ב-11 בנובמבר 1994 – יום שישי אחרי הצהריים – נשמעה בביתי אותה דפיקה מפורסמת בדלת, ואחריה הגיעה ההודעה האיומה מכל. יותם, בעלי ואב בני, נהרג במהלך שירות מילואים. כמעט כל מה שהיה רלוונטי עד לאותו רגע התמסמס, משא כבד הוטל על כתפי, ושלא מבחירה – יצאתי למסע אל הלא נודע.
בנובמבר הזה ימלאו 25 שנים לאותו רגע בזמן. מסלול שהחל בהודעה שאיש לא מייחל לה הוביל אותי לדרך עתירת מורכבויות. אמנות הפכה עבורי כלי ביטוי, והשכול, שהפך לחלק מזהותי, שב ועלה ביצירה שלי.
התערוכה "זה לא משחק ילדים", המוצגת בימים אלה בגלריה ''מקום לאמנות'', היא נקודת ציון נוספת במסע (שלי ושל כל האמנים המציגים בה), שבה אני מנצלת את הכובעים השונים שלי כיוצרת, כאוצרת וכמעצבת, על מנת להציף נקודות מבט שונות על היחסים בין שכול אישי ולאומי במדינת ישראל.
בהתבוננות לאחור, אני רואה את נקודת ההתחלה של התערוכה הזו בפסח 2017, כשהלכתי לקנות מתנות חג לילדים. חיילי המשחק הפשוטים, שהיו תלויים על מעמד בחלקה האחורי של חנות הצעצועים, תפסו את עיני מהרגע הראשון. המחשבה שאני רוצה אותם (כחומר גלם לעבודה) ליוותה אותי במשך כל הסיבוב בחנות. בחרתי לילדים מתנות באיזור משחקי המחשבה. שילמתי. ארזתי יפה. רגע לפני שיצאתי אל החניה חזרתי שוב אל אותם חיילים ירקרקים ורכשתי גם אותם.
באותם ימים שודרו שוב ושוב קדימונים לפרק בתוכנית "עובדה", שהתמקד בפעולת השייטת באנצריה. באותה פעולה נהרג בן דודי צחי בנטוב, שהיה הרופא של השייטת, והעדפתי לא לצפות בתוכנית. שיחת טלפון בבוקר שלמחרת מאמו של יותם (בעלי שנהרג), הובילה אותי לפתוח את האינטרנט ולראות מה שודר. על שולחן העבודה שלי היתה מונחת חבילת חיילי המשחק שרכשתי. תוך כדי הקשבה לסיפורם של חמשת הלוחמים ששרדו הכנסתי מַלחם אל שקע החשמל והתחלתי לפרק ולהלחים חיילי פלסטיק ירוקים.
"שרשרת חיול" הפכה לנדבך ראשון בסדרת עבודות שבה אני ממיסה, מפרקת, מרכיבה וקושרת חיילי צעצוע לכדי אובייקטים שניתן לענוד או להציב במרחב. יום צילומים שעשיתי עם הצלם גיא עמיעד רגע לפני יום הזיכרון – בו הוא תיעד אותי עונדת את השרשרת ברחבי העיר, במקומות דוגמת הכניסה לבסיס הקריה בתל אביב, או ישובה בין שורות הכיסאות הריקים הממתינים לטקס ערב יום הזיכרון בכיכר רבין – הוביל אותי למחשבה על תערוכה שתעסוק בסוגיות שבין האישי ללאומי ובין הפרטי לציבורי בהתייחס לתרבות השכול וההנצחה בישראל.
המחשבה הזו עברה גלגולים שונים, ההצעות שפיתחתי הפכו לתיקיות מסודרות על המחשב שלי, אך הרגע בו הכיוון התחדד והתבהר התרחש בעקבות מפגש אקראי עם עוז בירי, מול פרוייקט הגמר שלו בתערוכת הבוגרים של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל.
בירי, שסיים את לימודיו בשנה שעברה, הציג בתערוכה כלי רכב צבאיים מקרמיקה, הנעים בעזרת שלט. האובייקטים הוצגו בשורות מסודרות וממושטרות, כשביניהן מקבץ כלי רכב מנותצים, מנגנוניהם חשופים, והם מטילים צללים שחורים. ההתבוננות הארוכה שלי במיצב הובילה את אחד מהסטודנטים לקרוא לבירי, שסיפר לי על מקור ההשראה לפרוייקט – אחיו שנהרג בשנת 2000 במהלך שירותו צבאי.
בשיחה שניהלנו דיברנו על ההיבטים הצורניים/חומריים של הטראומה, על הפן התרפויטי של היצירה, על שבריריות החיים, על התעתוע של שליטה וחוסר שליטה. בערב, בבית, הלכתי לבדוק מה שמו של אחיו. חיפוש מהיר העלה על המסך כותרת שמולה נותרתי בלי אוויר: "דוד בירי, חובש בפלוגת ההנדסה של חטיבת גבעתי, נהרג בהתפוצצות מטען חבלה ליד נצרים ברצועת עזה". יותם, בעלי, נהרג בדיוק באותו מקום.
המפגש הגורלי משהו עם בירי הניע אותי להחלטה להוציא לפועל את רעיון התערוכה, שעד אז התנהלה רק בתיקיות וירטואליות, והכתיב את נקודת המבט שבחרתי: עבודות של יוצרים שאיבדו בן משפחה בנסיבות צבאיות, ועושים שימוש אמנותי באלמנטים הלקוחים מתוך משחקי ילדים. בדיסוננס שנוצר בין הקלילות של הכלים המשחקיים לבין כובד המשמעות, הלכה והצטיירה לה תמונה מורכבת של החיים בישראל.
למול הטקסים הלאומיים ותרבות ההנצחה המבוססת על רוטינות קבועות ודפוסים אחידים, בהתמודדות הפרטית כל אחד מגיב ומעבד את האובדן בדרך שונה; ומקיים מערכת יחסים משלו עם הזיכרון ועם תרבות ההנצחה, שהוא הפך חלק ממנה, בעל כורחו.
מיכל שכנאי יעקבי, שאיבדה את אביה בילדותה, מספרת שבמשך שנים היא הרגישה "יקירת העם", אך עם התבגרותה היא חשה במניפולציה ובניכוס של האבל הפרטי שלה לטובת המדינה. ב"אתן עמוד האש" היא מנהלת דיאלוג עם תעשיית הזיכרון וההנצחה, ובייחוד עם איגרות ומזכרות הנשלחות למשפחות הנופלים כל שנה. בתוך כדור שלג – מתנה פופולרית בחנויות מזכרות – היא הציבה שורה הלקוחה ממכתב ששלח שר הביטחון משה (בוגי) יעלון אל המשפחות השכולות בשנת 2016, שהופכת למעין מבנה אנדרטאי המשתלט על המרחב ומאיים על הדמות הניצבת תחתיו.
גם נגה יודקוביק-עציוני משתמשת באגרות יום הזיכרון השנתיות כנקודת מוצא. ב"פרחי אבלות" – סדרה של מגזרות נייר – היא מגיבה לדימויי הפרחים המופיעים תדיר על מעטפת האיגרת, ויוצרת בהשראתם פסלי נייר המהדהדים סמלים תרבותיים וצמחים מקומיים, והופכים לאנדרטאות מכאיבות לפרחים האנושיים שנקטפו.
תמר פייקס, שאיבדה את אביה ואחיה במלחמות ישראל, ואת אחיה ואחותה לתאונה ומחלה, מחפשת ריטואל שיוכל להכיל את כאב האבל על כל אהוביה, ויציע אופציה למי שלא מוצאים את מקומם ברוטינה המקובלת במהלך הצפירה. בטקס התייחדות שאליו היא הזמינה כל מי שמעוניין להצטרף, היא החליפה את עמידת הדום הנהוגה בעמידת ראש והסבירה: "עמידה על הראש אינה עניין פשוט. יש צורך לשנות את מרכז הכובד הטבעי, יש צורך בריכוז והתכוונות. במהלך העמידה מתהווה נקודת מבט חדשה על מציאות ישנה... הקושי הפיזי נותן משמעות אחרת לזמן".
מוטיב הזמן מתקיים גם בעבודתה של נטע ביתן כפרי, שעוסקת בדימוי סביב המושג "חלל". ב"משחק הכיסאות" – מיצב כסאות נחושת בקנה מידה של ילדים – היא מפרקת ומרכיבה סיטואציות מהאותיות ח.ל.ל, כבדות המשקל ורבות המשמעויות. בעבודת וידאו המלווה את המיצב נראית ביתן כפרי כשהיא קוברת את האובייקטים באדמת ביתה, מאפשרת לזמן ולמהלכים הבלתי נשלטים להותיר בהם את חותמם. סימני הזמן ורגבי האדמה הופכים בגלריה לאמירה על הדינמיקה המתמדת ביחסים עם חלל, וזכרו המשתנה.
חיילי המשחק, שמהם צמחה התערוכה, נוכחים במקבץ עבודות של עוז בירי, מיכל שכנאי יעקבי ושלי. בירי מגיב לאופן בו מוצגת דמות החייל בתרבות הישראלית, כגיבור אלמותי ובלתי מנוצח. הוא מציג את ''100% שביר'' – צנחן צעצוע קרמי, כאשר הבחירה החומרית הופכת את הדמות ההירואית לתמרור אזהרה מפני האפשרות שכל זה ייגמר בשבר גדול.
שכנאי יעקבי מתייחסת אל מפגני עוצמה וכוח, ומציגה תצלומי סיטואציות שמשתבשות, דוגמת דמותו של חייל שלוף רובה, נע כסופרמן ישירות לתוך קיר; או רכב צבאי הפוך עולה באש הנראית כנר זיכרון. "המצעד" שלה – סדרת פנסי נייר העומדים במקצב קבוע ומאזכרים את שורות הברושים בדרך אל בתי הקברות הצבאיים – מאיר את הפן הפחות הירואי, ואת המחירים הנלווים לתרבות המלחמה.
אני מציגה את "עניינים שבלב" – אובייקט דמוי לב חצוי, עשוי חיילים מומסים, שתלוי בגובה הלב שלי על גבי חוט אדום הנמשך בין שמיים וארץ, כשבקצהו אבן/משקולת המנכיחה את המשא אותו אני ושכמותי נושאים לתמיד; לצד תצלום ישן של גיא, בני, קופץ ומנסה להגיע הכי קרוב אל אבא שלו – שם חרוט במצבת אבן.
בעיצוב תערוכה רציתי לייצר אינטימיות וגם יחסים בין העבודות, כך שכל אחת מהן תזכה למרחב נשימה, אך בו זמנית תטעין משמעות נוספת לעבודה הניצבת לצידה. במרכז הגלריה הצבתי קירות אנדרטאיים משהו, שמכתיבים אופן תנועה במרחב, בחרתי צבעוניות ופונטים שמנכיחים זהות ישראלית, ועימדתי את שמות היוצרים – בני משפחת השכול – כפי שמעמדים שמות על אנדרטאות זיכרון. השתמשתי בכל הכלים שהיו לי על מנת להעצים את החוויה.
לצד העבודות המזכירות ששימוש בעוצמה אינו משחק ילדים, ושהתשלום על "משחקי מלחמה" הוא מאוד יקר, בחרתי לכתוב טקסט תערוכה אישי משהו, ולסגור אותו בפיסקה המנכיחה את האחריות של כולנו לחיות לא בצילו של המוות אלא לאורו של האובדן – בהשראת הנופלים אך מתוך אחריות לחיים:
"העבודות בתערוכה מנכיחות את כאבם של מי שהפכו בעל כורחם חלק ממנגנון ההנצחה ומאירות נקודות מבט שונות סביב סוגיית השכול בין הפרטי ללאומי. זו אינה תערוכה לזכר הנופלים אלא לזכרנו אנו – בני משפחות הנופלים, שלעולם לא ישובו להיות כפי שהיו רגע לפני אותה דפיקה בדלת, ואזרחי מדינת ישראל, החיים בחרדה מהרגע בו הם עלולים להפוך חלק מ'משפחת השכול'. המבט על ואל תוך ליבם של מי שאיבדו את יקיריהם מטריד ופוצע, למולו ניצבת האחריות של כל אחד מאיתנו להביט אל תוך ליבו שלו ולחשוב כיצד ניתן לתעל את הכאב, לצמוח מתוכו, ולעשות מעשים שיהפכו את החיים במקום הזה טובים וראויים למחיר הגבוה ששולם, משולם ולצערינו עוד ישולם".
- איפה: ''מקום לאמנות'', שביל המרץ 6, דרום ת''א.
- מתי: עד שבת, 11.5, ב-14:00.
- אירועים מיוחדים: הערב (שלישי), בין השעות 18:30-19:40, יתקיים שיח גלריה כחלק מאירוע של מיזם ''ובחרת בחיים'', ואחריו יתקיים ברחבת הכניסה וברחובות הסמוכים טקס יום הזיכרון של המיזם; לפני הנעילה בשבת יתקיים שיח מסכם, בנוכחות האמנים המציגים.
----------------------------------------
לחצו על התמונה לפרויקט ''73'', שמתעד את משפחות הנופלים באסון המסוקים:
