רק לאחר מות האם, גילתה הבת את היומן הנסתר שכתבה בזמן השואה

במהלך פינוי הבית של אמה המנוחה, זהבה היטנר מצאה מחברת ישנה. כשפתחה אותה גילתה טלאי צהוב ועולם שלם של חוויות שעברה אמה יהודית במהלך המלחמה

זהבה היטנר. "ביומן אמא מספרת על כעסים ודמעות של כל בת 16. היא תוהה איך בכלל העזה לחוש רגשות אהבה לבחור, כשמסביבה מלחמה" (צילום: גיל נחושתן)
זהבה היטנר. "ביומן אמא מספרת על כעסים ודמעות של כל בת 16. היא תוהה איך בכלל העזה לחוש רגשות אהבה לבחור, כשמסביבה מלחמה" (צילום: גיל נחושתן)

זהבה היטנר (54), רווקה ואם לבת, גמלאית של משטרת ישראל, עוסקת בגרפולוגיה, תושבת נהריה:

  

"נולדתי בנהריה. גדלנו בבית שהתנהל בצל השואה. בלילות, אחותי ואני היינו מתעוררות לשמע יללות, בכי וצעקות מחדר ההורים. ידענו לזהות את הקולות. אלה היו פעם אמא ופעם אבא, כל אחד בכה מהסיוטים שלו. היינו הולכות לחדרם כדי להעיר אותם. אבא היה אומר: 'הכל בסדר, אל תפחדי', לאמא הייתה גאווה והיא פחות הסכימה להודות בזה. היא הייתה אמא חרדתית במיוחד. כשהלכתי למסיבות בית ספר היא הייתה עוקבת אחריי ומתחבאת מאחורי עצים. הייתה בבית אגירת אוכל מטורפת, 'שלא תהיה חלילה מלחמה ונישאר בלי אוכל'.

 

האזינו לכתבה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)

 

הוריי, יוסף ויהודית היטנר, נולדו בחבל טרנסילבניה. שניהם עברו את השואה, כל אחד בעיר אחרת. אבא עבר מסע הישרדות מצמרר. בין היתר הוא עמד בפני כיתת יורים, שברגע האחרון קיבלה פקודת חדל ירי. שניהם עלו לארץ בנפרד ב־1950, נפגשו בנהריה ונישאו.

"גדלנו בבית שהתנהל בצל השואה. בלילות, אחותי ואני היינו מתעוררות לשמע יללות, בכי וצעקות מחדר ההורים. ידענו לזהות את הקולות. אלה היו פעם אמא ופעם אבא, כל אחד בכה מהסיוטים שלו"

 

אמי הייתה כבדת שמיעה, ותקשרנו איתה בקריאת שפתיים. באחד מימי השואה, היא סיפרה לי את הסיבה. כשהייתה בת 18 וחצי, הגרמנים כבשו את ארד, עיר מגוריה. היא הפרה את העוצר ויצאה לרחוב. כשקצין גרמני עצר אותה ודרש מסמכים, היא קיללה אותו. הוא סטר לה בעוצמה שהפילה אותה למדרכה והיא נחבלה בלחייה. למזלה, שני יהודים שעברו שם אמרו לו שהיא חולה מאוד, כי ידעו שהגרמנים חששו ממגע ישיר עם היהודים. הוא רץ לשטוף את ידיו והיא ברחה. המכה שקיבלה התפתחה לזיהום חמור באוזן שמאל, והיא איבדה את השמיעה בה. עם הזמן גם אוזן ימין ירדה בשמיעה.

 

על אף העבר, גדלתי בבית שחינך לערכים ולמצוינות. למדתי באקדמיה למוזיקה ולמחול ואני בעלת תואר מאסטר בחינוך ובמדעי ההתנהגות. עד גיל 50 שירתי במשטרת ישראל, בעיקר במרכז ללימודי משטרה. לא נישאתי, אך לא ויתרתי על אמהוּת. בגיל 37 התחלתי טיפולי פוריות, ולפני 13 שנים וחצי, בגיל 40, נולדה בתי היחידה, אדוה.

 

יהודית היטנר ז"ל. "כשהלכתי למסיבות בית ספר היא הייתה עוקבת אחריי ומתחבאת מאחורי עצים" (צילום: גיל נחושתן)
    יהודית היטנר ז"ל. "כשהלכתי למסיבות בית ספר היא הייתה עוקבת אחריי ומתחבאת מאחורי עצים"(צילום: גיל נחושתן)

     

    אמי נפטרה ביום חגיגת בת המצווה של בתי, שבע שנים אחרי אבא. כמה חודשים אחרי מותה, אחותי ואני פינינו את הבית ופתאום, בין הספרים שלה, מצאתי מחברת עבה בצבע ורוד דהוי. כשפתחתי ראיתי את השם 'הלינגר לילי', שם נעוריה של אמי. התוכן היה בהונגרית, שהייתה שפתי היחידה עד גיל ארבע ואני דוברת אותה. ההקדשה אמרה: 'אל ייאוש ואל מרמור. רק תרצי מאוד, בחוזקה ובכל כוחך, וכך תוכלי לגבור על כל מכשול בדרכך'. התאריך – 23 ביולי 1941. בצמוד לכריכה האחורית התחבא טלאי צהוב. קיבלתי צמרמורת. הראיתי את המחברת לאחותי. לפי התאריכים הבנו שמדובר בחוויותיה של אמנו בתקופת המלחמה, יומן שהחלה לכתוב בגיל 16. ניסינו לקרוא את הדברים, אבל התקשינו. לעזרתי התגייסה ורה קראוס, אישה יקרה שהוריה גדלו עם אבי. במשך שנה ישבנו יחד ותרגמנו את הדברים.

     

    היומן של אמא (צילום: אלבום פרטי)
      היומן של אמא(צילום: אלבום פרטי)

       

      קטע מתוך היומן (צילום: אלבום פרטי)
        קטע מתוך היומן(צילום: אלבום פרטי)

        "כשפתחתי את היומן ראיתי הקדשה שאמרה: 'אל ייאוש ואל מרמור. רק תרצי מאוד, בחוזקה ובכל כוחך, וכך תוכלי לגבור על כל מכשול בדרכך'. התאריך – 23 ביולי 1941"

         

        במה שהיא מכנה 'יומני היקר', אמא מפרטת באופן כמעט יומיומי את המתרחש סביבה. אביה נלקח למחנה עבודה, והיא נשארה בעיר עם סבתה, אחיה הצעיר ואמה. היא מספרת על חששותיה מהרעב ומהמלחמה, על חברותה ב'גרעין רצון' של תנועת הנוער הציונית, שביצעה פעולות מחתרתיות; וגם על אהבה, זוגיות, כעסים ודמעות של כל בת 16 באשר היא. היא תוהה למשל איך בכלל העזה לחוש רגשות אהבה לבחור, כשמסביבה מלחמה. היא וחברתה הטובה מתלבטות יחד אם הרצון להיות מאושרות בכאוס הזה, אינו חטא.

         

        ביומן גם מובא הסיפור המלא על המפגש שגרם לה להתחרש. הסיפור האחרון הוא על בן זוגה, שבעיצומה של המלחמה התכוון לעלות לפלסטינה, והיא מדוכדכת מעזיבתו. ב־22 בספטמבר 1944 הרוסים נכנסו לארד ושחררו את העיר. היומן הסתיים כחודש קודם לכן. הטלאי הצהוב נתלש מהבגד וצורף אליו, כשתאריך השחרור כתוב עליו בדיו.

         

        הטלאי הצהוב נתלש מהבגד וצורף אליו, כשתאריך השחרור כתוב עליו בדיו (צילום: אלבום פרטי)
          הטלאי הצהוב נתלש מהבגד וצורף אליו, כשתאריך השחרור כתוב עליו בדיו(צילום: אלבום פרטי)

           

          את חלק מיומנה של אמי הכנסתי לספר 'מתת החיים', שכתבתי על חייו הסוערים של אבי ושאת כריכתו ציירה בתי אדוה. בימים אלה אני מגייסת כספים בהדסטארט, כדי להוציאו לאור, בהוצאת 'ספרי ניב'.

           

          • שורה תחתונה: אני מרגישה שהוריי השאירו לי מורשת - לזכור ולהעביר את סיפורם לדורות הבאים, כדי שאף אחד, לעולם, לא יוכל להכחיש".

           

          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד