מישל רוחס־טל (34), אחראית על שליחי הקמפוסים של הסוכנות היהודית בצפון אמריקה, נשואה ואם לשתיים, מתגוררת בוושינגטון, ארה"ב:
"נולדתי וגדלתי בקווינס, ניו־יורק, לאמא יהודייה מבית מסורתי ואבא היספני. סבתא שלי הייתה ניצולת שואה מהונגריה. הייתה לנו מזוזה בבית, הדלקנו נרות בימי שישי וחגגנו את פסח, ראש השנה וחנוכה.
למדתי בבתי ספר ציבוריים בקווינס. התיכון שלי נחשב אחד המסוכנים ביותר בניו־יורק, עם בידוק נשק בכניסה. כשהייתי מסתכלת החוצה מהחלון, ידעתי שאני צריכה לעבוד קשה כדי לצאת מהשכונה הזו. בכיתה שלי ידעו שאני יהודייה. אחרי אירועי ה־11 בספטמבר התחילו להגיד לי בצורה לא נעימה: 'האם כל זה קרה לנו בגלל כל הבלגן שיש ביניכם שם במזרח התיכון?' לא היה לי מושג מה לענות להם. לא ידעתי כלום על ישראל, אפילו לא ידעתי איפה היא נמצאת על המפה. ידעתי רק שחם שם ויש גמלים.
כשהייתי בת 17, אחד מארגוני החינוך בניו־יורק יזם פרויקט בשם 'מנהל ליום אחד', והזמינו את ג'רי סיינפלד להיות מנהל בבית ספר בקווינס. בשיחה עם תלמידים ג'רי שאל: 'כמה תלמידים ימשיכו ללמוד בקולג' או באוניברסיטה לאחר סיום התיכון?' אלה שהרימו ידיים, סיפרו לו שהם לא יודעים איך יצליחו לממן את הלימודים. באותו רגע ג'רי החליט שהוא ומשפחתו יקימו תוכנית מלגות לתלמידי בתי ספר ציבוריים, ובחר כל שנה תלמידים מאזור אחר של ניו־יורק.
הגשתי בקשה למלגה של משפחת סיינפלד, והוזמנתי לריאיון אישי עם קרולין, אחותו של ג'רי, ואנשים נוספים. שאלו אותי: 'מה החלום הכי גדול שלך?' ועניתי: 'להיות ראש העיר של ניו־יורק'. אחרי כמה זמן הודיעו לי שקיבלתי מלגה למימון מלא של תואר ראשון. זו הייתה גאווה ענקית לבית הספר. אחרי כמה חודשים נערך אירוע חגיגי של כל מקבלי המלגה עם ג'רי סיינפלד ואחותו. ביקשו ממני לשאת נאום תודה לג'רי. בשיחה אישית בינינו באותו אירוע, הוא התגלה כאדם עם רגליים על הקרקע, מאוד נעים ושקט. אני זוכרת שהוא אמר לי: 'אני ילד מקווינס, בדיוק כמוך'. זה נתן לי הרגשה שאני יכולה להגיע רחוק.
סיימתי תיכון והתחלתי ללמוד מדעי המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטת PACE בניו־יורק. בשנה א' שמעתי מחברה בקמפוס על תוכנית 'תגלית', ואמרתי: 'יאללה, תרשמי אותי'. במסע הזה התחברתי לזהות היהודית שלי. כשהגענו לכותל, הרגשתי שאני במקום הכי נכון שהייתי אי פעם. זה היה רגע עצום. באותו טיול הכרתי את אורָן, שהיה המאבטח של האוטובוס. אף פעם לא האמנתי באהבה ממבט ראשון, אבל זה קרה לי.
הגשתי מועמדות לתוכנית של בית הספר הבינלאומי באוניברסיטה העברית בירושלים, התקבלתי, ומשפחת סיינפלד אישרה לי להעביר לשם את המלגה. הגעתי לירושלים בקיץ 2004. אחרי שנה חזרתי לניו־יורק כדי לסיים את התואר, ואני ואורן המשכנו לנהל קשר טרנס־אטלנטי במשך שנתיים.
חודש אחרי סיום התואר עליתי לישראל. התחלתי לעבוד בארגון StandWithUs, שבו עבדתי עם קהילות יהודיות ברחבי העולם, ועסקתי בתדמית של ישראל ובמלחמה באנטישמיות. לפני עשר שנים אני ואורן התחתנו. מובן שהזמנתי לחתונה את קרולין סיינפלד, שאיתה שמרתי על קשר לאורך השנים. היא לא יכלה לבוא, אבל שלחה מתנה. עם השנים נולדו לנו שתי בנות, יהל (בת שש) ואֶמי (בת שלוש).
כשסיינפלד הגיע להופעות בארץ, אחותו דאגה לי לכרטיסים במיקום מצוין והיה כיף לראות אותו. מתוך כבוד לפרטיותו, לא ניגשתי אליו.
לפני כשנה וחצי התקבלתי למשרה של הסוכנות היהודית בארצות־הברית, ועברנו לגור בוושינגטון הבירה. אני אחראית על 90 שליחי קמפוסים של הסוכנות, שרובם משרתים בצפון אמריקה, ופועלים להעמיק את הקשר של הסטודנטים לישראל ולעולם היהודי על רקע תנועות ה־BDS והדה־לגיטימציה. זו תקופה מאוד מאתגרת להיות בארצות־הברית, וחלק מהעבודה שלנו הוא ללמד אנשים שאפשר לא להסכים.
כשהייתי ילדה בקווינס חלמתי לעשות משהו שישפיע על אנשים, אבל מעולם לא חשבתי שהעבודה שלי תהיה להגן על ישראל. תמיד אכיר תודה למשפחת סיינפלד, זה לא משהו שאשכח אי פעם. המתנה שלהם הייתה בשבילי מקפצה לחיים.
שורה תחתונה: לא משנה איפה נולדנו ואיך גדלנו, אנחנו יכולות להגיע לאן שנרצה".
