רק לפני כמה חודשים, אחרי שעזבה את הבית שבו גדלה, העזה מוריאל חדד (27) לגעת בכאב שמלווה אותה מאז שהייתה בת 12, כשמשפחתה התפרקה, אבל כביכול נותרה שלמה: הוריה הפסיקו לדבר זה עם זה לפני שנים, ובכל זאת בחרו להמשיך לחיות תחת קורת גג אחת עד עצם היום הזה. בפרויקט המטלטל שהציגה בתערוכת הבוגרים במחלקה לעיצוב תקשורת חזותית במרכז הטכנולוגי בחולון (HIT), חשפה באומץ את ילדותה לצד הורים שנפרדו, אך למעשה פרידתם לא הושלמה מעולם.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
"הפרויקט נוצר מתוך ההתבגרות שלי לתוך מציאות מתוסבכת לחלוטין. ההורים שלי בחרו להיפרד זה מזה אך מעולם לא עשו את זה בדרך הרשמית והמקובלת, ומנהלים עד היום משק בית משותף מבלי להחליף מילה במשך 15 שנה", היא מספרת. "הרעיון נולד מתוך תחושת הניכור העזה שגדלתי איתה, ושאותה אני מכנה 'ניכור הורי', שחוויתי בתור נערה מתבגרת - ניכור במערכת יחסים מורכבת, שמערבת בתוכה כעסים, זעם והיעדר אהבה, שהשפיעו על כל נקודה בחיי והפכו אותי למי שאני היום".
לפרויקט - תערוכה אינטראקטיבית המורכבת מ־40 שירים בליווי אנימציות משעשעות - קראה בשם "קרעו אותי", שם שמגלם את הקרע בין ההורים, את ההיקרעות שלה בין שניהם ואת הקרע המסוים בינה ובין אחותה הגדולה בעקבות זאת. בתערוכה נדרשים המבקרים לקרוע פיזית דפים ממחברות השירים שתלויות על הקירות, כל מחברת מחוברת לחיישנים, וברגע שתולשים דף, החיישנים מפעילים סרטון אנימציה שקשור לשיר. "במילים אחרות אני מבקשת מהצופים לקרוע אותי. או לקרוא אותי. יש פה כפל משמעות", היא אומרת.
היא נולדה וגדלה ביהוד, אמצעית מבין שלושה ילדים: הבכורה בת 29, הצעיר, בן 24, קצין בצבא. כיום היא מתגוררת בדירה שכורה בתל־אביב.
את זוכרת ימים אחרים, שבהם הייתם משפחה אחת גדולה ומאושרת?
"בקושי, יש לי זיכרונות מעורפלים של כולנו יושבים לארוחה סביב שולחן אחד. אני לא זוכרת טיולים משפחתיים או חוויות משפחתיות, ולא היו לנו בכלל ארוחות שישי. כל יום שישי ערכתי שולחן מתוך תקווה שכולם יבואו וישבו סביבו ונגמור כבר עם השקט הזה, אבל לא הייתה היענות. רוב הזמן הייתה בעיקר דממה, ואם ההורים רצו להעביר מסרים אחד לשני, הם עברו דרכנו".
קרה משהו שהוביל לזה?
"לא ספציפית, זו הייתה מערכת יחסים שהלכה והתפיידה. אבא שלי התקרב לדת, וזה הרחיק את אמא שלי. זה היה בעצם הקש ששבר את גב הגמל.
"אם אני לא טועה, הייתה איזושהי מריבה שבעקבותיה הם הפסיקו לדבר, אבל בעוד שאצל זוגות אחרים יש שולם אחרי פרק זמן סביר, שעה־שעתיים או יום־יומיים, אצלם נקודת השולם לא הגיעה עד היום, אבל גם נקודת הפרידה לא הגיעה. הם כאילו ביחד, עדיין נשואים, אבל הם נפרדו לפני 15 שנה".
למה בעצם הם לא נפרדו?
"אני באמת לא יודעת, אולי מבושה, אולי מפרימיטיביות, אולי מפחד להודות שהם מהמשפחות האלה שזה קורה להן. הם לא תיארו לעצמם שזה יימשך כל כך הרבה שנים".
משחקי כבוד שיצאו משליטה?
"לגמרי מלחמת אגואים. אני בטוחה שקשה להם לוותר אחד על השני, להודות בכישלון, לדעתי זאת הסיבה שהם לא חותכים. הם בחיים לא פתחו למשל תיק ברבנות, למרות שכנראה הם כבר לא ישלימו לעולם".
הוריה חיים בחדרים נפרדים, הבית נורא גדול ויש הפרדה ברורה, היא מספרת. "הם מנהלים חשבונות בנק נפרדים, אמא שלי מבשלת לעצמה ולנו, אבא שלי לא אוכל את האוכל שלה, הוא מביא קופסאות עם אוכל מסבתא שלי. היום, בגלל שאנחנו לא בבית ואין מי שיעביר מסרים ביניהם, אז יש שיפור, למשל הם כבר מסוגלים להגיד אחד לשני להעביר את המלח. זה המקסימום, אבל מבחינתי זו התקדמות".
מה קורה בחגים?
"כמו בבתים של הורים גרושים, היינו צריכים לבחור אם ללכת עם אבא או עם אמא למשפחות שלהם".
קרובי המשפחה לא ניסו להתערב?
"ברור, היו ניסיונות שלא הובילו לשום מקום, ובאיזשהו שלב הם פשוט התייאשו".
אחד מהם ניסה ליזום פתרון למצב?
"מה, טיפול זוגי? זה ממש לא הם. מבחינתם, מי שהולך לטיפול יש עליו חותמת של מטורלל, חולה נפש".
תמונות לאמא, תמונות לאבא
אחותה הבכורה בעלת עסק מצליח, אחיה הצעיר סיים תואר ראשון עוד לפני שהתגייס. "יחסית לבית שגדלנו בו, יצאנו די מוצלחים", היא מחייכת, "יכול להיות שדווקא בגלל זה היה בנו רצון תמיד להוכיח שאנחנו שווים, כי תמיד הרגשנו שהאהבה שנקבל תלויה בזה וחובת ההוכחה עלינו. בגלל שלא קיבלתי פידבק, לטוב או לרע, כי פשוט הייתה דממה, הרגשתי שאני צריכה לעשות מאמצים כדי למשוך תשומת לב. למזלי, גדלתי על ערכים טובים כמו אחריות והשקעה, כי הרצון שלי למשוך תשומת לב יכול היה לקחת אותי גם לכיוונים פחות טובים".
איך היחסים בין ההורים השפיעו על היחסים בין האחים?
"אי־אפשר להתעלם מזה שבאיזשהו מקום כל אחד מאיתנו נטה לצד שיותר דאג לו".
אפשר היה לצפות שדווקא במצב כזה תתלכדו ותהיו שם אחד בשביל השני.
"אני ואחותי הלכנו כל אחת לצד אחר ובגלל זה מערכת היחסים בינינו לא טובה. אני מתה עליה וגאה בה, היא מוכשרת בטירוף והיא הקימה חברה לתפארת, אבל הקשר הבינאישי בינינו כמעט לא קיים. יש אהבה ודאגה, אבל מרחוק. אני לא יודעת מה עובר עליה והיא לא יודעת מה עובר עליי. עצוב לי, אבל זה המצב. עם אחי, לעומת זאת, זה אחרת לגמרי, כי הוא הבייבי של המשפחה אז כולם מסתדרים איתו".
את היית הילדה של אמא ואחותך הילדה של אבא?
"בדיוק. היום זה כבר לא ככה, וגם כשהייתי ילדה והייתי בצד של אמא זה היה במירכאות כפולות ומכופלות, כי הייתי ילדה ולא הבנתי כלום. היום אני קשורה לאבא בדיוק כמו לאמא. יש לי קשר מאוד חזק עם אבא שלי".
אחותך ראתה את עבודת הגמר שלך?
"כן, הזמנתי אותה לערב הבוגרים. היא אמרה שהפרויקט מדהים. אני בטוחה שהיו לה עוד דברים להגיד, הרי אלה גם החיים שלה, אבל היא לא אמרה".
ואיך ההורים הגיבו כשהם ראו את החיים שלהם פתאום מככבים בתערוכה?
"הם מאוד התרגשו. לפני התערוכה רציתי להכין אותם, אז אמרתי להם מראש שהם לא הולכים לראות משהו נחמד. הם חששו מזה שהחיים שלהם יהפכו לנחלת הכלל, אבל הסברתי להם שזה גם הסיפור שלי ואני מספרת אותו מנקודת המבט שלי".
ואם הם היו מבקשים ממך לשמור על הפרטיות שלהם?
"אני לא חושבת שהייתי מסכימה. אני טוטאלית בדברים שאני עושה, וגם האמנות שלי טוטאלית, במיוחד אם משהו בוער בי".
איזה הורים הם היו?
"מסורים, מעניקים. גדלתי בבית פרטי עם חצר וארבע קומות, תמיד לבושה במותגים ולא חסר לי כלום, אבל הרגשתי שאף אחד לא מקשיב לי כי כל אחד מהם היה שקוע בכאב של עצמו".
יש לכם קבוצת ווטסאפ משפחתית?
"יש, אבל היא לא פעילה כל כך. עד כדי כך הפנמתי את הנתק, שאם אני נוסעת לחו"ל אני לא אשלח תמונות בווטסאפ המשפחתי, אני אשלח לאמא בנפרד ולאבא בנפרד. לאחותי אני בכלל לא אשלח".
כשהיית ילדה הבנת שאת חיה בבית שונה?
"האמת היא שלא, חשבתי שככה זה כי לא הכרתי שום דבר אחר. הפעם הראשונה שנחשפתי למשפחה נורמלית הייתה בגיל 16, הלכתי לארוחת שישי אצל בן הזוג הראשון שהיה לי והייתי בשוק. הלם תרבות. אני זוכרת שכולם ישבו סביב השולחן, אכלו, דיברו וצחקו, כל אחד סיפר משהו, ואני מסתכלת על כולם המומה ולא מצליחה להכניס כלום לפה. לא הבנתי איך זה יכול להיות שכולם בצחוקים, ויש מנה ראשונה ומנה עיקרית ובין לבין מקשקשים קצת, זה נראה לי הזוי לחלוטין. הייתי כמו זבוב על הקיר שרואה משהו שהוא לא מכיר, זה היה סוג של הארה. פתאום הבנתי שאני חיה במקום לא נורמלי ולא תקין".
התביישת בבית שלך?
"לא. גדלתי בבית פתוח והחברים שבאו לא שמו לב. כל מה שקרה בין ההורים תמיד היה מתחת לפני השטח, הייתה העמדת פנים, אף אחד לא ידע. הרבה חברות טובות שלי לא מודעות עד היום לסיפור".
טושים בדרום אמריקה
בילדותה ניגנה בגיטרה ובפסנתר, ואת האמנות הפלסטית גילתה רק אחרי הצבא, במהלך טיול בדרום אמריקה. "פגשתי ישראלי שטייל עם תרמיל שעליו היה תלוי צרור ענקי של טושים צבעוניים, יום אחד ראיתי אותו מצייר בהוסטל והתחשק לי גם", היא משחזרת. "למחרת הלכתי לקנות טושים, התחלתי לצייר והרגשתי איך זה מרגיע אותי. לא חשבתי על זה קודם, בכלל לא ידעתי שזה קיים בי. אם אני אראה לך ציורים שציירתי אז, לא היית אומרת: 'את צריכה לעשות עם זה משהו', לא היה שם שום דבר מרשים, הם נראו כמו ציורים של ילד בגן.
"לסטודנטים לאמנות יש נטייה לעשות דברים 'יפים', ואם זה לא יפה, כנראה זו לא אמנות, אבל אני לא מסכימה עם זה. באמנות הכל לגיטימי. ככל שזה יותר הזוי ולא מדויק, זה יותר יפה בעיניי, אמנות ריאליסטית הרבה פחות מרגשת אותי מאמנות אבסטרקטית".
האנימציה בפרויקט הגמר שלה, בעיקר בחלק העוסק ביחסים שלה עם בני המין השני, מינית מאוד. האיורים מתארים אקטים מיניים בשלל תנוחות. במרכז הפרויקט, למשל, מוצג סרטון שנקרא 'עומדת על חוד גבוה', שבו נראית בחורה עושה סוג של ג'גלינג עם כמה איברי מין גבריים, ובסופו של דבר נופלת על אחד מהם ונראית כאילו היא נופלת על חרבה.
"נכון, העבודה מאוד מינית ואני לא מתביישת בזה, בסופו של דבר סקס זה בסך הכל סקס, לא ביג דיל", היא אומרת. "סקס יכול להיות אינטימיות בין שני אנשים, אבל כמו שאת רואה בעצמך בסרטונים, לא תמיד זה ביחד, לפעמים זה לחוד. לפעמים זה לבד ולפעמים הצד השני נמצא שם באופן סביל. אני יודעת שלפעמים זה נראה בוטה מדי, אבל זו האמת שלי גם אם היא לא נעימה לאוזן".
הבאת בחשבון שהעבודה שלך עלולה לזעזע חלק מהצופים בה?
"זו הייתה הכוונה. תוך כדי עבודה על הפרויקט התעוררה בי כמיהה אמיתית לזעזע, אם זה באמצעות המילים, האנימציה או הסאונד. באמנות כמו באמנות אין נכון ולא נכון, יש רק אמת".
בעבר ניהלה זוגיות ארוכה, שכמעט הובילה לנישואים. "אני יזמתי את הפרידה, אבל נשבר לי הלב בטירוף, כי מאוד אהבתי אותו. כשרציתי לחזור הוא לא הסכים, ואז נשברתי ממש".
למה רצית להיפרד?
"היום, אחרי הפרידה, אני מבינה ששאלתי את עצמי את השאלות הלא נכונות. שאלתי את עצמי איך אפשר להיות עם אותו בן אדם כל החיים? אני מתביישת לומר שכל העידן התזזיתי הזה שמאפיין את הדור שלי, של התחלופה המהירה של בני זוג ועבודה ודירות ומה לא, הגיע גם אליי. בכל מקום מתחילים איתך והשפע הזה בלבל אותי. איבדתי את אחד האנשים היקרים לי בעולם ועד היום, כשאני מדברת על זה, כואב לי פיזית בלב".
אז למה לא ניסית שוב?
"ניסיתי עשרות פעמים, לא עזר. אני לא שופטת אותו, בסופו של דבר פגעתי בו".
את חושבת שליחסים בין ההורים שלך יש קשר לזה?
"לדעתי כן. הסיפור של ההורים שלי הפך אותי לאדם חשדן, אני לא אחת שנותנת את עצמה בקלות. עד היום אני לא רואה את עצמי מתחת לחופה, למרות שאני הכי רוצה להקים משפחה ולתת לילדים שלי את כל מה שחלמתי לקבל במשפחה שלי".
את מרגישה בשלה למערכת יחסים חדשה?
"מאוד. יש בי אמונה שיום אחד אמצא את מי שאהבה נפשי, כזה שיוכל לצעוד איתי ולגדול איתי וללכת איתי עד הסוף".
