יומיים בתל אביב הספיקו למעצב האופנה חוסיין שאלאיין להתאהב בטמפרמנט הישראלי. "האנשים פה פתוחים ולבביים בהשוואה ללונדון, שם גדלתי", הוא אומר בשיחת חולין שהתקיימה איתו בקפיטריה של בצלאל ביום שני בבוקר, אליה הגיע בהזמנת המחלקה לאופנה ולצורפות באקדמיה הירושלמית. בישראל נחת ביום חמישי היישר לשיחה במוזיאון ישראל ואתמול כבר שב בחזרה ללונדון, העיר שבה הוא פועל ומציג מדי עונה קולקציות לנשים ולגברים.
בשיחה עם מבקר האופנה לשעבר של "הארץ" שחר אטואן אל מול קהל שהורכב ברובו מסטודנטים מהמחלקה ומשוחרי אופנה, שיתף שאלאיין את תחושותיו האישיות והמקצועיות כאחד המעצבים הקונספטואליים החשובים בעולם. מאז סיים את לימודיו במחלקה לאופנה בסנטרל סנט מרטינס ב-1993 נחשב שאלאיין, בן דורם של אלכסנדר מקווין, כריסטופר ביילי וסטלה מקרטני, ל"מעצב של מעצבים" שהשפיע על הדורות שבאו אחריו. יצירותיו מוצגות באוספים של מוזיאונים ובגדיו נמכרים בבוטיקים ברחבי העולם. בישראל נמכרו עיצוביו עד לאחרונה בבוטיק מאדאם דה פומפדור של ניקול ראידמן, למרות שקשה לחשוב על שני הפכים גדולים יותר במקום אחד.
השנה מציין שאלאיין, 48, חצי יובל למותג הנושא את שמו. לדבריו, השינוי הגדול ביותר בין אז להיום הוא המעבר לעידן הדיגיטלי שבו שולטות הרשתות החברתיות. "בעבר היית צריך להמתין שישה חודשים כדי לראות את תמונות הקולקציה שלך במגזינים, בעוד היום אפשר לראות את מה שאנחנו עושים עוד לפני שהתצוגה מתחילה", אמר בשיחה.
שאלאיין התייחס גם לדמוקרטיזציה שמאפשרות הרשתות החברתיות, אשר מסייעות לו כמעצב לחשוף את עיצוביו כמכלול ולא דרך פריזמת עיני תקשורת האופנה. "בעבר הראינו את הקולקציה לעורכים שהציגו אולי 10 אחוז מתוכה והגדירו את העבודה שלנו כאוונגרד, בעוד את יתר הפריטים, אלה הלבישים יותר, בחרו לא להציג. היום אנחנו לא מוגבלים לזה". בהמשך הוסיף: "אופנה היא עסק מאוד-מאוד יקר, בטח במקום כמו לונדון. בסכום שאתה מוציא על כל תצוגת אופנה שאתה עושה, אתה יכול לקנות דירה. ברמה כזאת. זה מאוד קשה. לכן כעסק קטן חשוב לנו למכור בגדים לבישים".
"בגדיו של שאלאיין הם מינימליים מבחינת מראה, אך מקסימליים מבחינת מחשבה", כתב עליו תיאורטיקן האופנה ברדלי קווין במאמרו "הערה: חוסיין שאלאיין, אופנה וטכנולוגיה", שהתפרסם בנובמבר 2002 בכתב העת Theory Fashion. על אף הסופרלטיבים שמקבלות תצוגות האופנה שלו – שאלאיין מתנגד למיתוגו כמעצב קונספטואלי בלבד. לדבריו, בכל קולקציה הוא בוחר להציג תמה מרכזית בעלת שפה אמנותית שמתורגמת לפריטים מסחריים יותר, אשר נמכרים באתר המקוון שלו ובבוטיק שפתח בלונדון רק בשנת 2015.
עם זאת, אלה הן דווקא התצוגות הקונספטואליות על קו התפר בין אופנה, אמנות, אדריכלות, דת וטכנולוגיה שחקוקות בזיכרון, כמו After Words (סתיו חורף 2000-01), אולי הקולקציה הנודעת מכולן של שאלאיין אשר עסקה בנושא הפליטים באירופה, קולקציית Panoramic (סתיו-חורף 1998-99) שהורכבה מבגדים מחויטים שיצרו מעין תעתוע ויזואלי בין החיג'אב המוסלמי לבין בניית פרופורציות גוף חדשות, קולקציית Inerita (אביב-קיץ 2009) עם שמלות מפוסלות שנראות כמו רגע של נסיעה מהירה שהוקפא, והשמלות הנמסות לעיני הצופים באולם כשעל הדוגמניות ירד "גשם" של מים בקולקציית Pasatiempo (אביב-קיץ 2016).
את יכולת הדילוג הייחודית בין עיצוב אוונגרדי למסחרי הוא תולה במבנה העסקי של בית האופנה, אשר נותר עצמאי לאורך כל הדרך. את הכסף לעסק הוא מזרים מעיסוקים נוספים שלו, בין אם זה כמנהל אמנותי של בית האופנה "ויונה" או ייעוץ שנתן בעבר למותג האופנה הבריטי Asprey ועבודתו כראש המחלקה לאופנה ב-University of Applied Arts בווינה, שם יסיים את תפקידו בשנה הקרובה לאחר חמש שנים.
"המותג שלנו עצמאי ולא חלק מתאגיד. תאגידי האופנה הורסים את האופנה. זה כבר לא עניין של יצירתיות בין מעצבים, אלא שיח על מי יותר חזק", הוא אומר, "יש היום גם אופנה שנעשית על ידי סלבריטאים, אבל זה חלק מהחיים וצריך להתמודד איתם. לכולם יש מקום, ואנחנו צריכים ללמוד לשרוד באקלים הזה. חשוב לנו לשמור על עצמאות חשיבתית וחופש לעשות את מה שאנחנו רוצים".
לא בכדי, את הסטודנטים מהמחלקה הוא שלח לחפש השראות מחוץ לעולם האופנה ("אם אתה עושה אופנה – אל תסתכל על אופנה כדי לקבל השראה. תביט למקומות אחרים") ולמצוא פתרונות יצירתיים. "אני מלמד סטודנטים לעשות טעויות, לנסות דברים ולעשות אותם בעצמם. אני מאמין שסטודנטים צריכים להיות עניים, וזאת כדי למצוא פתרונות יצירתיים לעבודה שלהם. ללא ספק, זה פותח את היצירתיות שלך".
ולמה מעצבי המותג האיטלקי דיסקוורד אוהבים גברים ישראלים?
