היום שבו גיליתי שהחשוד בפדופיליה הוא המורה למוזיקה של הבת שלי

אמא בורחת מבשורה: העולם המושלם שאהובית רבי־גולן מנסה לצייר לילדים שלה התנגש חזיתית עם ידיעת חדשות, מהסוג שהיא בדרך כלל מצליחה להתחמק מלקרוא

איפה הייתי בחודשים האחרונים? כמעט שנה של לימודים הסתיימה, ומה אני יודעת על השעות הארוכות שהיא מבלה בבית הספר? (צילום: Shutterstock)
איפה הייתי בחודשים האחרונים? כמעט שנה של לימודים הסתיימה, ומה אני יודעת על השעות הארוכות שהיא מבלה בבית הספר? (צילום: Shutterstock)

בתור מישהי שהחליטה לפני כמה שנים שהיא מפסיקה לראות ולקרוא חדשות, יש מצב שלעבוד ב"ידיעות אחרונות" זו לא הבחירה החכמה ביותר שלי. כבר בלובי, בכניסה לבניין, יש מסכי ענק שזורקים לך בפרצוף את כל זוועות היום. מדי בוקר אני מחתימה כרטיס ומיד דואגת לכסות את העיניים עם הידיים, תוך כדי שאני ממלמלת: "לא להסתכל, לא להסתכל" ומגששת את דרכי למעליות. כן, עד כדי כך. אני אעשה הכל כדי לא לקלוט איזו ידיעה שתשבית אותי לכל היום, כולל לצאת קצת ווירדו בעיני אנשים זרים.

 

בהנחה שעברתי את הכניסה בשלום, אני עולה לקומה השנייה, שבה נמצא שולחן העבודה שלי. אבל המוקשים, לצערי, לא נגמרים שם. לאורך כל האופן־ספייס בבניין הענק שלנו רצים במעגלים מבזקים 24/7. אם חושבים על זה לעומק, הם הרבה יותר נוראיים ממסכי החדשות הענקיים או עמודי העיתונים שפזורים בכל עבר - בהם לפחות יש לך אפשרות לקרוא את הסיפור, להעמיק בפרטים ולהגיע לסוג של קלוז'ר עם המציאות הקשה. בניגוד לאלו, במבזקים את מקבלת משפט אחד קצר שכל תו בו נספר ונבחר בקפידה. משפט שמשתק אותך לדקות ארוכות וגורם לך לצלול לבור של חוסר ודאות. משפט שהוא אגרוף לבטן.

 

אותו יום רביעי היה, לכאורה, עוד יום במשרד. "לכאורה". מילה שתחזור פה הרבה. זה היה עוד יום שבו הידיעות ניסו להגיע אליי, לתקוף אותי, ואני נלחמתי חזרה. התגנבתי, הסתתרתי, שיחקתי איתן מחבואים. רק שהפעם הן ניצחו. מה זה ניצחו? בנוקאאוט. העין המיומנת שלי, שנדדה בשנייה של חוסר תשומת לב אל עבר שורת המבזקים המרצדת, קלטה את הידיעה הבאה: "מורה למוזיקה מאזור השרון נעצר בחשד לעבירות מין בתלמידיו".

 

הגוף רעד ללא שליטה. אהובית רבי גולן
    הגוף רעד ללא שליטה. אהובית רבי גולן

     

    היסטריה בוואטסאפ הכיתתי

    עצוב לומר, אבל ידיעות מהסוג הזה אני כבר רגילה לדפדף. המוח קולט, הלב מתכווץ, אבל איפשהו בין מטוס שלם שהתרסק, פיגוע שהרס כמה משפחות ותאונת דרכים קטלנית – אני מצליחה לסנן איזו קללה ולהמשיך בשגרת היום.

     

    כמה דקות מאוחר יותר כבר לא היה לאן לברוח. תמונתו של המורה למוזיקה של הבת שלי, רק בכיתה א', התנוססה לי מול העיניים. צו איסור הפרסום הוסר. הוסרו לי גם כמה שנים מהחיים

    במקרה של עבירות מין, אני נוהגת לחשוב לעצמי, כולם בריאים בגופם? תפסו את המנוול? יופי, אפשר להמשיך לנשום. כמה דקות מאוחר יותר כבר לא היה לאן לברוח. תמונתו של המורה למוזיקה של הבת שלי, רק בכיתה א', התנוססה לי מול העיניים. צו איסור הפרסום הוסר. הוסרו לי גם כמה שנים מהחיים.

     

    השחקן הראשי במקרים כאלה, כמו בהרבה מקרים שקשורים להורים לילדים קטנים, הוא הוואטסאפ הכיתתי. בתוך שניות מרגע שהכתבה עלתה לאוויר, החלו לרוץ בקבוצה שלנו עשרות הודעות ותמונות בקצב בלתי נתפס. למי שעזב את הטלפון לרבע שעה וחזר פתאום לציביליזציה (להלן, בעלי), לא היו הרבה סיכויים לעקוב או להבין מה קרה כאן.

     

    ברגעי חירום שכאלו, ההורים, שחברים בקבוצת הוואטסאפ, נחלקים באופן אוטומטי לתפקידי מפתח: יש את אלה ההיסטריים ששואלים מיליון שאלות בבת אחת, שלאיש אין עליהן תשובות, יש את המסתערים, שכל מה שמעניין אותם זה לתבוע מישהו, יש את חברי הוועד, שמנסים להרגיע את הרוחות ולהשיג תשובות פורמליות מההנהלה, ויש את אלו שמתכנסים בתוך עצמם ובוחרים בזכות השתיקה - כי מה בכלל הטעם.

     

    אני? חד משמעית משתייכת לזן ההיסטרי, בעיקר לא הפסקתי לרעוד. פיזית. הגוף רעד ורעד ללא שליטה. המחשבות צצות ורצות, וכך גם הרגשות האלו שתמיד כשמשהו משתבש, הן זוקפות את ראשן המיותר - רגשות האשם.

     

    מה אם הוא עשה לה משהו והיא התביישה לספר? אולי לא דיברתי איתה מספיק על הנושא הזה? לזרוק לחלל האוויר אחת לשבועיים "הגוף שלי הוא ברשו...." ולחכות שהם ישלימו "תי!" - זה לא מספיק. אני יכולה להיות חפיפניקית בכל נושא בחיים האלה - אבל לא בזה. איפה הייתי בחודשים האחרונים?

    מה אם הוא עשה לה משהו והיא התביישה לספר? אולי לא דיברתי איתה מספיק על הנושא הזה? לזרוק לחלל האוויר אחת לשבועיים "הגוף שלי הוא ברשו...." ולחכות שהם ישלימו "תי!" - זה לא מספיק. אני יכולה להיות חפיפניקית בכל נושא בחיים האלה - אבל לא בזה. איפה הייתי בחודשים האחרונים? כמעט שנה של לימודים הסתיימה, ומה אני יודעת על השעות הארוכות שהיא מבלה בבית הספר? או על השעות האינסופיות שהבן שלי מבלה בגן ובצהרון? איך אני מסתפקת ב"כיף" שהם עונים לי כדי לסתום לי את הפה בכל פעם שאני שואלת אותם איך עבר עליהם היום?

     

    אין דבר כזה אנשים רעים, לכאורה

    את המורה הזה פגשתי לראשונה ביום הראשון ללימודים, בטקס לקבלת ילדי כיתה א', והתאהבתי בו בשנייה. נרגשת כולי הגעתי איתה לבית הספר (המצוין, אגב) שנלחמתי חצי שנה כדי להתקבל אליו. הוא עמד בחצר עם האורגן שלו, נראה כמו דמות ששלפו מ"תהילה" ושר בלייב שירים שעשו לי עור ברווז.

     

    אני זוכרת שחשבתי לעצמי באותו רגע: איזה יופי שבתי הספר של היום חושבים מחוץ לקופסה, וכמה חבל שבאייטיז לא היו לנו מורים כאלה למוזיקה. אני אפילו זוכרת מה הוא שר: "ילד הולך לו ברחוב" של עלי מוהר ויוני רכטר הנהדרים. אני זוכרת את הדמעות שעמדו לי בגרון. זוכרת שהרגשתי שבחרתי טוב. הכי טוב שאפשר בשביל הבת שלי. בימים שבאו אחרי לא הפסקתי לדבר על החוויה המדהימה שחווינו ועל המורה הזה, שהפך מבחינתי לפרזנטור הבלתי רשמי של בית הספר. לכרטיס הביקור שלו.

     

    מרגע שהיא ואחיה הקטן יצאו לאוויר העולם אני מנסה לצייר להם עולם מושלם. אני מודה גם שאני לא בוחלת באמצעים כדי לעשות את זה ומשקרת להם במצח נחושה. רשימה חלקית מהמידע המוטעה שהעברתי להם בזמן האחרון: אלו לא בומים אלא זיקוקים (בירי הטילים האחרון שהיה למרכז), אין דבר כזה אנשים רעים (אולי במדינות ממש־ממש רחוקות, וגם זה נדיר), גנבים יש רק בסרטים, ההורים של אנה ואלזה בריאים ושלמים, אבא ואמא יחיו חיי נצח, והאוטו גלידה מנגן כי נגמרה לו הגלידה (אוקיי, זה פחות קשור). פשוט לא מצאתי סיבה לתת להם, בגילם הקט, אינפורמציה כל כך מפחידה שאין להם דרך לעבד אותה. לעזאזל, אפילו לי אין דרך לעבד אותה.

     

    בסופו של אותו יום רביעי, כשנשמתי עמוק ושאלתי אותה איך היה בבית הספר, היא ענתה לי כצפוי: "כיף". בניגוד לפעמים קודמות שבהן הייתי עונה: "יופי!" וממשיכה להתעסק בענייניי הלא חשובים, הפעם עזבתי הכל, ישבתי איתה, סיפרתי על היום שלי וחיכיתי בסבלנות למידע שיגיע. והוא הגיע.

     

    היא סיפרה לי שהיא עצובה, כי המורה האהוב שלה למוזיקה לא יגיע יותר לבית הספר בגלל שהוא עשה מעשים לא טובים (לכאורה) לילדים, ועכשיו השוטרים תפסו אותו והוא בכלא. בפעם הראשונה לא יכולתי לבלף אותה יותר או לצבוע לה את העולם בוורוד. "נכון, בובה שלי", אמרתי לה, "זה באמת עצוב". הסתכלתי לה בעיניים וראיתי את הבלבול, את האכזבה. אוף, כמה פחדתי מהרגע הזה. התינוקת שלי מתחילה להבין שיש אנשים לא טובים בעולם הזה. לכאורה, כמובן.

     

     

    הגיליון החדש של מגזין Gostyle - עכשיו בדוכנים (צילום: רותם לבל)
    הגיליון החדש של מגזין Gostyle - עכשיו בדוכנים (צילום: רותם לבל)
     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד