כשחזרתי מרומניה הכפרית לא מזמן, עשיתי רשימה של מה יש בה ומה אין בה. בין שאר הדברים שאין (מדרכות, אוטו לכל בית, מיינה, דררה, חנויות רשת) היו גם חזיות. בחזיתות הבתים ישבו נשים מבוגרות עם החזה מונח על הברכיים וצועניות, דווקא צעירות, התהלכו בלי, חופשיות ומשוחררות. כשחזרתי ישר לחום הגדול של יולי־אוגוסט, היה לי משונה ללבוש חזייה עם ברזלים וגביעים מרופדים. מה הקשר שלה למזג האוויר ולמה שהגוף צריך עכשיו? התחלתי להרגיש שהחזייה שלי היא מעט פאסה. חיטטתי במגירה ושלפתי גוזיית תחרה עם כתפיות דקות, ואף על פי שהיא טיפה מעכה את החזה, היא ענתה לצורך השעה.
קס קה סה, בראלט?
אבל גם הגוזייה לא מונחת במקום: היא עודכנה והוחלפה במילה בראלט (Bralette). זה נשמע יותר פרנסאווי־סקסי, כמו בלקונט, אך במשמעות הפוכה: זאת גוזייה משודרגת, מחומרים מתקדמים עם הנדסה יותר קפדנית משל גוזיית טריקו, ללא ברזלים או קאפים בנויים. אם בעבר היא הייתה הפריווילגיה המתוקה של בעלות החזה הקטן, לא עוד – כבר יש דגמים שמכילים חזה גדול והיקף רחב.
הדיבור החם על הבראלט הגיע גם לכתבה ב"ווג", שצנחה לחיקי כפרי בשל כשהתחלתי להרהר בנושא. מאחורי כמה מהחברות שקמו כדי להוות אלטרנטיבה למותגי החזיות הגדולים, מסופר שם, עומדות נשים, שיודעות בדיוק מה הן והחברות שלהן רוצות מחזייה. המותגים, שאני לפחות שמעתי עליהם בפעם הראשונה, הם "נגטיב אנדרוור" CUUP, Yummie ו"בייסריינג'". אפילו אשלי גרהאם נותנת מענה של חזייה קלילה למידות ממש גדולות בקו החדש שלה, "אדישן אל". בארץ אפשר למצוא בראלטים אצל פיקס, אינטימה, אפרודיטה, אמריקן איגל, ובעצם כמעט בכל רשת וחנות המחזיקות הלבשה תחתונה. ברשת ג'ק קובה נחתה לאחרונה בראלט, גם עם ריפוד פנימי (עד קאפ G!), כחלק מקולקציה רחבה של פריטים מבד דקיק (מיקרופייבר עם לייקרה). ג'ני קובה (קאפ D), מבעלי הרשת, מספרת שהיא לבשה את הבראלט לטיסה ולא רצתה להוריד אותה גם בחו"ל. לדבריה, "בעקבות בגדי הספורט שכבשו את הארון, זיהינו שגם נשים עם חזה גדול רוצות להרגיש בנוח, אם זה בבית, באירוח או בקפיצה עם חברות לבית קפה".
חזייה, בשביל מה זה טוב?
אז למה הבראלט מתחזקת דווקא עכשיו? אפשר להגיד שהצונאמי של#MeToo עוד לא אמר את המילה האחרונה. הניסיון להשתחרר מהמבט הגברי ומהתכתיבים שלו מקבל פנים שונות, כולל איך השדיים שלנו אמורים להיות מוחזקים. כבר לא גבוה, כבר לא בחוזקה.
"כשמסתכלים על חזיית הפוש־אפ היום היא נראית כל כך... זרה", אומרת ל"ווג" הסטייליסטית מל אוטנברג, שעבדה עם ריהאנה. אחרות מזכירות את העובדה שהבגדים הנחשקים של מעצבי־העל, כמו סלין, ולנטינו או ארדם, לא מבקשים חזה מעוצב. והחזיות החדשות באמת לא מתיימרות ליצור קונסטרוקציה של חזה מדומיין, אלא לעטוף אותו ברכות, ורצוי בגוון ניוד – הגוון שמסמל יותר מכל את ההרמוניה עם הגוף ואת היעדר הקישוטיות, את הסקסיות כמו שהיא נתפסת בעיני נשים.
ואי־אפשר לסיים בלי להזכיר את הכוכבות שמכינות את הקרקע למהפכה, אלה שחזייה מבחינתן היא המלצה (לאחרות). ריהאנה, למשל, מוותרת באופן קבוע על חזיות, ומתנהלת בלעדיהן בעולם בטבעיות רבה. גם כריסי טיגן לא מתרגשת מזה שהחזה שלה נפול, מה שנקרא. היא הצטלמה באוברול דקיק עם מחשוף עמוק ללא חזייה, מין משהו שאת זורקת על עצמך כדי לצאת לקניות, במקרה שלה, לחנות הצעצועים. הפוסט שהעלתה גרר תגובות שיימינג מנשים וגברים כאחד, שהתקוממו על הפגיעה בטעם הטוב. בואו נודה, מי שמגנה גם מקנאה. הלוואי שיכולתי לוותר על חזייה ולהרגיש שהמבטים ברחוב לא מנהלים אותי. זה יהיה ה־יום. ועד אז, בראלט.
