לא התקבל ללימודים, נעצר בידי שוטרים - וזכה במלגת הצטיינות

שלום אלמיו נחשב בטכניון לסטודנט מצטיין, אבל דרכו הייתה קשה וכללה כישלונות בפסיכומטרי. הוא מזדהה עם כאבם של צעירי העדה האתיופית, אך יש לו גם ביקורת

זהר אליה טוריאל

|

21.08.19 | 03:49

שלום אלמיו. "מבחינתי, אתיופיה הייתה מדינת מקלט זמנית, שאין לי קשר אליה היום" (צילום: יאיר שגיא)
שלום אלמיו. "מבחינתי, אתיופיה הייתה מדינת מקלט זמנית, שאין לי קשר אליה היום" (צילום: יאיר שגיא)
הוריו, טורס-יאמרוטה ואדיסו אלמיו. "בשלב מסוים הכל נעצר, והם התכנסו בתוך עצמם, בתוך הקהילה"
הוריו, טורס-יאמרוטה ואדיסו אלמיו. "בשלב מסוים הכל נעצר, והם התכנסו בתוך עצמם, בתוך הקהילה"
אלמיו עם בתו הבכורה, תהילה. "כילד הרגשתי שהוריי חווים גזענות שאני מעולם לא חוויתי"
אלמיו עם בתו הבכורה, תהילה. "כילד הרגשתי שהוריי חווים גזענות שאני מעולם לא חוויתי"

בין כל הסטודנטים הצעירים בטכניון – העתודאים, המשוחררים הטריים מצה"ל ואלה שחזרו לא מכבר מהטיול הגדול – שלום אלמיו הוא יוצא דופן: בן 32, נשוי, אבא לשתי בנות. הוא רגיל ללו"ז תובעני ועמוס, שמשלב לימודים של הנדסת מכונות לצד עבודה ואחריות הורית, אבל שום דבר לא הכין אותו לרגע ההוא, בתחילת יולי, כשהתברר לו שבזמן שהוא יושב בחיפה עם ערימות תרגילים, חבריו בתל אביב מפגינים, והאדמה רועדת. גם בשבילו זה היה עומס רגשי גדול מדי.

 

>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

"זה היה באמצע תקופת בחינות, ואני התעוררתי ליום שחור", הוא נזכר. "היו אז המון תמונות קשות וכתבות שדיווחו על אלימות של בני העדה, וכיום מתברר לי שזה כל מה שזוכרים מההפגנה. לא מנסים להבין מאיפה זה בא, וזה חורה לי. הרי צעירי העדה מרגישים שהחברה הישראלית לא רואה אותם בכלל, וההרגשה הזאת הייתה כמו קפיץ שנמתח ונמתח ובסוף עף רחוק. אני מגנה אלימות בכל תוקף, אבל כלוחם בצה"ל לא שמרתי רק על המשפחה שלי: הגנתי על כל עם ישראל, שלמרבה הצער, עדיין רואה אותנו כעדה נפרדת".

 

אלמיו בצה"ל. "עדיין רואים אותנו כעדה נפרדת"
    אלמיו בצה"ל. "עדיין רואים אותנו כעדה נפרדת"

     

    איפה הזהב? איפה היופי?

     

    אלמיו יקבל מלגת הצטיינות בכנס השנתי של ארגון בוגרי הטכניון (3.9), אבל עד שהתקבל ללימודים, עבר דרך ארוכה, על אף שהייתה לו בגרות מצוינת עם חמש יחידות במתמטיקה ובמחשבים. "עקב אכילס של מרבית בני העדה בקבלה לאוניברסיטה הוא החלק המילולי והאנגלית בפסיכומטרי", הוא מסביר. "אני עשיתי בחינה פסיכומטרית פעמיים, ולא התקבלתי. התחלתי לעבוד, כי כבר חשבתי שזה לא בשבילי, אבל בפעם האחרונה שיננתי, שיננתי ושיננתי בלי סוף – עד שהתקבלתי, בגיל 28".

     

    לישראל הגיע בגיל חמש. יש לו זיכרונות טובים מהילדות בכפר באתיופיה וגם ממחנה המעבר באדיס אבבה, אבל הוא גם זוכר את החיים בגטאות ואת האנטישמיות. "השכונות היהודיות באתיופיה היו מכותרות בגדרות, ומחוץ להן היו רחובות שליהודים אסור היה ללכת בהם",

    "צעירי העדה מרגישים שהחברה הישראלית לא רואה אותם בכלל, וההרגשה הזאת הייתה כמו קפיץ שנמתח ובסוף עף רחוק. בצה"ל לא שמרתי רק על המשפחה שלי: הגנתי על כל עם ישראל"

    הוא מספר. "היו הרבה ניסיונות להמיר את דתם של היהודים, ולכן הם התכנסו בתוך עצמם עוד יותר. אם הייתי משחק עם ילדים גויים, הייתי צריך לטבול בנחל לפני החזרה הביתה, ואם מישהו היה עובר לגור בעיר, היה לו קשה מאוד להתקבל אחר כך שוב בכפר".

     

    עלייתו לארץ הייתה במסגרת מבצע שלמה, ב-1991, אבל עוד קודם לכן הוא שמע הרבה על ישראל ועל ירושלים. "כל השיחות בבית היו על דברים רוחניים, על ירושלים שעשויה זהב, על בית המקדש. גם תמיד היו שמועות על עלייה לישראל, אם כי העזיבה עצמה באה בפתאומיות, בבהלה. אמא שלי העירה אותי באמצע הלילה ואמרה: 'קום, נוסעים לירושלים. הגיעה העת'. העלו אותנו על משאיות מכוסות בברזנט, ונדחסנו שם, מלא אנשים. הרגשתי את הפחד, את הבהלה של האנשים שמנסים לארוז בכמה דקות את כל החיים שלהם. לקחנו רק דברים מינימליים, בעיקר כסף. הגויים אמרו למבוגרים לזרוק הכל כדי להגיע לארץ הקודש 'נקיים', והם, אנשים תמימים, כפריים, זרקו הכל, וכך הגענו לישראל בלי פרוטה".

     

    בדרך לארץ שהו במחנה מעבר באדיס אבבה, שם נולדה אחותו הקטנה. כשהגיעה הטיסה המיוחלת לישראל, עלה אליה רק עם אמו ואחותו. אביו, שהיה פעיל בארגון העלייה, נשאר באתיופיה כדי לסייע לבני הקהילה שעדיין לא עלו. קבלת הפנים שנערכה למשפחה בארץ לא הייתה קלה: האם ושני ילדיה נלקחו היישר מהמטוס לבית חולים ושהו בו שלושה חודשים. "זאת הייתה ישראל שראיתי", מחייך אלמיו. "איפה הזהב? איפה היופי? היינו מנותקים מהמשפחה, אמא לא הבינה מילה ובכתה המון, אבל היה שם רופא שמאוד אהב אותי. הוא קנה לי את הגלידה הראשונה בחיי. באתיופיה מעולם לא אכלתי ממתקים".

     

    כך נראה מבצע שלמה:

     

     

    מבית החולים הם עברו לקיבוץ כפר החורש, שבו התאחדו עם האב, שעלה גם הוא בינתיים. הילד בן החמש הלך לגן חובה, שם הוחלט לשנות את שמו הפרטי מ"דסליי" ל"שלום". התחנה הבאה של המשפחה הייתה אתר קרוואנים בחיפה, ואחר כך היא הגיעה לחדרה, שבה השתקעה. בבית הספר היסודי היה שלום אלמיו הילד האתיופי היחידי, אבל הוא לא חש גזענות: להפך, הוא היה ילד אהוד, כזה שהמורות אהבו על אף ש"לא מיצה את הפוטנציאל שלו". "אבא שלי ניסה לעשות הכל כדי שאלמד, אפילו קנה לי אופניים", הוא מגחך. "הייתי תלמיד שמפריע, אבל לא בזדון. בכיתה ז' הכניסו אותי לכיתת תל"ם (תנופה לבגרות מלאה – זא"ט), ואז התחלתי ללמוד ברצינות. יחד עם זאת, לא ויתרתי על ספורט. השתתפתי בתחרויות מתמטיקה וגם בתחרויות כדורעף כקפטן של הנבחרת".

     

    "אחרי שהקמתי משפחה, נכנסנו למלחמת הישרדות כלכלית. אשתי עבדה בפרקליטות ונסעה כל יום לתל אביב, אני עבדתי כמאבטח, אבל נקלענו למצבים שלא היה לנו כסף לדברים בסיסיים"

    אחרי התיכון החל ללמוד בעתודה, אבל בסוף התגייס לקרבי ושירת בחטיבת כפיר כחובש וכצלף. ב-2010 זכה בתואר מצטיין נשיא, ולעיני הוריו הנרגשים עד דמעות לחץ את ידו של שמעון פרס. זמן קצר לפני השחרור נהרג חבר קרוב שלו, דבר שהשפיע עליו מאוד, והוא יצא מהצבא היישר לישיבה, שם עבר תהליך התחזקות. לאחר מכן התקבל לעבודה בחברת טבע ולא ממש חשב על האוניברסיטה. "ידעתי שלא אתקבל בגלל ציון הפסיכומטרי, וכשחבר המליץ לי על המכינה של הטכניון, התלבטתי, כי העבודה בטבע הייתה מתגמלת ומעניינת. בסוף החלטתי ללכת על זה. התפטרתי ממש בפחד. סיימתי את המכינה עם ציונים מעולים, אבל בפסיכומטרי שוב לא השגתי ציון מספיק טוב. שוב הלכתי ללמוד בישיבה, אבל במקביל למדתי לפסיכומטרי עד שהשגתי ציון שהספיק לי כדי להתקבל להנדסת מכונות".

     

    במהלך הסמסטר הראשון ללימודים נישא לתמר, עורכת דין. כיום יש להם שתי בנות – תהילה (שלוש וחצי) ומוריה (תשעה חודשים) – והם גרים בחדרה, בקהילה שבה שניהם גדלו בילדותם. "אחרי שהקמתי משפחה, נכנסנו למלחמת הישרדות כלכלית", הוא מספר. "אשתי עבדה בפרקליטות ונסעה כל יום לתל אביב, אני עבדתי כמאבטח, אבל נקלענו למצבים שלא היה לנו כסף לדברים בסיסיים. שנתיים קיבלתי מלגה במסגרת התוכנית 'עתידים לתעשייה'. המלגה שקיבלתי עכשיו מהטכניון הגיעה לי כמתנה משמיים".

     

    בהפגנות האחרונות הוא לא השתתף, כי הן התקיימו בתקופה שבה עבר בחינות, אבל אביו היה בהן, וכך גם רבים מחבריו. "זה משהו שנוגע בכולנו, כך שאי אפשר להתנכר אליו", הוא אומר.

     

    אתה חווית גזענות בארץ?

    "מהחברה לא, אבל מהמשטרה כן. פעם הסתובבתי בגבעת אולגה כשבדיוק הייתה שם פריצה, אז שוטרים עצרו אותי וביקשו תעודה. ברור שאני מזדהה עם הכאב".

     

    עם אשתו תמר ובתם הקטנה מוריה. "המלגה הגיעה כמתנה משמיים"
      עם אשתו תמר ובתם הקטנה מוריה. "המלגה הגיעה כמתנה משמיים"

       

      המנהל צחק על אבא

       

      לאלמיו יש ביקורת על צעירי העדה, שלדעתו לא דוחפים את עצמם מספיק. הוא עצמו שאפתן, הולך קדימה, אבל זה לא הפריע לו להיות מחובר תמיד לשורשיו. בכיתה ה', למשל, הביא לבית הספר את אביו כדי שיספר על החיים באתיופיה, ובתיכון ארגן כיתה קטנה שניגשה לבגרות באמהרית ("לא היו מספיק תלמידים שרצו, אז התחננתי בפני שתי חברות תימניות שיהיו אתיופיות לשנתיים"). הוא גם תמיד עבד כדי לעזור בכלכלת המשפחה, וכבן בכור שלמד עברית כבר בגן, עזר להוריו מול הרשויות והיה אחראי לארבעת אחיו הקטנים. "מהבן הבכור יש דרישה להיות הכי טוב, אבל יש לו גם זכויות: הוא מקבל שמות תואר וגילויי כבוד מצד האחים הקטנים, ואם הוא מרביץ, אסור להם להחזיר לו. מצד שני, אם הם עושים משהו לא בסדר, מענישים דווקא אותו, כי הוא אחראי עליהם".

       

      איך ההורים שלך קיבלו את החזרה שלך בתשובה?

      "זה קצת הפריע להם, כי הם נוהגים לפי מה שאומר הקייס, ואני פועל לפי שולחן ערוך והרב עובדיה. אני לא אוכל את מה שהקייס שוחט, והם לא קונים בשר מהסופר".

       

      עד כמה החיים שלך בארץ שונים משלהם?

      "כילד הרגשתי שהוריי חווים גזענות שאני מעולם לא חוויתי. אבא היה מספר לאמא דברים מקוממים שקרו לו בעבודה. אני זוכר, למשל, שכשאבא סיפר שהוא רוצה להוציא רישיון, המנהל שלו צחק עליו. הם הגיעו לכאן בשמחה עצומה, אבל בשלב מסוים הכל נעצר, והם התכנסו בתוך עצמם, בתוך הקהילה. מבחינתי, אתיופיה הייתה מדינת מקלט זמנית, שאין לי קשר אליה היום, אבל להורים שלי קשה להרפות מהעבר".

       

       

         

        חנוך ארגה חווה כאן קשיים רבים בהתחלה - ואז נבחר לחייל מצטיין. הקליקו על התמונה:

         

        לכתבות נוספות על בני העדה האתיופית, הצלחתם וקשייהם - הקליקו על התמונה (צילום: אביגיל עוזי)
        לכתבות נוספות על בני העדה האתיופית, הצלחתם וקשייהם - הקליקו על התמונה (צילום: אביגיל עוזי)

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד