פתאום קיבלה דרישת שלום מאמה שנהרגה בתאונה לפני 47 שנה

זמן קצר אחרי שהוריה נהרגו בתאונה, מסרה סבתה של רביד שפריר־מילול את הפונצ'ו שאמה סרגה לה לבת השכנים. אחרי ששהה עשרות שנים בבוידעם, הוא חזר אליה

רביד שפריר־מילול. "שמחה שמלכה קיימה את ההבטחה שלה לעצמה ודאגה שהפונצ'ו יגיע אליי" (צילום: אלכס קולומויסקי)
רביד שפריר־מילול. "שמחה שמלכה קיימה את ההבטחה שלה לעצמה ודאגה שהפונצ'ו יגיע אליי" (צילום: אלכס קולומויסקי)

רביד שפריר־מילול (49), פיזיותרפיסטית התפתחותית, נשואה ואם לשניים, גרה במבשרת־ציון:

 

"כשהייתי בת שנתיים, נסעתי עם הוריי לבקר חברים במושב רם־און שבחבל התענ"ך. אחי, שהיה אז בן שש, נשאר באותו יום אצל דודים שלנו. כשיצאנו הביתה כבר היה לילה, וממש ביציאה מהמושב התנגשנו חזיתית בקומביין (רכב חקלאי גדול) שהיה תקוע בצד הדרך. הוריי נהרגו במקום. הקומביין כיסח את כל החלק העליון של האוטו, ואני נפלתי לרצפת הרכב ובזכות זה חיי ניצלו. נפצעתי קל - נחתכתי במצח ועד היום יש לי שם צלקת. הייתי לילה אחד בבית החולים, בידיים של סבא שלי.

"כולם גידלו אותנו. הייתה התגייסות כלל־משפחתית כדי לשמח אותנו. בתחושה שלי, הייתה משפחה שאהבה ורצתה אותי"

 

 

בשלב זה התחילו ויכוחים במשפחה: מי יגדל אותנו? כולם רצו אותנו, כל הדודים וגם סבא וסבתא משני הצדדים. בסוף הוחלט שבהתחלה נגור אצל סבא וסבתא מצד אמא בראשון־לציון, ואחרי שנתיים נעבור לסבא וסבתא מצד אבא, שהיו אז בשליחות בגרמניה. כשהייתי בת שמונה חזרנו עם הסבים מגרמניה והתמקמנו איתם בחולון. בסופו של דבר, כולם גידלו אותנו. הייתה התגייסות כלל־משפחתית כדי לשמח אותנו. בתחושה שלי, הייתה משפחה שאהבה ורצתה אותי.

 

הייתי ילדה שמחה ואופטימית, ולא הרגשתי שמשהו מפריע לי. ידעתי שאני יתומה, אבל לא התחברתי למושג הזה. יתומים היו בעיניי אלה מהספרים של דיקנס. פעם אחת קראתי לסבתא 'אמא'. אחי כעס עליי ואמר: 'זו סבתא, לא אמא!' מצד שני, כשנאלצתי לספר לאנשים שאין לי הורים, זה תמיד גרר רחמים.

 

רביד בילדותה עם אמהּ. "כשנולדו לי ילדים זה היה הכי חסר. הרגשתי שאני לא יודעת מה זה להיות אמא"
    רביד בילדותה עם אמהּ. "כשנולדו לי ילדים זה היה הכי חסר. הרגשתי שאני לא יודעת מה זה להיות אמא"

     

    רק בגיל ההתבגרות הרגשתי לראשונה את החוסר באמא. כשהייתי בת 25 התחתנתי, ושוב הרגשתי את החוסר הזה, למרות שבכלל לא זכרתי אותה. אבל כשנולדו לי ילדים זה היה הכי חסר. הרגשתי שאני לא יודעת מה זה להיות אמא, שאני צריכה להמציא את הדמות הזו.

    "מלכה לא הלבישה את הפונצ'ו לתינוקת שלה, בגלל שידעה שנסרג באהבה על ידי אמא שכבר איננה. היא שמה את הפונצ'ו בצד ואמרה לעצמה: 'זה צריך לחזור לרביד'"

     

    לפני כמה שבועות, ב־19 ביוני, קיבלתי דרישת שלום מאמא שלי. התקשרה אליי בחורה בשם לירון קידר־הלפרין. היא סיפרה לי שעשתה סדר בבית הוריה, מלכה וגדעון קידר, ומצאה בבוידעם פונצ'ו אדום, סרוג בעבודת יד. כששאלה את אמא שלה של מי הפונצ'ו, מלכה סיפרה לה על שני ילדים שגרו אצל הסבים שלהם בראשון־לציון, בסמוך אליהם, אחרי שהוריהם נהרגו בתאונה. היא סיפרה שהפונצ'ו נסרג על ידי האמא בשביל בתה הפעוטה, כלומר, בשבילי.

     

    ב־1973, כשנולדה אחותה הגדולה של לירון, סבתא שלי החליטה להעביר לה את הפונצ'ו, שהיה קטן עליי. אבל מלכה לא הלבישה את הפונצ'ו לתינוקת שלה, בגלל שידעה שנסרג באהבה על ידי אמא שכבר איננה. היא שמה את הפונצ'ו בצד ואמרה לעצמה: 'זה צריך לחזור לרביד'. זמן מה לאחר מכן הם עברו לקריית־טבעון, לקחו את הפונצ'ו איתם ושמו אותו בבוידעם. הפונצ'ו נשכח שם עד שלירון מצאה אותו.

     

    אחרי ששמעה את הסיפור, לירון החליטה למצוא אותי. היא פרסמה פוסט בפייסבוק, שזכה ל־137 שיתופים. למרות שהיא לא ידעה את שם משפחתי, בתוך שעתיים מרגע פרסום הפוסט לירון מצאה אותי: דודה שלי ראתה אותו וכתבה לה שזו האחיינית שלה. כשדיברנו בטלפון ושמעתי את הסיפור, הופתעתי מאוד. איך פתאום צץ משהו מלפני כל כך הרבה שנים? מה גם שלא ידעתי שאמא שלי סרגה. זה תפס אותי בדיוק כשהתלבטתי לגבי שנת שבתון, והרגשתי שזה מין חיזוק מאמא שלי לכך שהחלטתי נכון.

     

    רביד מקבלת את הפונצ'ו מלירון קידר־הלפרין ואמה מלכה (צילום: לירון מילול)
      רביד מקבלת את הפונצ'ו מלירון קידר־הלפרין ואמה מלכה(צילום: לירון מילול)

       

      שבועיים אחרי אותה שיחה נסעתי לגבעת־עדה, מקום מגוריה של לירון, כדי לפגוש אותה ואת הוריה. הם התרגשו מאוד, וביקשו לדעת איך המשיכו החיים שלי ושל אחי. הפונצ'ו נמצא עכשיו אצלי בארון, ליד שמלת הכלה שלי. אני שמחה שמלכה קיימה את ההבטחה שלה לעצמה ודאגה שהפונצ'ו יגיע אליי, ושלירון הצליחה לעזור לאמא שלה לסגור מעגל.

       

      השורה התחתונה: כל החיים שלי שאלו אותי איך זה לגדול בלי הורים. זה סיפור עצוב, אבל יש סיפורים עצובים יותר. אפשר לחיות חיים לא מושלמים - וזה בסדר".

       

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סגנון: אייל אזרזד)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סגנון: אייל אזרזד)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד