בעוד כמה חודשים תארוז משפחת סלוצקין את ביתה היפה ברמת־ישי, ותצא לדרך חדשה. לא בשמחה בני המשפחה עושים זאת. "זה כמו סרט רע", אומרת אפרת סלוצקין (47), "אתה מחפש את השחקנים, ומגלה שאתה בעצם השחקן הראשי".
הסרט הזה, שעליו היא מדברת, כולל מסכת התעללויות שחוותה בתה הצעירה צליל (14), מצד קבוצת ילדים בשכבה שלה. ההתעללות כללה מכתבים שהושארו בלוקר שלה, הודעות ווטסאפ מרושעות וכתובות נאצה שרוססו על המחסן בגינת הבית ועל הגדר. "גילינו שאנחנו חשופים לרע גם במקום הכי בטוח שלנו", אומרת אפרת.
כבר יותר משנה שהיא אינה עובדת. "אני לא יכולה לעבוד, כי צליל זקוקה לי. אני מסיעה אותה לבית הספר ולחוגים ולפעמים ישנה איתה בלילה. אני בקושי יוצאת מהבית. אנחנו גרים ביישוב קטן, ויש תושבים שהפכו אותי ל'חולת נפש', לאמא שהמציאה את כל הסיפור הכואב הזה. הייתי גננת ומורה מחליפה בבית הספר, ואני גם קונדיטורית במקצועי. בעבר מכרתי עוגות לפרנסתי, וכיום לא קונים ממני. לפעמים אני צובטת את עצמי כדי להאמין שכל זה אמיתי".
אמרתי שיהיה תוהו ובוהו
אפרת ושי סלוצקין, מנהל רשת בחברת החשמל, הגיעו לרמת־ישי לפני 22 שנה. "מצאנו שכונה בשלבי בנייה והמקום קסם לנו. גם ההורים שלי קנו בית צמוד אלינו. עברנו לכאן כולנו כשהבת הבכורה שלנו, רון (22), הייתה בת ארבעה חודשים". אפרת פתחה בבית צהרון ובהמשך תינוקייה וגן. שמונה שנים לאחר מכן נולדה צליל.
כשצליל הגיעה לכיתה א' אפרת כבר עבדה כמורה מחליפה בבית הספר. במקביל סייעה לפתוח מועדונית רווחה, שאליה הגיעו ילדים בשעות הצהריים. "כולם ידעו שאם קורה משהו, אני הכתובת. כשקרה אסון ולמישהי נשרף הבית, למשל, דאגתי להביא לה ציוד שאספתי. היה לנו בית פתוח, צליל הייתה ילדה אהובה ומקובלת, ובמשך שנים רקדה בלהקת 'גווני ישי' ואני התנדבתי בה".
הסיוט, היא אומרת, החל הרבה לפני שהכל התפוצץ. "בסוף כיתה ב' הגיעו לבית הספר כמה ילדים חדשים, והוחלט לפצל את השכבה לארבע כיתות. כשצליל הייתה בכיתה ג' היא מצאה את עצמה בכיתה עם ילדים פחות קשובים ופחות מכבדים, כאלה שהיום אני מכנה 'קבוצת הכוח'. שנתיים לאחר מכן, לקראת כיתה ה', נודע לנו שמחנכת הכיתה לא תחזור מחופשת הלידה. צפיתי שיהיה תוהו ובוהו, אבל ההורים האחרים אמרו שצריך לתת סיכוי".
מה שמעת מצליל עצמה?
"חודש אחרי תחילת כיתה ה' היא פתאום אמרה לי: 'אני רוצה לספר לך מה קורה בכיתה שלי'. היא סיפרה שהכיתה שלה היא הכי מופרעת בבית הספר, שיש קללות, שמדברים לא יפה למורים, שקשה להשתלט עליהם. חברות שבאו אליה סיפרו גם הן על אלימות בין הילדים ועל אלימות מילולית כלפי המורים. גם אני הייתי עדה לכך. נכנסתי יום אחד לכיתה שלה וראיתי אירוע אלים".
מה עשית?
"פניתי להנהלה. כמה שבועות לאחר מכן בעלי התלווה אל צליל לטיול כיתתי, וחזר מזועזע מהאלימות. הוא אמר: 'אפרת, את צריכה לעשות משהו'".
הבית התרוקן מחברים
התנהגותה של צליל השתנתה בהדרגה. "היא התחילה לחזור הביתה כעוסה ועצבנית. כששאלתי מה קרה, היא התפרצה: 'נמאס לי מהכיתה. המורה הזה לא אוהב אותנו, המורה ההיא אמרה שהיא לא רוצה להיכנס אלינו יותר'. היא ביקשה לעבור לכיתה אחרת. חלה אצלה ירידה בלימודים (לפני כן היא הייתה תלמידה מצטיינת), והיא אמרה: 'אני לא מסוגלת לעשות מבחנים ברעש הזה'. המחנכת הציעה שצליל תצא לעשות את המבחנים בחוץ, אבל היא התנגדה. היא אמרה: 'למה שאני אצא? תוציאי אותם'.
"צליל בסך הכל ביקשה ללמוד, ולכן כל זה קרה והמצב הידרדר. כשהיא קיבלה במבחן ציון 98, היא חזרה לכיתה אחרי ההפסקה וראתה שמישהו קרע את המבחן שלה לחתיכות וכל הציוד מהקלמר מפוזר על הרצפה. היא חזרה הביתה בוכה וצועקת".
איך הגיבו בבית הספר?
"אמרו שהנושא בטיפול".
ואיפה היית את?
"שתקתי. בית הספר היה מקור הפרנסה שלי, הייתי חלק מהצוות, אהבתי והערכתי את מערכת החינוך. ידעתי שאם אפתח את הפה אהפוך לקורבן, והנה באמת הפכתי לכזו".
בחופשת פסח של כיתה ה', כשהאירועים לא פסקו, הגישה בקשה להעביר את צליל לכיתה אחרת. "בתום שנת הלימודים החליטו לאפשר לה לעבור כיתה. במקביל, נאלצתי לסיים את עבודתי בבית הספר. היו הורים שלא ראו בעין יפה את העבודה שלי שם".
אפרת מספרת שצליל התחילה את כיתה ו' בכיתה החדשה והייתה תחושה של רווחה בבית. "החברים החדשים קיבלו אותה יפה ועטפו אותה באהבה, אבל יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מחברה שהיא מורה בבית הספר. היא אמרה לי שצליל נראית לה מסוגרת. באותו שלב עדיין חשבתי שזה הגיוני, הרי בכל זאת היא עברה לכיתה חדשה. אותה מורה החליטה לעזור לה. היא הוציאה אותה לשיעורים פרטניים, שוחחה איתה ונתנה לה כוח וביטחון. צליל הלכה והתחזקה".
נשמע כמו משבר טבעי.
"נכון. אבל מה שלא ידעתי בשלב ההוא זה שקבוצת ילדים מהכיתה הקודמת החליטה לפגוע בה. קבוצה של בנים ובנות קראה לה 'בוגדת' ו'מלשנית'. גם כשהתחלתי לקלוט, עוד לא עשיתי כלום. מאז שנאלצתי לעזוב את עבודתי בבית הספר הפחד שלט בי. היום אני יודעת שזו הייתה טעות איומה".
כמה זמן זה נמשך?
"בפברואר חגגנו לצליל בת מצווה. היא חילקה הזמנות לכולם, אבל שבוע לפני האירוע קיבלה הודעת ווטסאפ: 'אנחנו לא באים לבת המצווה של הבוגדת המלשנית שעזבה את הכיתה שלנו'".
איך היא הגיבה?
"היא אמרה: 'זה היה צפוי'. לכאורה היא התעלמה, אבל ביום של בת המצווה פרצה בבכי. ולמרות שאותה חבורה לא הגיעה, האירוע היה שמח. הגיעו 80 ילדים, גם מהשכבה שמעליה, ולכן לא הרגשנו בחסרונם של החברים שהחרימו.
"הבעיה הייתה שהם פשוט לא הניחו לה. עמדו על המדרגות בבית הספר וקראו לעברה קריאות גנאי, זרקו לה 'את תהיי השחקנית הראשית במסיבת סוף השנה רק כי יש לך קשרים' (בזכות העבודה של אמה בביה"ס, שר"א), המשיכו להקניט אותה ולהעליל עליה עלילות. הם אמרו לחברים בכיתה החדשה: 'אל תספרו סודות לצליל כי היא תבגוד בכם', וחלק מהילדים באמת הושפעו מכך. בחופש הגדול הבית שלנו, שהיה פעיל ומלא חברים, התחיל להתרוקן. מהחברים שנשארו היא שמעה שלא משתפים אותה בקבוצות הווטסאפ הכיתתיות".
אפרת מספרת כי שבועיים לאחר שצליל החלה את שנת הלימודים בחטיבה, בבית ספר חדש ובכיתה חדשה, היא שמעה על אפליקציית saraha (סראחה, אפליקציית מסרים אנונימיים, שר"א). בישיבת הוועד בבית הספר ביקשה משאר ההורים שיסתכלו בניידים של ילדיהם, והתחיל מחול שדים חדש.
"כתבו עליה בקבוצת הווטסאפ: 'צליל, יא בוגדת, מלשנית. אל תעשי בלגן, תגידי לאמא שלך להפסיק לספר על הסראחה'. לאחר מכן היא קיבלה ווטסאפ: 'מחר בבוקר תחכה לכם הודעה מתוקה על כל מה שצליל גרמה לשכבה'. בבוקר חיכה לה פתק בלוקר: 'בוגדת מלשנית, שונאים אותך'.
"הצוות בבית הספר אמר לה לא להתייחס והבטיחו לטפל בעניין. חלפו עוד כמה ימים והיא קיבלה מכתב נוסף ללוקר: 'זונה מלשנית בוגדת'. במקביל התחילה סערה באפליקציה. כתבו עליה 'צליל הזונה', 'צליל הבוגדת' ועוד".
ואיך זה טופל?
"צליל נקראה לשיחה בבית הספר, ביקשו ממנה את המכתבים ואמרו שיטפלו בזה. אבל ההודעות נמשכו. בערב ראש השנה, רגע לפני שיצאנו לארוחת החג, צלצל הטלפון בבית. על הקו היה קול מפחיד של גבר: 'גברת סלוצקין, אם תעשי משהו או תספרי משהו, נפגע בך'. הייתי בהלם, ועדיין המשכתי לפעול למען בית הספר. לא ראיתי באמת את הבת שלי, לא ידענו עד כמה רחוק זה עוד יגיע".
מה עשיתם?
"התקשרתי למחנכת, והיא אמרה שהנושא בטיפול. רק כמה חודשים אחרי כן, כשצליל קיבלה ללוקר את המכתב השלישי ובו היה כתוב 'תתאבדי, זונה מלשנית'. לקחתי את צליל, נכנסתי לחדר המנהלת ואמרתי לה שבבית הספר הבת שלי אמורה להיות מוגנת. אמרו לי ללכת למשטרה. באותה תקופה עבדתי בחטיבה במסגרת תל"ן (תוכנית לימודים נוספת להעשרה, שר"א). לימדתי קונדיטוריה. מיד לאחר מכן אמרו לי שאני צריכה להפסיק ללמד שם. יצאתי והתקשרתי לבעלי בבכי היסטרי. אמרתי: 'זהו, צליל לא תחזור לכאן'. הכיתוב 'תתאבדי' טלטל אותי, הפסקתי לראות ולשמוע".
הלכתן למשטרה?
"בהחלט. צליל מסרה עדות ואני ראיתי אותה מתפרקת. אחרי זה השארנו אותה במשך חודש בבית. גרעין החברים הקרוב שלה נשמר, אבל הבית הפך להיות כמו בית אבלים, כשהחברות שומרות עליה, מביאות לה ממתקים, ואני שומעת דברים מזעזעים.
"החלטתי לשתף את ההורים שלהן במה ששמעתי, והתחיל עוד סרט רע. האשימו אותי שאני ממציאה, שאני עושה לילדות שטיפות מוח, שאלו איך יכול להיות שמה שאני מספרת הוא נכון אם הן לא סיפרו את זה בבית".
מישהו מצוות בית הספר הגיע לבקר?
"הגיעה היועצת ואחר כך באה המחנכת עם קבוצה של עשרה תלמידים. הם הביאו לה שלטים וממתקים, והמחנכת עשתה מעגל ושאלה: 'איך אתם מרגישים?' התלמידים סיפרו שהם וילדים אחרים חוששים שגם הם ינודו. בשלב מסוים המחנכת שאלה: 'מי מביניכם מסוגל עכשיו לצאת מקבוצת הווטסאפ של השכבה?' וכל הילדים הרימו את הניידים ויצאו. אחת הבנות כתבה שם: 'החלטנו לצאת מהקבוצה, כי אנחנו בשכבה לא מכבדים אחד את השני ואף אחד לא רוצה להיפגע כמו צליל'. מצד אחד היא נותרה ילדה חזקה עם חברים, ומצד שני הייתה מפורקת, בכתה ללא הפסקה, לא ישנה בלילות ולא אכלה. הייתי צמודה אליה. פחדתי שחלילה תפגע בעצמה. הבית נותר ללא שמחה, היה מתח נורא, ולאט־לאט גם החברים נעלמו".
מי עזר לכם?
"יו"ר ועד ההורים לשעבר היה כאן בבית סביב השעון והפך לחלק מהמשפחה. הוא היה מביא בלילה גלידה כדי שצליל תאכל, ניהל איתה שיחות ואפילו הביא אלינו הביתה ראפר מפורסם כדי לשמח אותה. אותו ראפר, שהיה כאן ושמע את הסיפור, החליט לעשות עם צליל שידור בפייסבוק. לי לא היה מושג במה מדובר, אבל הוא סיפר על מה שקרה ואף ציין שמות, ולא חלפה שעה והווטסאפ של צליל התחיל להתמלא בהודעות. כמה שעות אחר כך הגיעו לכאן שכנים ושאלו 'מה עשית?'
"הייתה לנו שיחה קשה בבית הספר. האשימו אותנו בהוצאת לשון הרע כיוון שהראפר שדיבר איתה הזכיר בשידור את שמות הילדים שלכאורה פגעו בה. בכיתי. הטונים עלו, אבל בסוף השיחה הבטיחו להגן עליה. באנו הביתה והתיישבנו לשיחה משפחתית. בשיחה הזו צליל אמרה לנו: 'אתם ההורים שלי, אני מכבדת ואוהבת אתכם. אלך לבית הספר כי אתם רוצים בזה, אבל תדעו שאם יקרה לי משהו זה יהיה בגללכם'. אחרי שבת ארוכה, שבה הבטן התהפכה לנו, החלטנו שהיא תלך לבית הספר".
וזהו?
"ממש לא. הגיע יום ראשון בבוקר, צליל בכתה בכי היסטרי, נקרע לי הלב אבל שכנעתי אותה שיהיה בסדר. לאורך כל היום, קיבלתי ממנה הודעות קשות: 'אמא, אני לבד, אני ממשיכה לקבל הודעות ואף אחד לא מדבר איתי'. יום למחרת פגשתי ברחוב ילדה מבית הספר שסיפרה לי שצליל במצב לא טוב, לא אוכלת ולא שותה ואין לה אף אחד. הבנתי שעשינו טעות.
"לאורך כל התקופה שלחתי מכתבים לבית הספר ולמערכת החינוך, סיפרתי מה קורה וביקשתי את התערבותם".
איך מתייחסים אליכם ביישוב?
"איבדנו את רוב החברים שלנו. המציאו שאני משוגעת, שאני פוגעת בבת שלי, כתבו לא לקנות ממני עוגות כי הבצק שלי מסריח כמוני".
חששנו לצאת
צליל שוב חזרה הביתה, וההורים הבינו שחייב להימצא פתרון אחר. הם החליטו להעביר אותה לחטיבה בקריית־טבעון הסמוכה, אבל כשחזרו מהשיחה שנקבעה להם בחטיבה החדשה, חיכתה להם הפתעה נוראה: על המחסן בגינה רוססה כתובת גרפיטי "זונה מלשנית, תתאבדי", ובהמשך התגלתה כתובת דומה גם על גדר הבית. "הרגשתי שאני מתעלפת. הזמנתי משטרה ויידעתי את כל הגורמים העוסקים בחינוך בבית הספר ומחוצה לו. התחילו גם שמועות שאני עשיתי את זה. בשלב זה צליל הייתה מרוסקת לגמרי. התריסים בבית היו מוגפים, החיים נהיו כמו בבית סוהר. חששנו לצאת מהבית. רציתי להיות חזקה בשביל הבת שלי, אבל זה גמר אותי".
אמרת שיש תושבים ביישוב שלך שטוענים שהמצאת הכל. את מסוגלת להבין למה?
"במשך תקופה ארוכה לא הוצאתי החוצה את הסוד שלנו. יש לא מעט הורים שלא יודעים שגם הילדים שלהם עוברים את מה שצליל עוברת. יש למשל ילדה שסיפרה לי שהטביעו לה את הראש בשירותים וציינה: 'לא סיפרתי להורים שלי. אני מפחדת שיעשו לי מה שעשו לצליל'".
מאז חלפה שנה, צליל עברה ללמוד ביישוב הסמוך ופרחה. "הצוות בבית הספר היה מדהים וחיזק אותה, למדנו שאפשר גם אחרת. היא התחילה לעבור טיפול במחול והמשיכה לרקוד, אבל היישובים שלנו קרובים וההודעות מגיעות גם לשם. כתבו לילדים בכיתה החדשה 'אל תתקרבו לצליל, היא זונה', 'בנים, תהיו מרוצים, היא הגיעה אליכם'. ידענו ממי ההודעות נשלחו, ושוב הלכנו למשטרה ושוב צליל מסרה עדות".
לפני חודשיים הזדעזעה המדינה מהסרטון של אופק בת ה־13, שסיפרה בדמעות איך נידו אותה במשך שנים. צליל ראתה את זה? מה היא אמרה?
"ברור. היא אמרה: 'אני לא מבינה למה אמא שלה לא העבירה אותה בית ספר'. שאלתי אותה: 'צליל, למה את רומזת?', והיא אמרה: 'זה בדיוק כמו שאת לא העברת אותי בית ספר'. זה קרע לי את הלב. האשמה רובצת עליי".
לאחרונה הגישו בני המשפחה תביעה לבית משפט השלום בחיפה (על ידי עו"ד ורד מועלם ועו"ד אהוד דהאן) נגד מועצת רמת ישי, משרד החינוך וחברת הביטוח.
למה אתם עוברים ליקנעם?
"אין לנו מקום כאן יותר. זה הפך לקרב - אנחנו מול היישוב. למדתי על בשרי שאנשים מעדיפים לטאטא. הם לא אוהבים שמישהו מראה להם את האמת.
"חשבנו שצליל תמשיך ללמוד בבית הספר שאליו עברה, אבל לאחרונה הבנו שהחל משנת הלימודים הבאה גם שאר בני רמת־ישי יגיעו לשם כי אין להם בית ספר תיכון ביישוב (לאחרונה הוחלט להפנות את תושבי רמת־ישי ללמוד בטבעון, שר"א). הכתובת 'תתאבדי' כתובה על הקיר, אנחנו לא ניתן לזה לקרות. בחודש שעבר חגגנו לצליל יום הולדת 14 וכל מה שביקשתי הוא שהבת שלי תחזור לחייך ושהסרט הרע ייגמר".
צליל, למה החלטת להיחשף בכתבה?
"החלטתי לספר את הסיפור שלי, לא בשביל שירחמו עליי, אלא כדי שהסיפור יגיע לעוד ילדים ואנשים, כדי שיבינו שחשוב לדבר ואסור לשמור בבטן. אין סיבה להיות קורבן ואי־אפשר לתת לילדים להחליש אותך ולחיות בפחד. אני חייתי בפחד תקופה ארוכה, זאת טראומה שלא תישכח לעולם, אבל ידעתי שלא משנה מה קורה אני לא אתן לקבוצת ילדים שעשתה עליי חרם להחליש אותי.
"זה התחיל מקבוצה קטנה של ילדים שהפסיקה לדבר איתי וגדל לכל השכבה, אבל כל זה רק חיזק אותי וגרם לי להבין שלשם אני לא חוזרת. לא אני ולא אף אדם אחר צריכים להיות מוקפים באנשים שעושים להם רע.
"החלטתי לעזוב את בית הספר כי סבלתי ופחדתי, כבר לא ידעתי מה לעשות. ישבתי בבית חודשים, חודשים שלמים של לבד.
"ב־4.2.18 עברתי לטבעון (תאריך שאזכור תמיד). היה מוזר לעזוב את המקום שנולדתי בו ואת החברים שלי מהגן. הסטיגמה שהדביקו לי והעלילות שהעלילו עליי רדפו אחריי והגיעו גם לבית הספר בטבעון. לאט־לאט הם התחילו להכיר אותי והבינו מי אני. אחרי תקופה ארוכה שהייתה קשה לי מאוד, חזרתי לחייך. הבנתי שיש אנשים שבאמת אוהבים אותי ושהכל מתחיל ונגמר ובאיך שאנחנו מקבלים את הדברים.
"עברה שנה מאז שאני לומדת בבית הספר בטבעון, וזאת לגמרי השנה הכי טובה שלי בחיים, למרות שהמשיכו לנסות לפגוע בי בכל דרך אפשרית.
"כבר ראיתי את עצמי ממשיכה עם החברים החדשים, ואז הכל חזר אליי כששמעתי שתלמידי רמת־ישי יגיעו בכיתה י' ללמוד בטבעון, יחד עם החברים שלי ואיתי.
"הבנתי שאני לא יכולה להישאר. עד כמה שזה קשה, אני צריכה לעזוב. שוב להתחיל מחדש? ואם לא יאהבו אותי? ואם יהיו שוב סטיגמות? ואם החברים החדשים מטבעון לא ירצו לשמור איתי על קשר? כל כך הרבה שאלות שאין עליהן תשובה.
"למה אני זאת שצריכה כל פעם מחדש להיפגע ולעזוב ולא הם? למה אני נענשת? לא מגיע לי להיות במקום בטוח?
אבל למרות הקושי אני שלמה עם ההחלטה. אני בוחרת להמשיך הלאה ולהתמודד.
"המסר שלי: עשו צעד קטן נגד האלימות, כבדו את האחר, שתפו את ההורים ואל תיתנו לאיש לפגוע בכם".
תגובת משרד החינוך:
================
ממחוז צפון של משרד החינוך נמסר: "אנו מצרים על האירוע. בית הספר פעל ללא לאות כדי לטפל בו במלוא הרגישות, ולא חסך מאמצים כדי להעניק לתלמידה הנפגעת שורה של מענים רגשיים ולימודיים. מאחר שהנושא מצוי בהליך משפטי, המשרד ובית הספר יתייחסו לדברים במסגרת הליך זה. אשר להעסקתה של האם במסגרת התל"ן: על רקע המציאות המורכבת שנוצרה בשכבת כיתות ז', הוחלט כי האם תמשיך את התל"ן בכיתות ח' ו־ט'. האם בחרה על דעת עצמה להפסיק את מתן השיעורים בשכבות לימוד אלו".
