ארבעה ניצולי שואה מספרים על חפצים שנשמרו לאורך השנים ומזכירים את מה שאסור לשכוח:
הבובות שאמא תפרה
מלכיתה דובניקוב (77), נולדה בהולנד להורים שברחו מגרמניה. גרה בחולון, אלמנה, אם לשניים וסבתא לחמישה. בעבר עבדה בתחום התיירות, כיום פעילה בארגון יוצאי מרכז אירופה.
בחדר הארונות בביתה של מלכיתה דובקינוב, בקופסת פלסטיק, חבוי אוצר של ממש: שמונה בובות דהויות ומרופטות, שתפריהן פרומים. חמש מהבובות הן דמויות אנושיות. אחת מהן לובשת בגדים מפוספסים, המזכירים באופן מצמרר את כתונת הפסים שלבשו אסירי מחנות הריכוז. אחרות לובשות בגדים משובצים וחלקים, דקים ועבים. לחלק מהבובות יש קווצת שיער דליל ומקורזל, שנוצר משאריות צמר. שלוש בובות הן כלבים בעלי פנים אנושיות. "אלו הבובות ששיחקתי בהן כשהייתי עם אמא במחנה הריכוז ברגן בלזן, מגיל שנה וחצי עד שלוש", אומרת מלכיתה. "אמא שלי יצרה אותן, אחת־אחת, כדי שיהיה לי במה לשחק".
אמה של מלכיתה, ברטה (פיטי) לוי, ילידת גרמניה, למדה רפואה, ו"נזרקה משם", כהגדרת בתה, בשנת הלימודים הראשונה, ב־1936, ולכן עברה לבית ספר לאחיות. האב, רודולף לוי, יליד ברלין, היה דוקטור למשפטים. בעקבות חוקי נירנברג הרגיש שצפויות ליהודים צרות ועזב להולנד. ברטה, בת למשפחה עשירה, הגיעה להולנד בעקבות אזהרה שקיבל אביה כי הגרמנים מחפשים אותה. הם הכירו בהאג, נישאו ונדדו בהולנד, חסרי זכויות אזרח.
כשהייתה פיטי בהיריון עם תאומים, כבר הייתה הולנד כבושה על ידי הנאצים. אחת מתאומותיה נפטרה כמה שעות לאחר הלידה. התינוקת שנותרה, מלכיתה (לוי) דובניקוב, נולדה באוטרכט, הולנד, במרץ 1942. "כשהייתי בת חצי שנה יצאה השמועה שאוספים את יהודי הולנד למחנה המעבר וסטרבורג, ומשם מפזרים אותם לאושוויץ, טרזינשטט וברגן בלזן. הוריי סידרו לי, באמצעות המחתרת ההולנדית, מסתור במשפחתו של פועל רכבת שהיו לו שבעה ילדים. הייתי שם כשנה. הוריי היו ברשימת הנשלחים לאושוויץ, אבל חבר בוועדה שביצעה את הסלקציה העריץ את אבא שלי ואמר: 'רודי לוי לא ילך לאושוויץ' - כבר ידעו מה מחכה שם ליהודים – והחליף את היעד שלהם לברגן בלזן".
ברגן בלזן לא היה מחנה מוות.
מלכיתה: "כל מחנה הרג את האנשים אחרת. בברגן בלזן פשוט הרעיבו את האנשים למוות".
בשלב מסוים החליטה פיטי לוי החלטה דרמטית. "אני רוצה את הילדה שלי איתי. או שנחיה יחד או שנמות יחד", אמרה. ב־1943, בגיל שנה וחצי, הוברחה מלכיתה לתוך מחנה הריכוז, לזרועות אמה. "בכלל לא זכרתי את הוריי, אבל בבית שבו הוחבאתי לימדו אותי להיות ילדה טובה והסתגלתי", היא אומרת.
את זוכרת משהו מברגן בלזן?
"כלום. מה שאני יודעת זה מהסיפורים של אמי, ותודה לאל שאני לא זוכרת. גם לא רעב ולא את הקור הנורא. אני יודעת שנפגעה לי הראייה בגלל חוסר בוויטמין A, ותמורת שלוש מנות לחם היא קנתה מאחד האסירים טיפות שהצילו אותי. גרתי עם אמא בצריף שהיו בו מאה נשים. כל יום היה מותר לבני זוג להיפגש למשך שעה, תחת עיני השומרים הגרמנים, וכך הכרתי את אבי, שגר בצריף הגברים.
"הייתי צמודה לאמא, שהייתה אישה מעשית ובעלת יוזמה. לא היו שם צעצועים והיא עשתה לי בובות ממה שמצאה: חתיכת בד מהפיג'מות המפוספסות, קרע משמיכת לבד כחולה, בד משמלה שקיבלה ממישהי בצריף, צמר גפן. כל שארית הולידה עוד בובה. כדי למלא את הבובות היא לקחה פה ושם קש מהמזרנים הדקים שעליהם ישנו. מצאה עיפרון וציירה פנים. שיחקתי בבובות האלו כל הזמן".
בתום המלחמה התאחדו בני הזוג לוי, וב־1945 עלו ארצה עם בתם היחידה. "אמא הביאה איתה את הבובות וגם שקית עם טלאי צהוב, ואמרה לי: 'את השקית הזאת תשמרי כל חייך. זאת הזהות של ילדותך'. את הבובות היא שמרה אצלה ולא הוציאה אותן מידיה, כדי להיות בטוחה שהן נשמרות למעני".
אביה, ששמר על קשר עם ארגון יוצאי מרכז אירופה עוד מחו"ל, נעזר בקליטתו ובמציאת דירה באנשי הארגון, שבו ממשיכה בתו להיות חברה פעילה גם כיום. במהלך חייה התגוררה מלכיתה 20 שנה באילת, שם עסקה בעיקר ביחסי ציבור בתחום התיירות, ו־13 שנים במינכן, שם ניהלה משרד נסיעות והייתה נציגת ארקיע.
מה אמרה אמך כשעברת לגור בגרמניה?
"בהתחלה היא כעסה, אבל אני הרגשתי שם מצוין. כל חיי דיברנו גרמנית בבית והיה לי חיבור מיידי עם המקום. אמא, שלא חזרה לגרמניה מאז המלחמה, הגיעה לשם בהמשך, רק כדי לבקר אותי".
לפני 24 שנה חזרה לחולון, עיר ילדותה. ב־2008, כשנפטרה אמה בגיל 95, עבר אוסף הבובות שלה לרשותה.
מה את מרגישה היום, כשאת מחזיקה את הבובות שאמך יצרה בתנאים־לא תנאים?
"זה בעיקר גורם לי להעריץ אותה. ככל שאני מתבגרת, הסנטימנטים שלי כלפי הבובות גוברים. אני מראה אותן לילדים ולנכדים, אבל כמו אמי, אני לא מוציאה אותן מהבית כי אני לא מסוגלת להיפרד מהן".
למה לא העברת אותן ל"יד ושם"?
"כמה פעמים התכוונתי ואפילו התקשרתי לשם, אבל בכל פעם התחרטתי. כל מי ששרד שואה נושא על גבו ספר שלם. הבובות האלו הן חלק בלתי נפרד מהילדות שלי, מההיסטוריה של המשפחה שלי, מספר החיים שלי".
התכשיטים הוחבאו באופניים
יהודית דורון (87) ילידת סלובקיה, מתגוררת בדיור המוגן "פרוטיאה בכפר" בבני־דרור. אלמנה, אם לארבע בנות, סבתא ל־11 נכדים, סבתא רבתא לשלושה נינים. עד גיל 67 עבדה כאחות.
בערב יום השואה תתייצב יהודית דורון בעצרת זיכרון ממלכתית לשואה ולגבורה במכון הבינלאומי ללימודי השואה בתל־יצחק, ותדליק משואה. כמו תמיד, תענוד על ידה השמאלית צמד טבעות - טבעת הנישואים של אביה וטבעת יהלום של אמה – שהגיעו לידיה בדרך מופלאה, לאחר ששניהם נספו בשואה. "אני לא נפרדת מהטבעות האלו", אומרת דורון, שמקפידה לשמר את זיכרון השואה כאשת עדות בפרויקט "זיכרון בסלון" ובהופעות בפני בני נוער, במוסדות שיקום ועוד.
היא ילידת סלובקיה, בת יחידה להוריה. "גדלתי בכפר. מצבנו הכלכלי היה מצוין. אמי הייתה אמנית ומורה לפסנתר שליוותה זמרים ולהקות, ונעדרה הרבה מהבית. גידלו אותי סבתא ואומנת גרמנייה. לאבי היה מפעל לגבינות כבשים, שחייב אותו בנסיעות וקשרי ידידות עם הגויים, ולעתים קרובות הוא לקח אותי למסעות שלו. לפעמים עליתי איתו להר, לבקר את עדר הכבשים, ונשארתי לישון עם הרועים. אבא דאג שאדע להסתדר. בזכותו רכשתי עצמאות מגיל צעיר, מה שבהחלט עזר לי בהמשך".
בשנת 1938 הגיעו הגזירות הנאציות גם לכפר שבו התגוררה. "התחילו לראות על קירות הבתים ציורים של יהודים עם אף עקום ושקי כסף, האומנת שלי אולצה לחזור לגרמנייה. הפסנתר של אמא הועבר לחברים גויים, כי ליהודים נאסר להחזיק כלי נגינה, ואז הצטווינו להעביר את התכשיטים המשפחתיים לשלטונות, 'להגנת סלובקיה מפני הרוסים, הקומוניסטים והיהודים'. חלק מהתכשיטים הוחבאו, אבל אני זוכרת שהייתי צריכה להסיר את העגילים מהאוזניים", היא מספרת.
ב־1942 החלו הטרנספורטים. "הסלובקים היו אלה שעשו את העבודה", היא מדגישה. "באחד הימים, כשהייתי בת עשר, אספו את שבע המשפחות היהודיות האחרות בכפר, כולל הרופא ומשפחתו, והעמיסו את כולם על מכוניות, ואני קינאתי בחברה שלי ש'נסעה לטייל'. אבא קיבל מעמד של 'יהודי נחוץ לכלכלה' בגלל מפעל הגבינות. בנה הבלתי חוקי של העוזרת, שגדל אצלנו בבית, התמנה לנהג של שר בממשלה הסלובקית הפרו־נאצית. בכל פעם הוא הודיע לנו מתי מתוכננים משלוחים, ואז היו שולחים אותי להרים, לבת של השכנים שהייתה נשואה לכומר אוונגליסטי. כל סיפורי ההצלה שלנו שזורים בעזרה של ידידים גויים".
המשפחה המורחבת הייתה ביחד עד 1944, אבל הכל השתנה אחרי התקוממות שפרצה באוגוסט ודוכאה באכזריות. "אני זוכרת גופות של פרטיזנים תלויות ברחוב", מספרת דורון. "אבא שלי, בגלל הידידות עם הגויים, הצליח להעביר את הוריו, אחותו ובתה התינוקת למסתור אצל חברים במרתף באחד הכפרים. האח הצעיר של אבא, שהגיע לבקר את הוריו, נורה על ידי הגרמנים. אנחנו שלושתנו, יחד עם סבתא, אמא של אמא, ועוד קרובה עם שני ילדיה, ברחנו להרים בשיירה עם כפריים סלובקים ולכל אורך הדרך ירו עלינו מטוסים גרמניים".
התנאים בהרים היו קשים וסבתה החליטה לחזור הביתה. כשהגיעה, גילתה שהמפעל שהיה צמוד לבית הוחרם למגורי החיילים הגרמנים שנסוגו מהקרבות ברוסיה. החיילים הרעבים קיבלו אותה בשמחה כדי שתבשל להם, והיא העבירה למשפחה הודעה שאפשר לחזור. "חזרנו וחיינו 12 איש בחדר אחד".
בסופו של דבר, הוריו של האב ואחותו עם בתה התינוקת נשלחו לטרזינשטט, אביה נשלח למחנה הריכוז זקסנהאוזן והיא ואמה למחנה הריכוז ראוונסבריק. "כשהפרידו בינינו ובין אבא, הוא צעק: 'תשמרי עליה', ואני הבנתי שעליי לשמור על אמא, שחיה עד אז בתחושה שהעולם יפה וכל האנשים טובים. יותר לא ראיתי אותו".
את יודעת איך הוא נספה?
"אני לא יודעת שום דבר וכל השנים נהגתי להקשיב לתוכניות לחיפוש קרובים ברדיו, אולי יתגלה".
בראוונסבריק היו היא ואמה רשומות כפרטיזניות, ולכן ענדו משולש צהוב כיהודיות ומשולש אדום כאסירות פוליטיות. "הוכנסנו לבלוק של פרטיזניות יוגוסלביות. אני לא יכולה לשכוח שכשתלו אחת מהן, כל השאר עמדו מולה ושרו. שאלתי את אמא איך הן יכולות לשיר במעמד כזה, והיא אמרה לי: 'להן יש מולדת' – משפט שהבהיר לי ששייכות נותנת עוצמה".
בדצמבר 1944 הועברו האם ובתה לברגן בלזן. "התגוררנו בצריף בלי דלתות ובלי גג. לא היה אוכל, ואמא, שהייתה מאוד חולה, שכבה על האדמה עם חום גבוה, וקאפו שהגיעה למחנה מאושוויץ עזרה לי לטפל בה".
ב־15 באפריל 1945 הגיעו החיילים האנגלים. "המחנה שוחרר והחיילים עשו לי יום הולדת 13", היא מחייכת. אבל אמה לא החזיקה מעמד. היא נפטרה ונקברה בקבר המוני שהוקם בסביבה, ורק 40 שנה לאחר מכן חזרה לשם בתה והקימה לה מצבה.
בדרך־לא דרך חזרה יהודית לביתה, מצפה לפגוש שם את אביה. היא מצאה שם את דודתה, אחותו של אביה, ואת סבה וסבתה שחזרו מטרזינשטט. "לא שאלתי על אבא, כי ידעתי שלו שרד היה מחפש אותי, והאמת שגם לא רציתי לדעת. בגיל 13 הגעתי עם רצון עז לחיות".
במקביל ללימודים הייתה יהודית פעילה בתנועת השומר הצעיר, וב־1949, כשליוותה צעירים שעמדו לעלות ארצה, פעילות שנחשבה כלא חוקית, נתפסה והוחלט לגרשה לישראל. "המשפחה שלי קיבלה רשימת חפצים שמותר לי לקחת איתי, וביניהם גם אופניים. לפני הנסיעה לחשה לי אחותו של אבא: 'בתוך הכידון של האופניים הכנסנו לך כמה דברים'. היא לא אמרה מה, אבל הבנתי שמדובר בדברי ערך. בדיעבד אני יודעת שהגויים היו מאוד טובים וישרים ונתנו להם למשמורת את כל מה שהצילו מהבית שלנו, כולל תכשיטים, שטיחים, רהיטים ואפילו כריות עם מונוגרמים של אמא. את התכשיטים הכניסו לי בכידון החלול של האופניים"
יהודית עלתה ארצה ב־1949 עם חברי גרעין להבות־חביבה, היישר לקיבוץ מרחביה, "והאופניים שהבאתי נכנסו לשימוש של כולם. כשסיפרתי לחברים בקיבוץ שבכידון של האופניים יש דברי ערך, הם ניסו בדרכים שונות להוציא אותם, אבל לא הצליחו. אחרי כחודשיים, אחד הבחורים שעבד במסגרייה ניסר את הכידון בנוכחותי, ומשם יצאו שרשרת זהב באורך מטר מהשעון של סבא, שני עגילי יהלומים של אמא, שרשרת שלי עם מגן דוד ולב זהב שענדתי כילדה, סיכת עניבה וחפתים מזהב של אבא, טבעת הנישואים של אבא וטבעת עם יהלום של אמא. עשו בקבוצה דיון, האם זה שייך לכלל או לי אישית, והוחלט שהם בעלי ערך אישי ומותר לי להחזיק בהם. את האופניים החזירו לרשות המשק".
בהמשך נשלחה יהודית לבית ספר לאחיות של הקיבוצים בבית חולים השרון ואת ההשלמה עשתה בבילינסון. במסגרת השירות הצבאי הופנתה לקיבוץ גזית, שם הכירה מי שהיה לבעלה, רפאל דורון (שנפטר לפני שלוש שנים). הבכורה בין ארבע בנותיהם נולדה שם ואחרי כמה שנים עזבו את הקיבוץ.
ומה היה גורל התכשיטים?
"כשבנותיי גדלו, חילקתי את שרשרת השעון לארבעה חלקים שווים ונתתי לכל אחת מהן. בעצם חילקתי הכל לבנות, למעט שרשרת הזהב עם המגן דוד והלב ושתי הטבעות של הוריי, שאותן אני עונדת מאז".
במשך שנים לא דיברה על מוצאותיה בשואה. "כשחזרתי הביתה מהמחנות ב־1945 אף אחד מהגויים לא שאל איפה הייתי. גם בקיבוץ אף אחד לא שאל. הקיבוצניקים, בייחוד הצברים הצעירים, הסתכלו עלינו בזלזול מוחלט. הם לא הבינו 'מה זה שלא התנגדתם'. אז מה היה לנו לספר? לא היה כבוד להיות 'אלה שבאו משם'".
מתי החלטת שצריך לדבר על השואה?
"מרגע שגיליתי את הקבר של אמא שלי והצלחתי להציב עליו מצבה, ב־1985, הרגשתי שזה תפקידי להסביר מה קרה ליהדות אירופה. בייחוד לבני הנוער שלנו, שישמעו באוזניהם עדות וידעו שהכל היה שם באמת ושאסור לנו לשכוח".
נשלחתי בקינדרטרנספורט, והאקורדיון נשלח אחריי
מקס קופשטיין (94), נשוי, אבא לשלושה, אחד מבניו נפל במבצע ליטני. סב לשבעה נכדים ו־14 נינים. מתגורר עם אשתו שרה בדיור המוגן "נופי ירושלים". בעבר עבד במשרד החקלאות ("התמחיתי בזיהום אוויר, תחנות כוח והשפעתן על החקלאות, במחקר פיתוח ותכנון").
82 שנה מלווה האקורדיון את מקס קופשטיין. כילד מוזיקלי וכנגן בוגר, בגולה ובארץ, בהכשרה ובקיבוץ, בחתונות ובטקסים, בפיקניקים ובימי העצמאות - מקס והאקורדיון היו מרכז העניינים. הוא ליווה איתו ערבי שירה בציבור, ניגן בו וריאציות על הורה, קטעי חזנות וגם אופרות ואריות לפי דרישת הקהל. "הכל ידעתי בעל פה. רק לפני 40 שנה, כשהצטרפתי למקהלה, למדתי לקרוא תווים. עד אז הכל היה מהראש, מאולתר", הוא מספר.
האקורדיון החבוט, שהגיע עד הלום בדרך לא דרך, הוא מבחינתו לא רק כלי נגינה לשמח אחרים, אלא גם, ואולי בעיקר, סמל ועדות לכל מה שנשאר מאחור: למשפחה הענפה שנספתה בשלמותה ולילדות המאושרת שהנאצים קטעו באכזריות.
ובכל זאת, לפני 30 שנה חרץ קופשטיין את גורלו של האקורדיון: "הפסקתי לנגן בו, הוא כבר היה משומש, אז קניתי לי אקורדיון חדש וזרקתי את הישן לפח. מה יש לי לעשות עם אקורדיון שלא שווה כלום?" אלא שילדיו הזדעזעו מהמהלך הזה. אחד מהם הגדיל לעשות, ומבלי להגיד לו דבר הוציא את האקורדיון מהזבל והסתיר אותו בביתו.
"בכלל לא ידעתי מזה", הוא אומר. "אחר כך, כעבור כמה שנים, פגשתי מדריכה מ'בית העדות' בניר־גלים שאמרה איך זה שאנשים מזלזלים בכל מיני מזכרות מהשואה. היא אמרה שאסור לזרוק אותן. בתי אמרה לה שזרקתי את האקורדיון מהשואה, אבל הודתה שהאקורדיון קיים ושאחיה שמר עליו כל השנים, כך זה נודע לי. קיבלתי אותו בחזרה, ואחרי זמן מה עשינו מסיבה גדולה מאוד לכבוד האקורדיון עם כל הנינים מסביב. כולנו הצטלמנו עם האקורדיון שחזר הביתה".
מקס קופשטיין נולד בברלין. בית אורתודוקסי, משפחה חמה מהמעמד הבינוני. אחיו הגדול נפטר בלידה ואחותו הקטנה מתה ממחלה, "כך שאני הייתי הבן הסנדוויץ' אבל היחיד, והייתי קצת מפונק בילדותי". הוא למד בבית ספר דתי ואת האקורדיון קיבל לרגל יום הולדתו ה־12 שנחגג בשנת 1937: "עד אז קיבלתי לכל יום הולדת מתנה שחיכתה לי מתחת לכרית. אבל הוריי ראו שאני מוזיקלי, כי ניגנתי במפוחית ובחליל, והם קנו לי אקורדיון 32 באס, לא הכי גדול, אבל מתאים לנער צעיר".
שנה אחר כך עוד הספיק לעלות לתורה ולחגוג בר מצווה. "ידעתי מה קורה מסביבי, אבל מבחינת החוויות הייתה לי ילדות נהדרת".
מתי הבנת שהחיים השתנו?
"אחרי ליל הבדולח, ב־10 בנובמבר 1938. אבא היה רגיל להתפלל כל בוקר בבית הכנסת. באותו יום הוא חזר מוקדם וסיפר לנו שרוב בתי הכנסת בברלין בוערים. הוריי החליטו לצאת מגרמניה, אבל השערים נסגרו. הם עוד הצליחו להכניס אותי לקינדרטרנספורט לאנגליה ב־1939. הייתי בן 13 וחצי ולגמרי לבד. אבא לקח אותי במונית לתחנת הרכבת ושם נפרדנו. עשר דקות אחר כך הרכבת עצרה בתחנה אחרת בברלין, ועל הרציף עמדו אמי ודודתי. נפרדתי גם מהן. בנסיעה הזו היו איתי 170 ילדים מגיל שנתיים עד 17.
"נסעתי רק עם תרמיל, אבל הוריי שלחו אליי בדואר, כשזה עדיין היה אפשרי, שתי מזוודות גדולות שבהן הסתירו חפצי כסף מהבית. הם גם שלחו לי ספרים, בגדים, בגדים שלהם וסדינים, כי הם תכננו להצטרף אליי. הם קיבלו אישור להגיע לאנגליה עוד ב־1939 אבל לא הספיקו לסיים את ההליכים הביורוקרטיים עד פרוץ המלחמה".
מה עשית כשהגעת לאנגליה?
"בלונדון חיכתה לי דודה של אמי. את סוף השבוע ההוא ביליתי בהוסטל, וביום ראשון נסעתי למנצ'סטר, למשפחת הרב אלטמן מברלין, שהגיע חודשיים לפניי לאנגליה. הם חיכו לי על הרציף ושמחתי לפגוש אותם כי הם דיברו גרמנית.
"גרתי אצל משפחת אלטמן במשך שנה, ובגיל 15 הלכתי להכשרה שנקראה 'ברית חלוצים דתיים'. נשארתי שם 15 שנה, בהתחלה כחבר ובהמשך כמנהל. בהכשרה הכרתי את אשתי שרה, ילידת אנגליה. עלינו ארצה בשנת 1955 לקיבוץ לביא יחד עם החבר'ה שלנו מההכשרה".
מתי גילית מה היה גורל המשפחה שלך?
"שנה־שנתיים אחרי המלחמה קיבלתי מהצלב האדום הודעה שהוריי נשלחו באוקטובר 1942 מברלין ליעד בלתי ידוע. רק לפני 15 שנים נודע לי שהם נשלחו לריגה ושם הוציאו אותם מהרכבות וירו בהם לתוך בורות. המשפחה שלי כולה נרצחה על ידי הנאצים. דודים, דודות, בני דודים. כולם הושמדו חוץ ממני".
השארת את האקורדיון בגרמניה כשיצאת משם. איך הוא חזר לידיך?
"לפני פרוץ המלחמה חברים טובים של הוריי עברו בברלין בדרכם לאנגליה והביאו לי אותו. כשיצאתי להכשרה האקורדיון בא איתי והיה הלב והנפש שלי.
"התנאים בהכשרה היו לעתים די פרימיטיביים. הייתה תקופה, למשל, שלא היה לנו חשמל אז התגלחנו עם משחה כזאת ששורפת את השערות וצריך לחכות 20 דקות עד שמסירים אותה מהפנים. מה עושים ב־20 הדקות האלה? לקחנו את האקורדיון למקלחת, היה שם הד יפה".
מכל מה שעברת, מה סיפרת לילדים שלך?
"סיפרתי להם הרבה על השואה, בצורה רצינית אבל לא כבדה מדי, כדי שלא יחשבו שאבא שלהם קורבן. השואה לא הייתה כל החיים שלי".
קוצץ המלפפונים תמיד היה איתי
חנה גילדוני (95), ילידת גרמניה, מתגוררת ברמת גן, אלמנה, אם לשניים, סבתא לחמישה נכדים (נכדה אחת נפטרה), סבתא רבתא ל־14 נינים, הייתה יו"ר אגודת יוצאי לייפציג בישראל.
כבר 91 שנה שחנה גילדוני לבית מורונוביטש שומרת מכל משמר על מכשיר דק ומתכתי, שנועד לחתוך מלפפונים.
היא נולדה וגדלה בלייפציג, גרמניה. "הוריי עסקו במסחר והייתה לנו חנות בלב העיר. באותו מבנה הייתה גם חנות כלבו שאהבתי לשוטט בה. יום אחד, כשהייתי בת חמש, ראיתי שם מכשיר פלא לחיתוך מלפפונים. המוכר הדגים את היכולות שלו, ובתוך דקות הייתה לו ערימה גדולה של מלפפונים לסלט. הוקסמתי. סיפרתי לאמא שראיתי צעצוע יפה וביקשתי כסף כדי לקנות אותו. היא הסכימה בתנאי שלא אקרב את האצבע לתער, ואני הבטחתי. מאז המכשיר הזה מלווה אותי. הוא תמיד היה בתיק שלי, למקרה שיהיה מולי איזה מלפפון שאוכל לחתוך".
לאחר עליית הנאצים נאלצה משפחתה להסתתר ולברוח. "שנה אחרי שהיטלר עלה לשלטון אבא שלי הואשם בריגול וישב שנתיים בכלא. אחרי שהוא השתחרר נאלצנו לעזוב את הדירה שבה גרנו כי ממש צמוד אלינו התמקמו ה'היטלריוגנד' (הנוער ההיטלראי).
"אחרי ליל הבדולח עזבנו את הדירה, עברנו בין חדרים שכורים ושלחנו את חפצינו לפלסטינה בציפייה לעלות ארצה. חיכינו לסרטיפיקט שלא הגיע. יום אחד הזמינו אותנו לתשאול במשטרת הגבולות. הגענו ומצאנו המוני יהודים שחיכו בתור. אחרי ששמעתי שם שאת האבא הזה עצרו, ואת הבן הזה לקחו, חזרתי להוריי ואמרתי להם: 'עכשיו הולכים מפה'. ברגע הזה הצלתי בוודאות את החיים של אבא, אם לא של כולנו".
איך הצלחתם לברוח מגרמניה?
"אבא עזב מיד, כמו שהוא, בלי ניירת ובלי כסף. מאוחר יותר הוא שלח אלינו ידידים שלו שהעבירו לנו מסר שהוא מחכה שנצטרף אליו בבודפשט. נסענו לווינה וניסינו לאתר את הקהילה היהודית, אבל וינה כבר הייתה נאצית. ברחוב היה כתוב באותיות גדולות שאין מעבר ליהודים, ואנחנו מצאנו מסתור בבית מלון שורץ פשפשים.
"האנשים שהיו אמורים להעביר אותנו את הגבול נתפסו בדרכם אלינו, אז לקחנו בעצמנו רכבת לגבול אוסטריה־הונגריה. בתיק הגב שלי היו קצת אוכל, בגד להחלפה וחותך המלפפונים, שלא הלכתי בלעדיו לשום מקום. כשהגענו לגבול חיכתה לנו בחורה שהעבירה אותנו למשטרת הגבולות באוסטריה. הם כבר קיבלו ממנה כסף בעבורנו ולכן התנהגו יפה מאוד, הדריכו אותנו איך לחצות את הגבול ומתי יוצאים הפטרולים של המשטרה.
"אחרי מסע לילי הגענו ברגל לעיירה שפרון בהונגריה, ומשם עלינו על רכבת לבודפשט. הגענו, וגילינו שאבא לא שם. חברים שלו עדכנו אותנו שהוא נתפס ברחוב כשהוא מוכר סיגריות. אמא ואני נשארנו בבודפשט שנה ורבע, ורוב הזמן אבא הסתתר במקום אחר בהונגריה. לא יכולנו לגור בדירת קבע כי מי שאכסן פליטים היה נשלח לכלא או נרצח, ולכן כל לילה ישנו בבית אחר.
"ב־1940 התאחדנו עם אבא. היינו בין מאתיים היהודים האחרונים שקיבלו אישור לעלות ארצה. נסענו לרומניה וממנה שטנו לטורקיה, משם לסוריה ואז לחיפה. אני זוכרת שהיה שרב כשהגענו למחנה המעבר בעתלית, שבו התאספו המון פליטים. המתנו שכולם ייבדקו ויקבלו זריקות ואז שוחררנו, נתנו לנו כסף מהסוכנות ובערב עלינו על אוטובוס לתל־אביב.
"הייתי בת 17 ורציתי לעזור במשהו אז הצטרפתי למד"א, שם הכרתי את בעלי מנחם. אחר כך הייתי חברה בשירות הרפואי של ההגנה. הקמנו משפחה והמשכתי להתנדב במד"א עוד 50 שנה, וגם עבדתי בחנות של בעלי שהיה צורף ושען. לפני כמה שנים ביקרתי בבית התפוצות וראיתי בתצוגה חותך מלפפונים בדיוק כמו שלי. באותו רגע הבנתי שאם הוא הגיע למוזיאון, כנראה טוב ששמרתי עליו.
"ב־70 השנים האחרונות גרתי בתל־אביב. כשעברתי לדירה ברמת־גן לא מצאתי את חותך המלפפונים שלי. אמרתי לילדיי: 'או שתמצאו אותו או שאני לא עוברת', ובאמת הוא נמצא וחזר לשימוש. הוא עדיין עובד כמו חדש. ראית כמה הוא חד? אני לא אגלה איפה הוא שמור, שלא יבוא מישהו ויחטוף אותו. אני שומרת עליו טוב כי הוא אוצר".
