טליה קוליס עובדת ב"ווג", מה ששמעתם. בבוקר היא יוצאת מהדירה שלה בווילאמסבורג ולוקחת רכבת הישר אל הוורלד טרייד סנטר, לבניין המשרדים המרשים של המגזין המוכר בעולם, ששוכן ממש בסמוך למגדלי התאומים ז"ל. היא עוברת ליד "הארון", אותו חדר אימתני עמוס בגדים ואקססוריז שראיתם בסרט האייקוני "השטן לובשת פראדה" ומתיישבת בקוביית האופן ספייס, כן גם בווג יושבים באופן ספייס, של החברה. מדי פעם היא נתקלת באנה ווינטור שמסתובבת ברחבי המשרדים ויושבת פסע משם, במשרד גדול ששתי מזכירות יושבות בפתחו, שולחנותיהן זה מול זה - "כן, זה בדיוק כמו בסרט. אין מה לומר, מי שכתבה אותו ידעה על מה היא מדברת". היא מאשרת. קוליס היא ארטדיירקטורית ב"ווג" ואחראית על סדרות הרשת של המגזין, שהיום הוא לא רק מגזין פרינט אלא גם אתר מכובד שמחזיק ערוץ יוטיוב מצליח ועמוד אינסטגרם בעל מיליוני עוקבים.
קוליס, בת 23, נולדה בלונדון לאמא ישראלית ואבא אנגלי. "אמא שלי הגיעה ללונדון בגיל 22, במטרה לטייל ולעבוד איזה שלושה חודשים ונשארה עד היום. היא עבדה במסעדה תימנית בגולדרס גרין (שכונה בצפון לונדון שגרה בה קהילה יהודית גדולה- מ"ז) והוא עבר שם, ראה אותה מכינה פיתות והתאהב. הוא היה מגיע כל יום במטרה לנסות לשכנע אותה לצאת איתו עד שהיא הסכימה. הם התאהבו והתחתנו וזה סיפור יפה, אבל הם כבר לא יחד".
כשהיתה בת שנתיים הוריה התגרשו ("אין לי שום זיכרון שלהם יחד, רק תמונות חתונה") ואבא שלה התחתן שוב ומנישואים אלו נולד לה אח קטן. גם אמה נישאה שוב אבל אין לה ילדים נוספים. טליה גדלה אצל אמה, אבל אביה גר כל השנים בסמיכות בשכונת הנדון ("ואנחנו מאוד קרובים, אבא הכי טוב בעולם"). בכל קיץ הייתה מגיעה לארץ, לחופשת מולדת אצל קרובי משפחתה בראש העין. ("כל קיץ במשך כל הילדות שלי, למשך חודשיים. גרתי אצל סבא וסבתא ואהבתי את זה מאוד. לאכול כל היום לחוח וקובנה, שזה האוכל הכי טעים בעולם בעיני ואמא שלי לא מכינה את זה, אז הייתי מתגעגעת לזה כל השנה").
היא מעידה על עצמה שמעולם לא הייתה תלמידה טובה, ובבית הספר תמיד נתקלה בקשיים. "בבית הספר שלי, כמו ברוב בתי הספר, לא מעריכים ילדים עם כישורים אחרים. הייתי אדם של אנשים ואהבתי לצלם. צילמתי חברים שלי ועשיתי את האמנות שלי אבל זה ממש לא הרשים אף אחד, תמיד הרגשתי שאני נשארת מאחור, והיה לי קשה עם זה שכל החברים שלי מקבלים ציונים טובים ואני לא, למרות שאני יודעת שאני לא טיפשה".
בגיל 16 עברה לבית ספר אחר, שם סיימה בגרויות ובגיל 18, להזכירכן כי באנגליה לא עושים צבא, כבר התקבלה לבית הספר היוקרתי "פרסונס" בניו יורק ללימודי צילום. פרסונס הוא בית ספר גבוה לאמנות, שנחשב לאחד מעשרת בתי הספר הטובים בעולם לתחומי העיצוב, האמנות והאופנה, שאחד מבוגריו הוא מארק ג'ייקובס, למשל. שכר הלימוד בו יקר מאוד, 37 אלף דולר לשנת לימודים אחת והקבלה אליו קשה. "הם קיבלו אותי בזכות הפורטפוליו שלי ולא בזכות הציונים, ועבדתי עליו קשה מאוד. נורא רציתי את זה, למרות שכל החברים שלי נשארו באנגליה ועברו לאוניברסיטאות קרובות., עברתי לניו יורק לגמרי לבד בגיל 18, ולא היה לי אכפת, זה היה החלום שלי".
קוליס נכנסה למעונות של האוניברסיטה בגריניץ' ויליג' עם שותפה מברזיל ("פבריציה, עד היום אנחנו חברות טובות") ללימודים תובעניים של ארבע שנים. "אבל סופר מעניינים" היא מוסיפה, "המייג'ור שלך הוא אמנם צילום אבל אתה יכול לקחת עוד המון מקצועות כמו קולנוע, אמנות, קיימות סביבתית. זה נורא כיף. בשנה הראשונה רק למדתי ויצאתי והכרתי אמריקאים. בשנה השנייה עזבתי את המעונות ושכרתי דירה עם שתי שותפות בווסט ויליג' וחיפשתי התמחות. אמא של ידיד שלי החזיקה סטודיו לצילם בפריז והוא הציע לי להתמחות אצלה, אז בחופשת החורף נסעתי לפריז לשלושה שבועות והכל נפתח לי. הבנתי שדברים קורים בקצב מטורף – כל יום יש צלם חדש ודוגמנית חדשה, והכל קורה כל כך מהר, שאני לא יכולה לשבת באוניברסיטה ארבע שנים ולתת לחיים לעבור. אבא שלי נתו לי הזדמנות של פעם בחיים ללמוד בניו יורק ואני חייבת לנצל כל רגע. אמרתי לעצמי 'תתחילי עכשיו, מה יש לך להפסיד? תעבדי קשה, תכירי אנשים, תכנסי לעולם'.
"חזרתי חדורת מוטיבציה אבל לא מצאתי כלום. חיפשתי התמחויות בכל מקום, ובכל מקום קיבלתי לא. ואז יום אחד המורה לפרסום הציע לנו התמחות ב-Red HOOK LABS שזה סטודיו להפקות וגלריה, שהבעלים הוא ג'יימי מופאט, סוכן מאוד מפורסם בניו יורק שמייצג צלמים כמו סטיבן מייזל. בזמנו עוד לא לא ידעתי את זה, בדקתי איפה נמצא המקום בגוגל מאפ וזה נראה לי כמו מוסך. נסעתי לראיון, התקבלתי וככה הכרתי את הלנה מרטל סואד, שהיא מפיקה גדולה בניו יורק שעושה פרסומות והפקות ל-DKNY, קרולינה הררה ואייג'נט פרובוקאטור. היא ארגנטינאית קטנה ויפיפיה שנראית כמו טינקרבל, וציוותו אותי אליה כעוזרת הפקה. סידרתי את המערכת שלי ככה שאת כל השיעורים שלי עשיתי ביום אחד ובכל יתר השבוע עבדתי מבוקר עד לילה בסטודיו".
בשכר?
"מה פתאום! מתמחה ללא תשלום. אבל זה השתלם לי, כי הלנה ראתה כמה אני מסורה ונאמנה ועובדת קשה והמשיכה להמליץ עלי למי שחיפש מתמחים. היא גם זו שפרצה לי את הדרך לוידאו. היא אמרה לי 'תראי, הצילום הולך ונעלם מהעולם. לכולם יש טלפונים וכולם צלמים ואתרים מחפשים היום תוכן וידיאו, דברים שזזים לא דברים שעומדים. ואין הרבה וידאוגרפים. ככה זה נקרא".
גם הפרסומות היום משווקות דרך הוידאו.
"נכון מאוד. היום לכל העיתונים הגדולים יש אתרים, ועיקר הכסף מגיע מהוידאו שהם מפיקים, ששם שותלים פרסומות. היא נתנה לי המון אפשרויות לעשות וידיאו ולהשתפשף ובזכותה רכשתי את המקצוע האמיתי שלי. עשיתי גם המון דברים בהפקה, ואני מאמינה שאם את יודעת לעשות הכל, כולל סגירת הפרטים הכי קטנים, את גם תהיי במאית טובה יותר, כי את מבינה את כל הסט".
אחרי שישה חודשים בסטודיו, הגיע הטלפון המרגש מ"ווג". הם חיפשו עוזרת הפקה ומרטל סואד המליצה על טליה. "זה התחיל מהדברים הכי מינוריים" היא מספרת "להביא מים וקפה לדוגמניות הצמאות, כאלה. אבל ככה מתחילים וחשוב שבנות ידעו את זה, כי רומא לא נבנתה ביום אחד. הפעם הראשונה שעליתי לקומה של ווג וראיתי את השלט בכניסה הייתה מאוד מרגשת. הייתי מוכנה לעשות הכל".
בהמשך החלה קוליס לעבוד גם עם סטיבן קליין, אחד צלמי האופנה הכי גדולים בעולם כיום, שמצלם אמנים כמו ריאהנה, קניה וליידי גאגא.
"לעבוד איתו היה הגשמת חלום עבורי, כי אני אוהבת את העבודה שלו. הייתי שם כשהוא צילם את קייטי פרי באיזה וורהאוס בברוקלין, והיא הייתה מאוד נחמדה. הייתי שם כשהוא צילם את קים קרדשיאן בתור הגברת הראשונה ל"אינטרוויו מגזין" יחד עם נורת ווסט. הם הלבישו אותה כמו ז'קלין קנדי ולראות אותה עובדת היה מדהים, היא סופר מקצוענית. סטיבן היה מרוצה ממני והציע לי להישאר שם במשרה מלאה, אבל נשארה לי עוד שנת לימודים ולא הייתה לי ויזה בשביל זה. החלטתי שאני אמשיך בהתמחות ופשוט אעבוד על תיק העבודות שלי בשביל היום שאחרי".
"אנה ווינטור לא מדברת עם כולם, היא הבוס"
ביום בו סיימה קוליס את לימודיה, "ווג" הציעו לה משרה אמיתית כמפיקה. "זה היה טקס סיום התואר, אבא שלי הגיע לבקר אותי בניו יורק, כולם יושבים עם הכובעים והגלימות שלהם ואין להם מושג מה הם יעשו ביום שאחרי, ופתאום מגיע אימייל לנייד שלי עם ההצעה הזו. זה היה מדהים. גם תפקיד של מפיקה זוטרה ב'ווג' הוא הישג. אמנם התשלום לא מאוד גבוה, בניגוד למה שאולי אנשים חושבים, אבל אני מקבלת הזדמנויות מדהימות. לפעמים במהלך העבודה אני שוכחת את זה, אבל אז מתעוררת ומגלה שאני מביימת עכשיו את ג'יי בלווין בוידאו לווג דוט קום וצובטת את עצמי".
את עובדת בעיתון?
"לא. גם למגזין 'ווג', כמו ליתר העיתונים בעולם יש ירידה גדולה בתפוצה כי אנשים צורכים הכל ברשת ועכשיו הם משקיעים המון באתר שלהם. הנוכחות הדיגיטלית חשובה יותר מהעיתון עצמו, וגם רווחית יותר, כי הפרסומות בהפסקת הוידיאו ממנות את העיתון כולו. יש שישה מיליון מנויים ליוטיוב של 'ווג' וכל הסרטונים עולים גם שם".
קוליס היא חלק מהצוות שמפיק את הסרטונים ל"ווג" ולפעמים היא אפילו מביימת את הדוגמניות בסדרת הרשת "ביוטי סיקרטס". "זה קורה בנפרד מצילום השער, ובדרך כלל גם בלוקיישן אחר. הפקה נפרדת לגמרי שבה עושים את הסרטון. עשינו עכשיו למשל 73 שאלות למרגו רובי ולפני זה גם להיילי וג'סטין ביבר".
ואת רק מאחורי הקלעים?
"כן, אבל בסרטון של אמילי בלאנט, למשל, רואים אותי כי ביקשו. היא הרי הצטלמה ל'השטן לובשת פראדה' והיא מעמידה פנים שהיא חוזרת עכשיו למשרדים. יש לנו גם סדרת סרטונים של 'בנות שואלות את אנה' שבה סלבריטאית שואלת את אנה ווינטור שאלות ואנה עונה. עשינו עכשיו אחד כזה עם טיילור סוויפט".
בחזרה ל"השטן לובשת פראדה" - 73 שאלות עם אמילי בלאנט:
ואת אנה עצמה את פוגשת?
"יצא לי לפגוש אותה בפגישות סביב שולחן, אבל להגיד לך שממש הייתה לנו שיחה, לא. היא לא מדברת עם כולם, היא הבוס. אני מעריצה אותה על זה".
כמה הדברים נראים כמו בסרט ההוא?
"זה באמת נראה מאוד דומה, עם הארון הגדול והאסיסטנטיות של אנה, אבל דבר אחד שונה. הן לא באמת מתלבשות כזה מושקע לעבודה. אני יכולה חופשי לבוא עם ג'ינס ואיזה טופ יפה, כמו שמתלבשים כאן בתל אביב".
"ההורים שלי גאים בי ומרגישים שהחזרתי את ההשקעה"
קוליס עכשיו בחופשת מולדת בתל אביב, חודש שנכפה עליה כדי לסדר לעצמה את המשך ויזת העבודה שלה באמריקה. כדי להמשיך לשמור על שגרת הכושר שלה בחודש הזה, הגיעה לאימונים אצל ליקי רוזנברג וכך, גם שמענו עליה. "עקבתי אחרי כל מיני דוגמניות ישראליות כאן, כמו שלומית מלכה וקורל סימנוביץ'. זה התחיל מזה שחבר שלי אוהב את סרג'י רוברטו, בעלה של קורל, וככה גם הגעתי אליה ואל השאר. ראיתי אותן מתאמנות שם, וזה נראה כמו מסיבה אחת גדולה, אז פניתי לליקי באינסטגרם ושאלתי אם אוכל להתאמן אצלה בחודש הזה והיא אמרה בטח, בואי. אין לנו דבר כזה בניו יורק, זה באמת אימון הכי כיפי שיש, גם קשה אבל גם כמו לצאת לבלות".
את תל אביב לא הכירה בכלל, ורק עכשיו בחופשת המולדת הנוכחית, נחשפה לקוסמופוליטן הקטן שבנינו פה. "זה מדהים, כל השנים ביליתי את רוב הזמן בראש העין, המקסימום שהגעתי אליו הוא לנמל תל אביב, שזה מקום נורא מתוייר ולא תל אביבי. ופתאום אני רואה איזו אווירה יש פה, כמה ברים ומסעדות. אני מרגישה שאני באירופה, כיף לי פה בטירוף. גם הגברים פה אחרים, הם נורא ישירים. הגברים באמריקה ביישנים, פה מתחילים איתי יותר וזה כיף. באמריקה הכל זה באפליקציות ג'יי-סוויפט והינטץ' בעיקר, אף אחד לא יתחיל איתך בבר. פה זה כלום בשבילם וזה מרענן. גברים עדיין מתחילים עם נשים. הבעיה היחידה היא שנורא יקר פה, כמו בניו יורק, עלות המחיה מטורפת".
בימים אלו חיה טליה עם הבסטי שלה בדירה בוויליאמסבורג ועובדת על סדרה חדשה ל'ווג' שהיא פיתחה והגתה: "יומנה של דוגמנית". סדרה בת שישה פרקים בה מלווים דוגמניות ברחבי העולם. "אנחנו מלווים דוגמנית לאורך כל היום, מהבוקר עד למסלול של מוסקינו, בערב נניח. עשינו את זה עם סוקי ווטרהאוס בבית שלה באל.איי ועשיתי עוד פרק עכשיו בפריז עם טיילור היל. יהיו גם פרקים במילאנו ולונדון, וזה כיף כי זו הזדמנות לטייל בעולם".
בביזנס?
"לא, באקונומי. הכי דאון טו ארת'. זה לא גלאמור אז איט סימס".
יומנה של דוגמנית, עם דוגמנית העל ההולנדית בריג'יט קוס:
ובכל זאת, יש לך מסר לבנות שקוראות אותנו ומזילות עכשיו ריר?
"כן, אם את עובדת קשה, תשיגי הכל. עכשיו בישראל זו החופשה הראשונה שלי מזה ארבע שנים, עבדתי מאוד קשה בשביל להגיע לזה. ועוד משהו, חיוך. אם את נכנסת למקום עם חיוך על הפנים, אנשים רוצים לעבוד איתך. לעבוד קשה ולהגיע בגישה חיובית, זה בערך עושה את כל ההבדל".
וגם ללמוד בפרסונס, שזה מעולה לרזומה, אבל עולה הון.
"פרסונס עוזר, זה ברור. אבל אם לא תעבדי קשה, לאף אחד לא יהיה אכפת מזה. אני רוצה לחשוב שהייתי מגיעה לשם בכל מקרה, וכרגע ההורים שלי גאים בי ומרגישים שהחזרתי את ההשקעה. יש לי עוד חלומות. ב'ווג' זה מאוד ריאליטי סטייל ואני רוצה לעשות תוכן אמנותי יותר. בא לי לביים פרסומת לבושם של שאנל, בא לי לעשות פיצ'ר. מבחינתי זו רק ההתחלה".
