צילום: שי יחזקאל

מה אתם יכולים ללמוד מאיברי הגוף על תפקוד המשפחה שלכם?

דנה רוזן, מנחה להורות בריאה, פיתחה מודל ייחודי לטיפול משפחתי המורכב משמונה איברים - שכל אחד מהם ממלא צורך חיוני אחר של הילדים, וגם שלכם

מאמינה שבריאות היא מצפן בהורות. דנה רוזן (צילום: אלה פאוסט)
מאמינה שבריאות היא מצפן בהורות. דנה רוזן (צילום: אלה פאוסט)

מכירים את האנשים האלה שברור להם מגיל אפס מה הם יעשו כשיהיו גדולים? ככה הייתה דנה רוזן, 38, שכבר בתור ילדה סומנה כ"ספורטאית של הבית". היא התאמנה חמש פעמים בשבוע, ארבע שעות כל יום, אימונים אינטנסיביים של התעמלות קרקע ומכשירים. 20 שעות שבועיות שבהן אהבה כל רגע. "נורא נהניתי מזה, לא הרגשתי שאני מחמיצה משהו, להפך, אבל אז בסוף כיתה ד' ריסקתי את המרפק, ואחרי חופשת מחלה לא הסכימו להחזיר אותי לרמה שבה הייתי, והאגו גרם לי לפרוש", היא מספרת. "אחרי זה רקדתי המון שנים במסגרת מקצועית, בצבא הייתי מדריכת אימון גופני, ואיך שהשתחררתי התחלתי ללמוד חינוך גופני".

 

שלוש שנים עבדה כמורה לחינוך גופני בבית הספר ושמונה שנים כמאמנת כושר למבוגרים ולילדים, עשתה תואר שני בבריאות הציבור, נתנה ייעוץ ארגונומי ופיתחה תוכניות לאורח חיים בריא בארגונים. אבל אז ילדה את בתה הבכורה, ועולם ההורות נגלה לפניה. כבר אז החלה לחלום על הדרכת הורות, אבל רק בהיריון השלישי, אחרי סיטואציה תעסוקתית בלתי נעימה, היא החליטה לעשות מעשה. "עבדתי אז כמנהלת תפעול של יבואן לציוד כושר, ומיד אחרי שגיליתי שאני בהיריון הבעלים של החברה נקלע לקשיים", היא משחזרת. "נוצר מצב לא נעים שבו הוא נאלץ להפחית משמעותית את משרתי, למרות שהייתי בהיריון. הגעתי לעבודה חמישה ימים בשבוע, וזה היה נורא. החלטתי שאני חייבת לעשות משהו שישמח אותי, ובהחלטה של רגע נרשמתי לבית הספר של מיכל דליות. היום שבו למדתי היה היום היחיד בשבוע שזרחתי בו".

 

מצפן ההורות

היום רוזן, אמא לשלוש (ירדן, 7, גולן, 5, ארבל, 2), היא יועצת משפחתית שפיתחה מודל הרואה את התמונה המשפחתית בראייה הוליסטית עם דגש על בריאות. "אני מאמינה שבריאות היא מצפן בהורות. מבחינתי היא ערך עליון", היא אומרת. "כל תקופת הלימודים שברתי את הראש איך אני מחברת בין ההורות לבריאות וחיכיתי לפיצוח. בסופו של דבר בניתי מודל משולב שבנוי על תיאוריות מעולם קידום הבריאות ומעולם הפסיכולוגיה. מצאתי את האיברים המדויקים שכל אחד מהם מדמה צורך אנושי. אם הצורך לא מקבל מענה, זה בא לידי ביטוי בהתנהגות".

 

בהדרכות ההוריות שהיא מעבירה (הרצאות, סדנאות של כמה מפגשים, תהליכי ייעוץ משפחתי או פגישה אחת בת שעה וחצי) היא יושבת עם ההורים מול דף העבודה של המודל ויחד הם ממלאים אותו.

 

 על ידי זיהוי נכון של הצרכים - מגיעים לפתרונות (צילום: Shutterstock)
    על ידי זיהוי נכון של הצרכים - מגיעים לפתרונות(צילום: Shutterstock)

     

    "הורים שהגיעו בגלל התפרצויות זעם של הילדה מגלים שהיא לא אוכלת כמו שצריך. הורים שמגיעים בגלל ילד עם בעיה חברתית, מגלים שהסיבה נעוצה דווקא בזה שאבא עזב לאחרונה את העבודה. זו נקודת מבט הוליסטית שרואה את כל התמונה"

    לדבריה, משפחה היא מערכת שבה כל אחד משפיע על השני. "אנחנו מזהים איזה איבר מאותת, ומתוך זה מתחילים לחזק את מה שצריך, ויש המון הפתעות", היא מסבירה. "הורים שהגיעו בגלל התפרצויות זעם של הילדה מגלים שהיא לא אוכלת כמו שצריך. הורים שמגיעים בגלל ילד עם בעיה חברתית מגלים שהסיבה נעוצה דווקא באבא שעזב לאחרונה את העבודה. זו נקודת מבט שרואה את כל התמונה. אנחנו רואים רק את קצה הקרחון, את התסמין, ההתנהגות שבגללה באנו, והמודל עוזר למצוא את המקור להתנהגות.

     

    "יכול להיות שאני מפספסת הרבה הורים שהמילה בריאות מרתיעה אותם, אבל גם יש כאלה שלא חושבים שבריאות זה אישיו, ואחרי הפגישה מבינים שהרווח מאוד משמעותי. על ידי ההפשטה הזאת אפשר להבין את הסיטואציה מהר מאוד ולהדריך את ההורים".

     

    המודל של רוזן (המוגן בזכויות יוצרים) מורכב משמונה איברים שכל אחד מהם מסמל צורך. על ידי זיהוי נכון של הצרכים, כך היא מאמינה, מגיעים לפתרונות. אז מה אתם יכולים ללמוד מהאיברים על עצמכם כמשפחה?

     

      "אנחנו מתחילים בצרכים הבסיסיים, והצורך הכי בסיסי הוא הכנסת אנרגיה לגוף", מסבירה רוזן. "כשזה לא קורה, ההתנהגות בהתאם. יכול להיות מצב שבו כל צהריים האחים רבים בצורה איומה בבית, ועל ידי המודל מגלים שאחד מהם לא אוכל בצהרון ארוחת צהריים כי הוא לא אוהב את מה שמגישים. יכול להיות שאם תניחו מולו צלחת כשהוא חוזר מבית הספר, תיפתר כל הבעיה".

       

      לדבריה, לא צריך לקחת את עניין הבריאות לקצה, אבל חשוב לדבר בבית בשפה של 'בריא' ו'לא בריא' ולדאוג שברמת התדירות והכמות, האוכל יהיה תואם גיל. "באותו האופן בדיוק אני אסתכל גם על ההורה", היא אומרת. "אם הוא חזר מהעבודה ולא אכל והווליום שיש בבית גבוה, ייתכן מאוד שהוא יהיה לא סבלני. אבל אם הוא ידאג להכניס משהו קטן לפה בשובו, הסיטואציה יכולה להשתנות מקצה לקצה".

       

        בדיוק כמו שאנחנו צריכים להכניס אנרגיה, אנחנו גם צריכים להוציא אותה. בחיים היושבניים שלנו זה קורה פחות ופחות, וחשוב לתת לזה את החשיבות והמקום. הדוגמה הקלאסית היא ילד שחוזר הביתה וההורה רוצה לשבת איתו לעשות יצירה. הילד מתחיל לזוז על הכיסא בחוסר ריכוז, ואז מתפתח ריב.

         

        מה הפתרון? "ההבנה שהילד הזה צריך להיות פעיל יכולה לשנות את התמונה", מסבירה רוזן. "כדאי להפוך את היצירה למשחק תנועתי. למשל, להציע שאתם תעשו קודם תור ואז הילד יעשה שתי עמידות ידיים וישוב לשולחן. עוד תור ואז ריצה עד סוף המסדרון".

         

        "בגיל ההתבגרות זה בכלל חשוב בעיניי, כי כל מסגרת ספורטיבית כזאת שומרת עליהם. נער לא ישתה אלכוהול בשישי בערב כי יש לו למחרת משחק. זה אדיר"
        אבל יש ילדים שזקוקים לזה יותר ויש שפחות, לא?

        "נכון. ילד שרץ כל היום בבית הוא זה שצריך מראש להוציא אותו יותר לגינה, לתת לו דלגית, לקנות לו טרמפולינה, לרקוד עם 'ג'אסט דאנס', וגם לעודד את הפעילות שלו ולאפשר אותה".

         

        יש הבדל בין ילדי גן לבית ספר?

        "בגילים הצעירים אני לא חושבת שצריך חוגים, פשוט לאפשר להיות בגינה וגם בבית לעשות פעילות. בכיתה ב' כבר אפשר להתחייב למסגרת של חוג. כל חוג הוא נפלא, אבל רצוי שיהיה חוג אקטיבי אחד לפחות בשבוע. בגיל ההתבגרות זה בכלל חשוב בעיניי, כי כל מסגרת ספורטיבית כזאת שומרת עליהם. נער לא ישתה אלכוהול בשישי בערב כי יש לו למחרת משחק. זה אדיר".

         

          כל ילד זקוק למספר שעות שינה בהתאם לגילו, וחשוב שכל הורה יידע לכמה שעות שינה הילד זקוק. השינה מאתחלת את מערכות הגוף השונות, הורמון הגדילה מופרש, והמערכת החיסונית מתחזקת. אם הילד לא ישן, הגוף והראש שלו לא יגיעו למחרת לשיא הפוטנציאל. עד גיל 12 ילדים זקוקים מינימום ל־10 שעות שינה, ובגילאים קטנים יותר גם ל־12 שעות.

           

          "האור הכחול של המסכים מעכב את הפרשת המלטונין פי שניים מקפאין, וכמו שלא ניתן כוסית אספרסו לילד לפני השינה, כך לא נצמיד לו טאבלט"

          "בכל בית חשוב לדאוג לסביבה מעודדת שינה", מדגישה רוזן. "מומלץ להחשיך את הבית כדי לעודד את הפרשת המלטונין שמעודד את ההירדמות ואת השינה, וצריך לסגור מסכים. האור הכחול של המסכים מעכב את הפרשת המלטונין פי שניים מקפאין, וכמו שלא ניתן כוסית אספרסו לילד לפני השינה, כך לא נצמיד לו טאבלט או נדליק לו טלוויזיה לפני השינה.

           

          כדי שבשמונה וחצי הוא יוכל להירדם, חשוב לסגור מסכים כבר בשבע. האור הכחול שלהם לא רק מעכב את הפרשת המלטונין אלא גם גורע מאיכות השינה. אני בכלל לא ממליצה על טלוויזיות בחדרי השינה. קריאה, לעומת זאת, עוזרת להירדם כי זה טקס שינה, ופה חשוב שאנחנו נהיה מודל חיקוי כהורים. אנחנו צריכים לשמש דוגמה".

           

            באוזניים קיים מנגנון שיווי המשקל, וגם הבית שלנו שואף להיות באיזון תמידי. יציאה מאיזון יכולה להיגרם בגלל משהו פיזי, כמו למשל אם אחד מהילדים חולה או ההורה עם מיגרנה, וגם בגלל מעברים כמו: גן חדש או אח חדש שנכנס למשפחה. איך מזהים? "חשוב להבין שיצאנו מאיזון, להקשיב לילד ולהיות שם בשבילו, לראות שקשה לו, להיות אמפתי לתחושה הזאת, ולצד זה להראות לו שאנחנו כהורים לא יצאנו מאיזון בגלל זה", מסבירה רוזן.

             

            "אם נשדר מצוקה, הוא לא ירצה לספר לנו שוב. הוא צריך לקבל את התחושה שאנחנו יכולים להכיל. לדוגמה, הגיעו אלי הורים בגלל ילדה שמתבכיינת כל הזמן. אחרי בדיקה מצאנו שהסיבה היא שזמן קצר לפני כן היא הייתה עדה לתקיפת קרוב משפחה שלה על ידי כלב. ההורים תמכו בה והכילו את התקופה הזאת שהייתה לא פשוטה, וזה עבר".

             

              מכירים את הסיטואציה שיש ילד שהוא מלאך בגן אבל מתנהג אחרת לגמרי בבית? לעמוד השדרה יש שני תפקידים מרכזיים: מצד אחד היכולת להחזיק את הגוף ומצד שני הגמישות. "כך למשל, יכול להיות ילד שבבית יתווכח על כל דבר, ובגן הוא יס מן וצייתן", אומרת רוזן. "זה אומר שבגן הוא יותר מדי גמיש, ובבית הוא מחזק את עמוד השדרה שלו. המטרה שלנו כהורים להכין אותם לחיים הבוגרים שלהם עם ארגז כלים מצוין, ולכן אני רוצה שיהיה לו עמוד שדרה חזק וגם גמיש.

               

              "ילד שהוא 'הבוס' בבית ובגן, מחליט וקובע והכל - צריך קודם כל הורה עם עמוד שדרה חזק. יש הרבה מאוד בתים שבהם הילד הוא הבוס כי מדברים איתו כל הזמן בסימני שאלה: 'אתה בא לאכול חמוד?', 'אנחנו נלך להתקלח עוד מעט, בסדר?'. ילד לא זקוק לכל כך הרבה סימני שאלה. הוא צריך לדעת שההורה שלו יודע מה טוב בשבילו, אחרת זה נורא מפחיד. ילד בוס כזה צריך ללמוד איך מתגמשים על ידי מודל חיקוי".

               

              "ילד מרצה הוא מאוד נוח גם לאנשי הצוות החינוכי וגם להורים, ולכן אנחנו לא משתדלים לשנות אותו, אבל זו טעות" (צילום: Shutterstock)
                "ילד מרצה הוא מאוד נוח גם לאנשי הצוות החינוכי וגם להורים, ולכן אנחנו לא משתדלים לשנות אותו, אבל זו טעות"(צילום: Shutterstock)

                 

                איך עושים את זה?

                "במקום להפוך הכל לריב, להיות אסרטיבי אבל להראות גם גמישות. לומר למשל: 'אתה תלך לישון בשמונה כמו שאמרתי, אבל בין המקלחת לשינה אני אתן לך חמש דקות לשחק במשחק שלך'. מערכת היחסים היא מעל הכל, וצריך לבחור את המלחמות".

                 

                ומה אם יש דווקא צייתנות יתר?

                "ילד מרצה הוא מאוד נוח גם לאנשי הצוות החינוכי וגם להורים, ולכן אנחנו לא משתדלים לשנות אותו, אבל זו טעות. אני רוצה לדעת שכשהוא יוצא החוצה הוא יידע לעמוד על שלו. זה ילד שאני ארצה בכל פעם לחזק לו עוד קצת את עמוד השדרה. אם הוא יתעקש עם אחיו הקטן ויעמוד על שלו, חשוב להגיד לו: 'אני גאה בך שאתה עומד על שלך'. זה ילד שצריך להיות איתו עם היד על הדופק ולדמיין אותו עוד עשר שנים. חשוב שיידע להביע את דעתו וגם לקום וללכת".

                 

                  כל אחד מאיתנו רוצה להרגיש אהוב ושייך בכל רגע וללא תנאי. כשזה לא קורה, נחפש את הדרך שלנו למצוא תשומת לב ולהרגיש אהובים. "יש ילדים שמראש צריכים קצת יותר נראות, ויש כאלה שפחות", מחדדת רוזן. "יש כאלה שהסוללה שלהם מתרוקנת מהר יותר, ואני צריכה למלא את הסוללה מראש, כמניעה. יש ילדים שמנקודת מבטם מרגישים שלא רואים אותם במשפחה, והדבר יבוא לידי ביטוי בכל מיני התנהגויות מפריעות כמו התבכיינות צעקות וכדומה - כל התנהגות שבעקבותיה הוא יקבל תשומת לב.

                   

                  אם אני אגיב לסיטואציה של התבכיינות למשל בכעס או בעצבים, נתתי תשומת לב. לילד זה לא משנה אם תשומת הלב ניתנה בחיבוק או בצעקה, מבחינתו זה אותו כיווץ של הלב. לכן, חשוב לתת תשומת לב להתנהגויות שנרצה לעודד".

                   

                  "אם אספתי עכשיו את הילד מהגן כשהנייד שלי צמוד לאוזן, הוא לא מקבל באמת תשומת לב ונראות, אני לא באמת "מטעינה" את הלב שלו" (צילום: Shutterstock)
                    "אם אספתי עכשיו את הילד מהגן כשהנייד שלי צמוד לאוזן, הוא לא מקבל באמת תשומת לב ונראות, אני לא באמת "מטעינה" את הלב שלו"(צילום: Shutterstock)

                     

                    כמו מה למשל?

                    "אם מנהלים עם הילדה מלחמות בבוקר על ההתעוררות וצריך לבוא ולהעיר אותה כמה פעמים בצעקות, זה דורש המון תשומת לב. אולי עדיף לנסות להתכרבל איתה במיטה חמש דקות ולהגיד לה דברי אהבה, ואז משהו כמו: 'יאללה, תתארגני מהר, אני סומכת עלייך שאת עושה את זה צ'יק צ'אק'"

                    "אם אספתי עכשיו את הילד מהגן כשהנייד שלי צמוד לאוזן, הוא לא מקבל באמת תשומת לב ונראות, אני לא באמת "מטעינה" את הלב שלו. אבל אם אתן לו חיבוק ואשב איתו בגינה עשר דקות ואדבר איתו, הוא יקבל 'טעינה' וימשיך את אחר הצהריים רגוע ונעים.

                     

                    אם מנהלים עם הילדה מלחמות בבוקר על ההתעוררות וצריך לבוא ולהעיר אותה כמה פעמים בצעקות, זה דורש המון תשומת לב. אולי עדיף לנסות להתכרבל איתה במיטה חמש דקות ולהגיד לה דברי אהבה, ואז משהו כמו: 'יאללה, תתארגני מהר, אני סומכת עלייך שאת עושה את זה צ'יק צ'אק'. זה יכול להטעין אותה טוב יותר, כך תתחיל את הבוקר בתחושה שקיבלה תשומת לב ואהבה".

                     

                    ומה עם המתבגרים שדוחים תשומת לב כזאת?

                    "חשוב להבין שגם בגיל ההתבגרות זה חשוב. אפילו שהם קוצניים, הם צריכים מגע וליטוף ואהבה. כמובן לא ליד החברים, אבל הם זקוקים לזה לא פחות. גם אנחנו ההורים רוצים להרגיש שאנחנו אהובים, והרבה פעמים אנחנו מתלוננים מול הילדים כי אנחנו גם רוצים לקבל תשומת לב ונראות ואהבה. וזה בסדר, זה חשוב שהילדים יידעו שיש לנו צרכים כאלה".

                     

                      "כדי להרגיש שייך אני רוצה להרגיש נחוץ", מסבירה רוזן. "הריאות הן האיבר של המשא ומתן בגוף, שממנו אנחנו מקבלים חמצן ומוציאים פחמן דו חמצני. אי אפשר רק להכניס אוויר, אי אפשר רק לקבל, צריך גם לתת. וגם עם הילד זה ככה. הילד רוצה להרגיש שאם עכשיו הוא לא נמצא, משהו יהיה חסר במשפחה. לכן צריך לתת לו תפקידים בבית.

                       

                      מה למשל?

                      "אצלי בבית, מגיל ארבעה חודשים לימדתי את הילדה לקחת מוצץ בלילה, וזה תפקיד שגם נתן לי לישון וגם עזר מאוד בבית. בגיל שש אפשר לשים את הנעליים במקום ואת הבגדים המלוכלכים בסל הכביסה, לערוך שולחן, לכבות את האורות בבית. ככל שיש לו יותר זכויות, כמו למשל טלפון נייד, ככה ראוי שיהיו לו יותר חובות. בגיל עשר הילד יכול גם להכין ארוחת ערב, להשקות עציצים ולהאכיל את הכלב. צריך לתת לו משהו תואם גיל שהוא יכול לעמוד בו. הוא צריך להבין שאם אמא ואבא יעשו את כל התפקידים בבית, לא יהיה להם אוויר לעשות דברים אחרים כמו לשחק איתו או לעשות איתו שיעורי בית. מובן שגם חלוקת התפקידים בין בני הזוג חשובה והיא מודל לחיקוי".

                       

                        רק אחרי שכל יתר הצרכים שלנו, הפיזיים והחברתיים, קיבלו מענה - אנחנו פנויים לממש את היכולת שלנו. "היכולת היא תחושת המסוגלות העצמית והדימוי העצמי שנבנית על מה שהסביבה חושבת על הילד, ולפני הכל - ההורים", מסבירה רוזן. כשהילד בן החמש מכין לעצמו קורנפלקס עם חלב, וההורה מעליו מזהיר אותו שוב ושוב 'תיזהר שלא יישפך', המסר הוא 'אתה לא מסוגל'. אם נגיד את זה הרבה, הוא יאמין שהוא באמת לא מסוגל, ואז אנחנו נמצא בן 18 שלא יודע לעשות כלום. פה יש להורים תפקיד - לתת לילד את ההרגשה שהוא יכול".

                         

                        "אנחנו צריכים לצאת מאזור הנוחות ולתת לילד את האחריות - זה חשוב לעתיד שלו" (צילום: Shutterstock)
                          "אנחנו צריכים לצאת מאזור הנוחות ולתת לילד את האחריות - זה חשוב לעתיד שלו"(צילום: Shutterstock)

                           

                          מה אפשר לעשות כהורים במסגרת התפקיד הזה?

                          "אם אגיד לו כל יום: 'סידרת את התיק?', אז לקחתי לו את האחריות. נורא נוח לנו לעשות את זה בשבילו, אבל אחר כך אי אפשר להתלונן שאנחנו מגדלים ילד שלא מכין שיעורים ושוכח את נעלי הספורט ביום של ההתעמלות. אנחנו אפשרנו זאת"

                          "למשל, הכנת התיק לבית הספר. אם אגיד לו כל יום: 'סידרת את התיק?', אז לקחתי לו את האחריות. נורא נוח לנו לעשות את זה בשבילו, כי ההתארגנות מהירה יותר וככה הוא לא שוכח כלום, וגם נעים לנו להרגיש שאנחנו נחוצים, אבל אחר כך אי אפשר להתלונן שאנחנו מגדלים ילד שלא מכין שיעורים ושוכח את נעלי הספורט ביום של ההתעמלות. אנחנו אפשרנו זאת.

                           

                          "כמו כן, התחום הזה קשור גם לגמילה - למשל, היכולת להירדם לבד היא מיומנות חשובה לילד שהורים לא נותנים לו לבצע. פיזיולוגית, מגיל חמישה חודשים ילד יודע להירדם לבד, אבל יש ילדים שגם בגיל שנתיים צריכים שירדימו אותם. צריך אמונה בילד כדי להשאיר את האחריות בידיו. בגמילה מחיתולים, למשל, אם אשאל אותו כל חמש דקות: 'אתה צריך עכשיו פיפי?', כי לא מתחשק לי לכבס ולשטוף את הרצפה, לא עשיתי כלום. אנחנו צריכים לצאת מאזור הנוחות ולתת לילד את האחריות - זה חשוב לעתיד שלו".

                           

                           

                           

                          הגיליון החדש של מגזין מנטה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי יחזקאל)
                          הגיליון החדש של מגזין מנטה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי יחזקאל)
                           
                          הצג:
                          אזהרה:
                          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד