הסערה בעקבות התבטאותו של שר החינוך רפי פרץ בנושא המרת להט"בים לוותה בכתבות ובמאמרים, שפירטו את נזקיהם של אותם "טיפולים" אלימים ומבזים. כסקסולוג, אין לי מה להוסיף מעבר למה שכבר נכתב ונאמר בנושא, אבל יהיה זה נכון לחלוק איתכם את הדרך שבה אני נוהג במפגשים עם מי שחשים מצוקה על רקע משיכה חד־מינית.
לעתים קרובות מתייצבים בקליניקה אנשים שמבקשים שאסייע לבן או לבת, לאח או לאחות, להכחיד את משיכתם המינית לבני מינם או לבנות מינן. במקרה אחד היו אלה אם ובניה, שהתחננו ש"ארפא" את אב המשפחה שיצא מהארון. הפונים מוכנים להשקיע הרבה בטיפול ביקיריהם, מתעניינים בתרופות אפשריות, בזריקות, בהיפנוזה - והכל כדי לשנות את האוריינטציה המינית של קרוב המשפחה.
אני תמיד מאזין בקשב, ואז מקריא להם את המכתב המפורסם שכתב זיגמונד פרויד לאם שפנתה אליו בעניין בנה ההומוסקסואל. במכתבו משנת 1935, המצוטט תדירות בספרות המקצועית, כותב פרויד בין היתר: "הומוסקסואליות אינה דבר שיש להתבייש בו… אין לסווג אותה כמחלה… אנו רואים בה וריאציה של התפקוד המיני… זהו עוול אכזרי לרדוף את מי שנמשכים לבני מינם". ופרויד, בואו נזכור, כתב את הדברים בתקופה שבה הומוסקסואליות נתפסה כמחלה.
יש מי שלאחר הקראת המכתב, מבינים שממני לא תצמח להם ישועה. אחרים מתעקשים: "בכל זאת, דוקטור, מה אפשר לעשות נגד זה? שמענו שלפעמים זה מצליח".
משיכה חד־מינית, אני מסביר למי שלא ממהר לנטוש את המרפאה, היא גוון בתוך צבעי הנורמה. כמו שיש אנשים המיומנים בדיבור לעומת אחרים המצטיינים במלאכות יד, כמו שיש בתוכנו יפים ומכוערים, דקיקים וגוצים, ימניים ואיטרים - כך גם חיים בקרבנו מי שנמשכים למין האחר ומי שנטייתם היא לבני מינם. אלה וגם אלה נורמלים.
אני נוהג להבליט את היחס לאיטרים, ומזכיר שבמשך שנים הכריחו אותם, בשיטות שונות ומשונות, לכתוב ביד ימין. גישת "אחרי רבים להטות" התקבעה בעניין הזה אפילו ברמה הלשונית: ימין באנגלית זה Right, כלומר היד הנכונה (Right = נכון, צודק). שמאל באנגלית זה Left, בבחינת היד שנשארה כסרח עודף (Left = נותר, נעזב). זוהי דוגמה לתפיסה שמקדשת את הנורמטיביות של הרוב, אלא שמה שחושב הרוב לא מכתיב את מנעד הנורמה. אפשר לכתוב בימין ואפשר בשמאל, אפשר להיות הטרוסקסואל ואפשר גם להיות הומוסקסואל.
במקרים רבים, האנשים שיושבים מולי נמנים עם הציבור הדתי. אני מסביר להם שאני מודע לאיסור ההלכתי העתיק על משכב זכר, אבל העובדה שיש צו דתי או חברתי שהיה מעוגן בעבר בחשש מפני היכחדות הדור הבא, בטל אל מול היותה של המשיכה החד־מינית ביטוי לטבע, לגנטיקה.
עוד אני אומר לפונים אליי, שייכנסו לרגע לנעליהם של ההומו או הלסבית, וינסו לדמיין איך הם מרגישים כאשר הסביבה משדרת להם שהם מקולקלים, דפוקים, חולים. מה גם שהם מגיעים לרוב ל"טיפול" רק כי הכריחו אותם, או כי הנידוי מהמשפחה או מהקהילה מהלך עליהם אימים. כאילו שאין רבנים הומואים.
אל מול המייחלים לנס ההמרה, אני פוגש גם באחרים: בבני ובבנות משפחה, שמבקשים ללמוד איך לסייע ולתמוך במי שנדמה להם כי הם כלואים בארון, או בכאלה שזה עתה יצאו ממנו. הטיפול נועד לחזק הורים, אחים ואחיות שמבקשים לחבק את יקיריהם אבל לא יודעים כיצד לעשות זאת.
ד"ר יצחק (צחי) בן־ציון, מנהל המרפאה לבריאות מינית בבית החולים "סורוקה" ופסיכיאטר מחוז הדרום, שירותי בריאות כללית
