שמואל ביקש מבעלי אתרי בילוי שידאגו להנגשה, אך "לא חל שיפור"

"אני רוצה ללכת עם אשתי להצגות, ואין מקום מתאים. אומרים לה 'בעלך יֵשב בשורה זו ואת בשורה אחרת'. גם בבתי מלון אין נגישות. אנחנו הנכים שקופים, שיחשבו גם עלינו"

שמואל הדר. "הכל כל כך מסובך, שלפעמים אין לנו כוחות לצאת ולהתמודד עם כל זה" (צילום: יאיר שגיא)
שמואל הדר. "הכל כל כך מסובך, שלפעמים אין לנו כוחות לצאת ולהתמודד עם כל זה" (צילום: יאיר שגיא)
המכתב של שמואל שפורסם במדור "המכתב שלא נכתב" של "לאשה"
המכתב של שמואל שפורסם במדור "המכתב שלא נכתב" של "לאשה"

האם המכתבים במדור הוותיק והאהוב של "לאשה" "המכתב שלא נכתב" אמיתיים? כן! פנינו לכמה מכותבי המכתבים בשנים האחרונות, והצענו להם להיחשף. הנה הפנים שמאחורי מילים המרגשות.

 

שמואל הדר (67) מכפר־סבא, בנקאי (כיום בחצי משרה), נשוי לציפי, אב לארבעה וסב לנכדים ("יהלומים לא סופרים"):

 

"עד לפני תשע שנים הייתי אדם בריא, עבדתי במשרה מלאה, רקדתי ריקודי עם, בייחוד ריקודים תימניים. כולם הכירו אותי כשמואל הרקדן.

"לילה אחד הלכתי לישון והתעוררתי באמצע הלילה עם תחושת נימול ביד ימין. אחרי חצי שעה הרגשתי שאני מושך את הרגל, ועד שהגעתי למיון כל החצי הימני של גופי כבר היה משותק. בתוך זמן קצר גם הרגל השנייה והאגן השתתקו".

 

מה אמרו הרופאים?

"בהתחלה חשבו שזה אירוע מוחי, אחר כך חשבו שזה חיידק, ועד היום לא יודעים מה גרם לזה. מאז אני נכה 100% ומתנהל בכיסא חשמלי.

 

"השנה הראשונה הייתה קשה: עברתי שישה אשפוזים בבית חולים וארבעה חודשי שיקום. תודה לאל, בזכות אשתי והסביבה התומכת, קמנו מזה. אני אדם שמח והשלמתי עם המצב".

"בתחנות דלק יש שלט: 'נכה? צפצף שלוש פעמים ונבוא אליך'. אני מצפצף – והם מצפצפים עליי"

 

ציפי: "מאז שהתאוששנו, אני מחפשת פעילויות תרבות ונופש שמתאימות לנכים בכיסא גלגלים ומתאכזבת פעם אחר פעם. אני מחייגת למקומות ושואלת אם הכניסה נגישה ועונים לי: 'לא, מצטערים'. כשאנחנו רוצים ללכת לקניון, אנחנו חייבים למצוא חניית נכה עם מעלוֹן, שלפעמים נתפסת על ידי רכב קטן, שלא זקוק למעלון. למרות שכתוב על האוטו שלנו 'נא להשאיר מרווח של שני מטרים', אנשים לא שמים לב וחוסמים, ואנחנו נאלצים לצלצל למשטרה כדי שיקראו לבעל הרכב. כשאנחנו עולים לירושלים, אנחנו יכולים ללכת רק לבית המשפט העליון, לכותל או לשוק מחנה יהודה. בשאר האתרים התיירותיים אין נגישות. כשאנחנו רוצים לטוס לחו"ל, מחייבים אותנו ב־50 דולרים נוספים עבור כיסא עם מקום מרווח לרגליים. לשמוליק יש סדים ברגליים, הוא לא יכול לכופף את הרגליים ולא מסוגל להיכנס בין הכיסאות!"

 

שמואל: "אני רוצה ללכת עם אשתי להצגות ולהופעות, וברוב המקומות אין מקום מתאים עבורי. לפעמים אומרים לציפי בטלפון 'בעלך יֵשב בשורה הזו ואת תשבי בשורה אחרת'. בבתי מלון רבים אין נגישות: לפעמים אומרים שהחדר נגיש לכיסא גלגלים, אבל מעבר להגדלת החדר בחצי מטר, אין כלום. הכל כל כך צפוף, שאני משפשף את המשקוף ולא יכול לפתוח את דלת החדר בעצמי. כשאני רוצה לאכול בחדר האוכל, אני מגלה שכל האוכל ניצב על מדרגה גבוהה – וציפי נאלצת להיות המלצרית שלי. אני לא רוצה להרגיש מוגבל, אני רוצה לעשות הכל חופשי! כשאני רוצה לקנות משהו, לרוב אני לא יכול להיכנס לחנות, כי הפתח צר, וצריך לבקש מהמוכר שיביא לי את מה שאני צריך. בתחנות דלק יש שלט: 'נכה? צפצף שלוש פעמים ונבוא אליך'. אני מצפצף – והם מצפצפים עליי. יש כאלה שכועסים עליי שאני מרעיש. הכל כל כך מסובך, שלפעמים אין לנו כוחות לצאת ולהתמודד עם כל זה.

 

אנחנו זוג שאוהב לצאת ולבלות. אנחנו לא מתלוננים סדרתיים, אבל הרבה אנשים בארץ לא רואים את הקושי שלנו. יש כאן כל כך הרבה נכים, בכל הגילים, אם זה בגלל פגיעה בצבא ואם זה בגלל תאונות דרכים, ועדיין, אנחנו שקופים".

 

האם משהו השתנה מאז כתיבת המכתב?

"לצערי, לא חל שום שיפור בעניין. אני קורא לבתי מלון, מסעדות, תיאטראות, קניונים ושאר מקומות הבילוי לחשוב גם עלינו".

 

בחזרה לפרויקט "המכתב שלא נכתב"

 

הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: דביר כחלון, סגנון: ראובן כהן)
הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: דביר כחלון, סגנון: ראובן כהן)
 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד