אהבה לפני הסורגים: קצינות שב"ס הפכו זוג ומגדלות ביחד שלושה ילדים

קלייר גמליאל היתה מפקדת צוות סטרייטית כשפגשה את מלי עמר, לוחמת בצוות אחר, בערב גיבוש לעובדי שב"ס. בהתחלה שמרו על הקשר בסוד, היום הן משפחה לכל דבר

קלייר (מימין) ומלי. "הילדים קוראים לנו אמא מלי ואמא קלייר" (צילום: אביגיל עוזי)
קלייר (מימין) ומלי. "הילדים קוראים לנו אמא מלי ואמא קלייר" (צילום: אביגיל עוזי)

זה התחיל כחברות רגילה בין קולגות. מלי עמר וקלייר גמליאל, קצינות ביחידת נחשון (יחידה המלווה אסירים ועצורים לבית המשפט), התחברו בערב גיבוש שערך השב"ס לעובדים. עם הזמן הלך הקשר והתהדק, והפך לחברות שגלשה מעבר לשעות העבודה וכללה שיחות נפש ובילויים משותפים. ואז, כשנה אחרי אותו ערב, זה קרה: הן התנשקו לראשונה.

קלייר: "הייתי אז מפקדת צוות, אחראית על היחידה שנמצאת בבית המשפט בתל־אביב, ומלי הייתה לוחמת בצוות מקביל. הייתי סטרייטית והיו לי מערכות יחסים עם גברים".

מלי: "לי הייתה בת זוג לפני כן, אבל כשהתנשקנו היה לי ברור שקלייר היא האחת שלי".

מלי: "אחרי פרסום הפוסט הרגשתי מתיחות מצד האסירים כלפיי. הם יודעים שביחסים שלי מולם יש גבול ברור ושלא נכנסים לחיים האישיים שלי, אבל הפעם זרקו לי הערות, סיפרו שקראו ושהם גאים בי"

 

היום, עשר שנים אחרי, מלי (31) וקלייר (34) גרות ברמלה (בעתיד הן מתכננות לעבור ליבנה), ומגדלות באהבה את שלושת ילדיהן: רפאל יוסף (שלוש וחצי) והתאומים עתי ויהונתן (שנה וחצי).

קלייר: "אין אצלנו ריבים מי יוריד את הפח או מי ירחץ כלים, אצלנו זה מי מנקה טוב יותר (צוחקת)".

מלי: "שתינו נשים, אנחנו בנויות אותו דבר, מרגישות אותן תחושות, אין צורך בהסברים. יש לנו ויכוחים וכעסים כמו לכל זוג, אבל משהו אצלנו זורם מאוד".

קלייר: "אנחנו לא הולכות לישון כועסות, גב אל גב. גם אם הוויכוח סוער, מורידים אוויר וממשיכים".

 

האסירים יודעים שאתן זוג?

מלי: "הם לא ידעו, עד שבוולנטיינס האחרון שירות בתי הסוהר פרסם פוסט בפייסבוק על הזוגיות שלנו, שפורסם ב'ידיעות אחרונות'. ייאמר לזכות הארגון שלא פרסמו את הפוסט ביום של מצעד הגאווה או ביום האישה, אלא כדבר מובן מאליו, ביום שבו כלל הזוגות מציינים את האהבה. אחרי פרסום הפוסט הרגשתי מתיחות מצד האסירים כלפיי. הם יודעים שביחסים שלי מולם יש גבול ברור ושלא נכנסים לחיים האישיים שלי, אבל הפעם זרקו לי הערות, סיפרו שקראו ושהם גאים בי".

 

קלייר, שגדלה בבת־ים, היא בת בכורה במשפחה של שתי בנות. לשב"ס התגייסה אחרי שירות צבאי במשמר הגבול, שם הייתה קצינה. מלי, שגדלה בלוד, גם היא בכורה במשפחה של שתי בנות. בצבא הייתה מ"כית בנות בקורס מפעילות האמר, החליטה "לשרת בכוחות הביטחון עד הפנסיה", וכבר עשור היא בשב"ס.

 

"ביום שבו נחשפנו מול המשפחות שלנו, ירד לנו סלע ענקי מהלב" (צילום: אביגיל עוזי)
    "ביום שבו נחשפנו מול המשפחות שלנו, ירד לנו סלע ענקי מהלב"(צילום: אביגיל עוזי)

     

    בואו נחזור לנשיקה שמסמלת את התחלת הקשר שלכן. קלייר, כמי שעד אז ניהלה קשרים עם גברים, הופתעת? נבהלת?

    "זו הייתה תעוזה רגעית של שתינו, אבל לא נבהלתי, הרגשתי בטוחה. מצד שני, זה סופר־בלבל אותי: מה אני עושה עם זה, מאיפה זה נחת עליי פתאום, איך המשפחה תגיב, איך החברים יגיבו ומה יהיה בעבודה בכלל ובצוות בפרט. לקח לי זמן להבין מה אני רוצה".

    מלי: "לי היה ברור שזה שונה ממערכות יחסים קודמות שהיו לי, שזו האחת שלי לחיים".

    קלייר: "לי לקח זמן. רק כשהכרתי את מלי הבנתי שאני אוהבת נשים ולא גברים, אבל התאהבתי בבן אדם שהיא, ללא קשר למגדר וכל הפנפונים מסביב. ואז הייתי צריכה להשלים עם עצמי על ההחלטה, להקים משפחה מהסוג המיוחד שלנו, מיוחד לטובה.

    "תמיד היה לי ברור שאקים משפחה עם גבר, כמו בספרים. עד לרגע שהכרתי אותה זה לא העסיק אותי, הייתי סטרייטית בת 25. כל הסבר שאתן לא יישמע מספיק ברור לאוזן שמקשיבה מהצד, אבל חייתי חיים נפלאים, מלאי אהבות לגברים וזוגיות טובה כזו או אחרת".

    מלי: "כשהבנו שהקשר בינינו הוא מעבר לחברות, התחילה מתיחות באוויר מצד שתינו".

    קלייר: "רק כשהכרתי את מלי הבנתי שאני אוהבת נשים ולא גברים, אבל התאהבתי בבן אדם שהיא ואז הייתי צריכה להשלים עם עצמי על ההחלטה"

     

    אז את היית המבוגר האחראי?

    "גם לי היה קשה ומבלבל. לא ידעתי לאן זה ייקח אותנו, אולי אני סתם מפתחת ציפיות, אולי אפָגע. אמנם היו לי מערכות יחסים עם נשים לפני כן, אבל בבית, מבחינת המשפחה, זה לא היה משהו מוצהר".

     

    למה?

    "כי עוד לא הייתי סגורה על מה אני רוצה. עד שהכרתי את קלייר חשבתי לעצמי שאולי אוותר על האני שלי. הייתי מוכנה לוותר על האושר האישי שלי למען המשפחה שלי. ידעתי שלא יהיה להם פשוט. מה שכן ידעתי בוודאות זה שעם קלייר מצאתי את המקום הכי בטוח בשבילי, ולכן בסוף החלטתי ללכת עם האני שלי. אגב, היא לא רשומה לי בנייד בשמה, אלא תחת השם 'האני שלי'".

     

    כמעט שנה שמרו בסוד על הקשר ביניהן. "רק החברים הטובים ידעו", אומרת מלי. "אנחנו מטבענו, ללא קשר לבחירה שלנו, שומרות על הפרטיות שלנו ולא מחצינות את הזוגיות. אנחנו לא מתחבקות בחוץ גם היום, אחרי שנים ביחד. כשהחלטנו לגור יחד אמרנו: אוקיי, צריך לצאת החוצה למשפחה ולחברים. אמרתי לה שאם אנחנו ממשיכות הלאה, זה כולל הקמת משפחה".

     

    "בארון אצלנו אין 'שלי־שלה'. מי שתפסה ראשונה זה שלה" (צילום: אביגיל עוזי)
      "בארון אצלנו אין 'שלי־שלה'. מי שתפסה ראשונה זה שלה"(צילום: אביגיל עוזי)

       

      קלייר, קיבלת את זה בהסכמה?

      "את שומעת את השקט הזה עכשיו? (צוחקת) הוא שרר גם אז. עדיין הייתי בתהליך הפנימי שלי עם עצמי. אז אמנם עברנו שלב, עברנו לגור יחד, אבל יש את המשפחות שלנו. איך אנחנו יוצאות עם זה החוצה? ההחלטה להקים משפחה מעלה חששות והתלבטויות. לקח לנו זמן לעבד את זה אחת עם השנייה. ההשלכות לטוב לרע, מה יגידו, איך בונים משפחה כזו עם כל הקשיים שאולי כרוכים בזה, לא רק לנו, אלא גם לילדים שאנחנו רוצות להביא לעולם. ביום שהיינו שלמות עם ההחלטה היה לי קל לבוא ולהגיד לה: אוקיי, אנחנו מקימות יחד משפחה וממסדות את החיים שלנו. המסביב יכול לקבל או לא לקבל. אנחנו אחת עם השנייה, בואי נכבוש את העולם".

      קלייר: "לקח לנו זמן לעבד את זה אחת עם השנייה. ההשלכות לטוב לרע, מה יגידו, איך בונים משפחה כזו עם כל הקשיים שאולי כרוכים בזה, לא רק לנו, אלא גם לילדים שאנחנו רוצות להביא לעולם"

       

      איך הגיבו המשפחות שלכן?

      קלייר: "המשפחה שלי קיבלה את זה יחסית בקלות. כשסיפרתי לאמא שלי, היא חייכה ונתנה לי חיבוק גדול עם דמעות בעיניים. גם לי היה קשה ובכיתי ממקום של פורקן, אנחת רווחה. יש לי אמא מלכה והיא אמרה שאלך עם האושר שלי. יחד סיפרנו לאבא ולאחותי הקטנה. בהתחלה הם הופתעו, אבל היה להם קל לקבל את זה, אולי כי יש לי דוד הומו מחוץ לארון כבר שנים".

       

      ואצלך, מלי?

      "אצלי זה היה מורכב יותר. היו להם תהיות לגביי, סוג של תחושות. הרי הייתי במערכות יחסים עם נשים, אבל מעולם לא הצהרתי על כך. החלטתי להצהיר אחרי שהשלמתי את הפאזל בתוכי, כשהחלטתי עם קלייר ללכת עם זה עד הסוף. כשסיפרתי לאמא היא אמרה שהרגישה ושהצמחתי לה קרניים, כי כולם יודעים חוץ ממנה".

       

      איך הגבת?

      "הסברתי שהיא לא צריכה לכעוס אלא להעריך את זה שלא אמרתי לה קודם, כי לא רציתי לתעתע בה, והיום אני שלמה עם עצמי. חודש אחרי כן נפגשנו לשיחה נוספת. אמא היא החברה הכי טובה שלי, ובשיחה אמרתי לה: 'אם תגידי שזה מה שאת רוצה, אני מוכנה לוותר על האני שלי בשביל האושר שלך, רק תזכרי שכשאת תלכי לישון עם אבא בלילה, את תלכי לישון עם חיוך, ואני, בניגוד אלייך, אלך לישון עצובה או בוכה. תמיד לימדת אותי ואת אחותי שאנחנו צריכות להיות מאושרות, וזה האושר שלי'. הייתה שתיקה רועמת והיה בכי, ובסופו של דבר קיבלתי את ברכתה וחיבוק חזק. אני מאחלת לכל אדם לזכות בהורים כמו שלנו. יש לנו 200 אחוז תמיכה ואם אפגע בקלייר, אמא שלי לא תדבר איתי".

       

      ואיך קיבלו אתכן בפלגה?

      "חששנו, אבל ביום שבו נחשפנו מול המשפחות שלנו, ירד לנו סלע ענקי מהלב. אמרנו, לא מעניינים אותנו הסביבה והפיקוד. כל עוד המשפחה מקבלת, זה הכל מבחינתנו. אף פעם לא הרגשנו קשיים מבחינת הפיקוד לאור העובדה שאנחנו 'שונות', הכל היה מקצועי. לא שמו לנו רגל או הקשו עלינו. מפקד היחידה זימן אותנו לשיחה, כי לפי כללי הארגון זוגות אינם עובדים באותה היחידה, מעבר לכך לא נאמר דבר".

      קלייר: "לא יצאנו עם שלטי חוצות. גם היום לא נלך יד ביד בעבודה, אבל מרגע שקיבלנו החלטה שאנחנו חיות את החיים יחד, מי שידע ידע ומי שלא, ידע בהמשך. כששאלו אם אנחנו יחד ענינו שכן והמשכנו לסדר היום".

       

      פספוס של 90 יום

      על מסיבת חתונה החליטו לוותר. "יש בינינו הסכם זוגיות, אבל ידענו שאם נתחתן זו לא תהיה חתונה סטנדרטית, אלא הפקה מיוחדת. העדפנו להשקיע את הכסף בלהביא ילד לעולם", מספרת מלי. "יש סבסוד להפריה אבל לא לזרע, והחלטנו ששתינו נהרה מתרומת זרע של אותו תורם. שילמנו עשרות אלפי שקלים, וזה היה שווה כל שקל".

      קלייר: "אחרי תהליך ארוך, כולל טיפולי הפריה, ילדתי בשנת 2015 את הבן הבכור, המקסים וההורס שלנו. בהיריון מלי הייתה לצדי כדי לפנק ולעזור. לא הייתי מאלה שמבקשות הרבה דברים, אבל כל דבר שחשבתי עליו – היא הייתה שם בשבילי".

      מלי: "יש בינינו הסכם זוגיות, והחלטנו ששתינו נהרה מתרומת זרע של אותו תורם. שילמנו עשרות אלפי שקלים, וזה היה שווה כל שקל"

      מלי: "עוד לא צייצת, כבר במחשבות הכל הגיע אלייך".

       

      אחרי קצת יותר משנה, גם מלי הרתה ונאלצה להיות בשמירת היריון במשך שבעה חודשים.

      קלייר: "זו הייתה תקופה לא פשוטה. הדאגה למלי, תינוק קטן בבית וקריירה שאני מריצה ככה מהצד. אמא של מלי עברה לגור איתנו, המשפחות היו שם בשבילנו לכל אורך הדרך. ניהלנו סדר יום: אחרי הגן היינו הולכים לבקר את אמא מלי בבית החולים, חוזרים הביתה ואחרי שהוא נרדם, חזרתי אליה. ברוך השם התקופה הסתיימה בידיים מלאות".

       

      שתיכן האמהות הרשמיות של שלושתם?

      מלי: "לא, אנחנו כבר קרוב לשנה וחצי בהליך משפטי כדי לקבל צו הורות. לפי החוק הישראלי מכירים במי שילדה את הילד. בשביל שיכירו בשתינו כאמהות יש פסיקה שאומרת שעד 90 יום מיום הלידה, בית המשפט ייתן צו הורות מיידי, ואם לא, צריך לפנות לערכאות. לא ידענו שעלינו לעשות את זה בתוך 90 יום, חשבנו שלאחר הלידה שלי נעשה תיק אחד ונבקש את זה. בדרך קנינו בית, בנינו את החיים כמו כל זוג רגיל. היום יש ועדה של משרד הרווחה לנושא צווי הורות מורחבים מעבר ל־90 יום. עד שלא תינתן החלטה, לא ידונו בסוגיה שלנו".

      "מתסכל שכדי לקבל צו הורות צריך להוכיח לבית משפט למה מגיע למישהי מאיתנו להיות אמא. אף אחד לא בודק את המסוגלות ההורית של זוגות 'רגילים'"

       

      לא פשוט.

      קלייר: "מתסכל שצריך להוכיח לגורמים חיצוניים למה מגיע למי מאיתנו להיות אמא. אנחנו בזוגיות הרבה לפני שהחלטנו להביא ילדים לעולם, ופתאום מגיע גורם חיצוני שצריך להחליט אם אנחנו ראויות להיות אמהות. אם בית המשפט יחליט, הוא יכול לשלוח עובדת רווחה שתבחן את האמהוּת שלנו. ההליך הזה הוא לא מנת חלקם של זוגות 'רגילים', אף אחד לא בודק את המסוגלות ההורית שלהם.

      "גם היחס של החברה לא תמיד מכיל ומקבל. אנחנו ערות לזה ולא ניתן לילדים להרגיש חריגים. יכול להיות שכשיגדלו הם ייחשפו להערות לא נעימות מהחברה. אנחנו כאן בשבילם".

       

      הילדים קוראים לשתיכן אמא?

      מלי: "אמא מלי ואמא קלייר. כך רפאל החליט לקרוא לנו. בהתחלה כדי לא ליצור בלבול, אמרנו: 'בוא לאמא' ו'בוא לממי'. בוקר אחד הוא אמר: 'אמא מלי ואמא קלייר', מאז זה ככה". 

       

       

      "לא יצאנו עם שלטי חוצות. כששאלו אם אנחנו יחד ענינו שכן והמשכנו לסדר היום" (צילום: אביגיל עוזי)
        "לא יצאנו עם שלטי חוצות. כששאלו אם אנחנו יחד ענינו שכן והמשכנו לסדר היום"(צילום: אביגיל עוזי)

         

         

        הילדים מתוקתקים בשבע

        קלייר, שהדרגה שלה היא רב־כלאי, משמשת כיום קצינת פיקוח ותיאום בקהילה ביחידת עבודות שירות. מלי, בדרגת מישר, משרתת ביחידת ברקאי כמנהלת אגף של טעוני הגנה באגף המעצר ניצן.

        קלייר: "יש אצלנו יותר מ־2,000 עובדי שירות, אנחנו היחידה שאחראית על המספר הגדול ביותר של אסירים".

         

        זה שונה ממה שעשית עד היום.

        "לחלוטין, גם מבחינת האסירים שאני פוגשת וגם מבחינת התפיסה. עוסקים גם ברווחת האסיר וגם בעבודה שלו מחוץ לבית הסוהר, שיקום, קשר מול המעסיקים החיצוניים. אני מסתובבת עם נשק, בעוד שעובד שב"ס לא מחזיק נשק בין כותלי הכלא. כשאומרים 'שב"ס' מדברים הרבה במונחים של סורג ובריח, אבל היום יש יותר דגש על הקהילה. הסיפוק שלי אדיר".

         

        מלי, מה זה אומר "טעוני הגנה"?

        "אסירים או עצירים שחשופים לפגיעה מצד אסירים בכלא. לרוב מדובר על כאלה שנשפטו על עבירות מין או עובד כוחות ביטחון שנאסר, למשל, שוטר לשעבר. כשאני מוציאה עצור, באחריותי לוודא שיש שטח סטרילי כדי שחלילה לא יפגעו בו. אם יקרה דבר כזה, נכשלתי".

        קלייר: "הילדים מתוקתקים לא בשבע וחצי אלא בשבע. זה לא אומר שהם מקשיבים בשמאל־ימין, אבל הכל מתוקתק. בבית הם המפקדים, אבל כשזה נוגע לזמני יציאה, הכל דופק כמו שעון"

         

        יש נשים טעונות הגנה?

        "לא באגף הזה, אלא רק בנווה תרצה, וגם שם כמעט אין.

        "רוב האסירים אצלי באגף שפוטים למאסרי עולם: רוצחים, פדופילים, אנסים. בעוד שבתפקידי הקודם ביחידת נחשון ליוויתי כל יום אסיר אחר, היום אני מנהלת אגף של דיירי קבע. מעבר לשמירה על ביטחונם, התפקיד שלנו הוא לטפל בתנאים שלהם: בביקורים, הכנסת ציוד, חופשות, וגם להיות להם אוזן קשבת. אני נותנת להם את התחושה שאני אמא ואבא במקום הזה".

         

        איך אפשר להיות אמא של אסיר עולם?

        "לא פשוט לראות בערב בחדשות אב שרצח את ילדיו, ולמחרת הוא אצלך. אני מתמלאת כעס כשאני צופה בטלוויזיה, אבל כשהוא מגיע אליי אני מתנתקת לחלוטין. את הרגשות שלי אני חייבת להשאיר מחוץ לכותלי הכלא, אחרת לא אצליח לעבוד. אני רואה את האסיר כאדם. גם בריאיון הקליטה אני אומרת: 'אני לא מסתכלת עליך כלובש מדים כתומים, ברגע שתיתן את הכבוד, תקבל את הכבוד חזרה'".

         

        שתיכן קצינות. עד כמה זה משפיע על החיים? מי המפקד בבית?

        מלי: "החלוקה ברורה, אם יש לקלייר ישיבה בבוקר אני אכניס את הילדים למסגרות שלהם בזמן, ואם יש מישהי שנשארת יותר מאוחר אז האחרת תיקח את העניינים לידיים ותטפל בכל".

        קלייר: "הילדים מתוקתקים לא בשבע וחצי אלא בשבע. זה לא אומר שהם מקשיבים בשמאל־ימין, אבל הכל מתוקתק. בבית הם המפקדים, אבל כשזה נוגע לזמני יציאה, הכל דופק כמו שעון. שתינו כאלה. אבל כמו שבעבודה יש בלת"מ, דברים שלא בשליטתנו, ככה זה תמיד לפני יציאה: יהיה מישהו שבדיוק לכלך את החולצה או בדיוק ירצה לשבת ולאכול מעדן".

         

        ואיך אתן מקבלות את זה?

        קלייר: "לפעמים זה מוציא מהדעת, אבל אם מישהי עומדת לאבד את זה השנייה לוקחת את המושכות".

         

        גם הבית ערוך למסדר?

        "(צוחקת) עכשיו כשאת שואלת, אני חושבת שהבית באמת מסודר ותמיד יש עוגה או שתיים. אבל הבית לא סטרילי, אנחנו לא משתגעות מצעצועים בסלון. כל עוד הילדים ערים הבית נטו בשבילם, בשנייה שכולם במיטה ההוריקן נכנס לפעולה".

         

        אתן חולקות מדים?

        מלי: "כן, בארון אצלנו אין 'שלי־שלה'. מי שתפסה ראשונה זה שלה".

        קלייר: "מזל שבנעליים אנחנו לא אותה מידה".

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד