מפגש חד־פעמי של אלין בן חיון עם לקוחה חדשה, גרם לסוד גדול מהעבר להיחשף, והוכיח כמה כוח יש בידיהן של קוסמטיקאיות, שלעתים הן היחידות שהלקוחות מרגישות נוח להיחשף בפניהן.
"הלקוחה, בשנות ה־70 לחייה, הגיעה אליי אחרי שנכדתה קבעה לה יום פינוק אצלי, שכלל טיפול פנים, סידור גבות ועיסוי", מספרת בן חיון, קוסמטיקאית מנתניה.
"כבר לפני שהתחלנו את הטיפול, היא הודתה במבוכה שמעולם לא עשו לה עיסוי או סידור גבות במכון. התחלנו את הטיפול וכעבור כעשר דקות, היא נרדמה לזמן קצר. כמו לקוחות רבות אחרות שמרגישות איתי בנוח ונפתחות בפניי, גם היא הרגישה כך. בעוד אני מטפלת בה – מסדרת את הגבות ומורחת קרמים לעיסוי הפנים - היא עדיין הייתה מנומנמת והחלה לשאול אותי שאלות על עצמי. במהלך הטיפול דיברנו על הבדל בין נשים לגברים והיא הודתה שאם הייתה יכולה הייתה מתחתנת בעצמה עם אישה. שאלתי אותה בצחוק 'ומה עם בעלך?' והיא השיבה: 'לא, גם זה היה בכוח. אני שמחה שהוא נפטר, זאת הקלה גדולה'.
"היא המשיכה לספר את כל הסיפור הקשה - כשהייתה בת שש בערך וגרה במושב, היא נהגה ללכת עם אביה בכל בוקר לבית הכנסת, לתפילת שחרית. שם, הרב, אהוב ומוערך על ידי כולם, החל לבקש ממנה שתבצע בו מין אוראלי, בטענה ש'זו מצווה'. הוא ביקש שלא תספר על כך לאיש ובנוסף, תמיד היה מבטיח לה שיברך אותה בכל בוקר, כי היא עוזרת לו מאוד. כיוון שלא הבינה שקורה שם משהו שאינו כשורה, אחרי שנה היא התנדבה לנקות את בית הכנסת פעמיים בשבוע, וסיפרה שהיא עוזרת בבית הכנסת כי הרב ביקש ממנה. היא האמינה שכל עוד היא עושה כרצונו של הרב, לא יאונה לה ולמשפחתה כל רע.
"כך היא סיפרה סיפור אחר סיפור, כולם מפורטים לפרטי פרטים, ואני חשתי מזועזעת עד עמקי נשמתי. המעשים האלה נפסקו רק כשהייתה בת 12, והחליטה שאינה רוצה להיות דתיה, כיוון שהיא לא רוצה ללכת יותר לבית הכנסת.
"שבע שנים אחרי כן, כשהייתה בת 19, משפחתה הכירה לה את בעלה, וכפתה עליה להתחתן איתו. את שני הילדים שהביאו לעולם, לדבריה, הם הביאו בכוח, כיוון שכמעט ולא קיימה איתו יחסי מין במהלך כל השנים.
"כשסיימה את דבריה, שאלתי אותה אם מישהו יודע על הסיפור הזה, והיא השיבה שמעולם לא סיפרה עליו לאף אחד.
"כמה שבועות לאחר מכן פגשתי את נכדתה, שהיא לקוחה קבועה שלי. שאלתי אותה לשלום סבתה, והיא השיבה שהיא במצב נפשי לא כל כך טוב. 'היא נתפסה על איזה סיפור שהמציאה, וטוענת שהרב אנס אותה כשהייתה ילדה', סיפרה לי הנכדה. 'היא כבר לא ממש בסדר בראש, היא מתחילה להמציא דברים', הוסיפה. רציתי לומר לה שסיפור כזה אי־אפשר לבדות, אבל לא יכולתי לספר לה את מה שידעתי, לא יכולתי לספר לה שהיא לקחה אותי איתה אל המקום האפל ההוא, שצף לה מהתת־מודע אחרי כל כך הרבה שנים.
"מאז שנתקלתי בנכדתה, אני לא מפסיקה לחשוב עליה. אני מרגישה שפרט לאוזן קשבת, לא הענקתי לה דבר. כיוון שהרגשתי מחויבת לפרטיות שלה, לא העזתי לספר את סיפורה לנכדתה או לאף אחד אחר. אני חשה שהייתי צריכה למצוא איזושהי דרך לסייע לה, אבל כיוון שלא היו לי הכלים הפסיכולוגיים הנדרשים, יכולתי לגרום יותר נזק מתועלת. מה שבטוח הוא שהאישה הזו לא צריכה להסתובב בתחושה שלא מאמינים לה ושהיא ממציאה דברים בגלל טראומה שלא זכתה למענה.
"אני חושבת שהמסר של הסיפור הזה הוא שחשוב לקחת את המקצוע שלנו יותר ברצינות. יש לנו גישה יומיומית לנשים שפותחות את לבן בפנינו, וביניהן יש גם נפשות פגועות. יש לנו הכוח לעזור לנשים הללו ולהעניק להן מענה ראשוני, בעזרת הכוונה נכונה. בינתיים, לי נותר רק לקוות ששלומה בסדר עכשיו".
