחאה שהייתה לכדי פעולה לגיטימית, ושראשת הממשלה קארי לאם תתפטר".
"אם בעבר המחאות הציבוריות נגעו לבקשת עצמאות להונג קונג, הפעם הדגש היה נקודתי, משפטי. מאז הקיץ מתרחשת פעולת תעמולה סינית עצומה, שטוענת שזה שוב מאבק על עצמאות. ביולי קרתה תפנית, הוחלט להשעות את החוק, התושבים לא היו מרוצים והמשיכו למחות, וכדי שהממשלה שלנו והסינית לא 'יתלכלכו' באלימות, נשלחו 300 אנשי מאפיה מקומיים, פרו-סינים, כדי לתקוף אזרחים. אף אחד לא נעצר. מאז, אין לנו אמון במשטרה, ומאותו רגע המאבק כבר נגע לכולם - גם למי שעד היום לא היה מעורב פוליטית, כמוני. קארי לאם אמרה שמהחודש, כשהפרלמנט יחזור לפעילות, הם ינסו לבטל את החוק - ואנחנו פשוט לא מאמינים לה".
יש גם הונג קונגים שמתנגדים לגל המחאה?
"בערך 25% מהם".
מה הם התסריטים האפוקליפטיים שיכולים להתממש?
"תשמע, הרבה פוליטיקאים סינים מושקעים בהונג קונג, ולכן אין סיכוי שהם יהרסו אותה. כרגע יש איסור על אזרחים סינים להיכנס להונג קונג. התעמולה שם אומרת שאנחנו נאבקים על עצמאות, והם פשוט משקרים לאזרחים שלהם כדי להפחיד אותם. להונג קונג אין באמת כוח לעמוד מול סין".
אתה מפחד?
"מפחד? אני מחרבן מפחד. אולי זה כמו אצלכם עם צבא ומלחמות - כולם פה התגייסו. היום-יום מחולק לשני חלקים: החצי הראשון הוא עבודה רגילה, שגרה. בארבע בערך כולם יוצאים לרחובות, למטות, כל אחד והתפקיד שלו במאבק".
אז בוא נדבר על כוחה של קהילת העיצוב המקומית.
"זו לא הפעם הראשונה שיש התאגדות פוליטית של מעצבים, אבל זו כן פעם ראשונה בעוצמה כזאת. הקמנו ערוץ טלגרם שמתפרסמות בו כל יום מאות כרזות. הכל שם חסוי, ללא שמות. אנשים מפחדים. יש כמה אמנים מפורסמים שלא אכפת להם. העיצוב משתנה מדי יום בהתאם למה שמתרחש. כל יום הוא שונה".
"בהתחלה, כל הכרזות היו בעיקר על איפה נפגשים ומה עושים; אחר כך, הן נעשו כדי להזכיר לאנשים מה קרה, כמו סיכומים גרפיים; ואחר כך – תעמולה. כל ערוצי החדשות פה הם סיניים לחלוטין, אז הרבה מעצבים בחרו לספר סיפורים אישיים של אנשים מתוך המאבק, סיפורים שלא נאמרים.
"הרבה מהפוסטרים אנחנו מורידים מהטלגרם, מדפיסים ותולים על חומות של בניינים, ואנשים מתפלאים מדוע לא רואים את זה בחדשות. כל יום, ברגע שאני מסיים לעבוד, אני מתעדכן בטלגרם עם פוסטרים ועיצובים חדשים".
יש סיבה לפחד ממעשה העיצוב עצמו? הוא עלול להיות לא חוקי? אתם עדיין לא צפון קוריאה.
"אתה כנראה לא מבין מה המשמעות של חיים תחת משטר סיני. תשמע סיפור: חברת הסניקרס האמריקאית VANS מקיימת בכל שנה תחרות מעצבים ומאיירים לעיצוב סינקרס במהדורות מוגבלות. מעצבת קנדית אחת, הונג-קונגית במקור, הכינה איור בעד המחאה. העיצובים ניתנים לדירוג הגולשים, ולאורך חודשים היא הובילה עם העיצוב שלה. יום בהיר אחד, הסניקרס שלה נעלמו מהתחרות. הסינים איימו בחרם".
ואתה מאמין שעיצוב יכול לשנות משהו?
"אי אפשר לדעת. בדרך כלל האזרחים פה לא מעורבים יותר מדי, אבל הפעם זה שונה. אתה רואה את אלפי הפוסטרים שאנשים תולים בכל יום, את העיצובים המיוחדים ואת הסולידריות. זה שינה את האופן שבו אני תופס את הונג קונג, ואת האנשים שלה. אין באמת מנהיג למחאה כרגע. ב-2014, בגל המחאות הגדול לעצמאות הונג קונג, נעצרו כל המנהיגים של המחאה; הפעם אין. כל אחד עושה מה שבא לו".
אצלנו המעצבים מפונקים, מה גורם לכם לצאת לרחובות ולא לפחד?
"12 ביוני שינה אותי. הבטתי בעיניים של ילדים שיצאו לרחובות, ילדים שעמדו לידי. זה הרס אותי. באותו ערב נתקלתי בשתי ילדות שהלכו לאיבוד, ולקחתי אותן להורים שלהן. הן פחדו ובכו, אבל כל הדרך רצו לחזור להפגנה. ברגע כזה, אתה מבין שאתה צריך להתנהג כמו מבוגר".
בוגר המחלקה לתקשורת חזותית של "בצלאל", ותואר שני בעיצוב ב-London College of Communication. בשנת 2007 הקמתי את Graphics & Words - סטודיו המתמחה בחשיבה קריאטיבית עיצובית מולטידיספלינרית, יצירת זהויות מותגיות ומחקרי טרנדים. כיום, בין השאר, אני זוכה להשתתף בתערוכות עיצוב, וגם לשמש מנהל קריאייטיב ויועץ למספר בתי סטודיו ומותגים מהמובילים בארץ. בעשור האחרון, אני מחלק את זמני כמרצה באקדמיות השונות - "בצלאל", "מנשר", "שנקר", "ויצ"ו חיפה" ואוניברסיטת תל-אביב.
להצטרפות לרשימת התפוצה של הטור שלי, שלחו לי מייל:
odedbenyehuda@gmail.com
