"רק ברגע שנותנים לך את האפשרות לחלום, החלום שלך יכול להפוך למציאות", אומרת לירן בן איבגי, שעומדת בראש משרד האדריכלים "לב אדריכלות". בן איבגי, שנולדה למשפחה קשת יום, זוכרת את הילדות יותר כמסע מתמשך לשרוד את היומיום ופחות כמצע מטפח שאפשר לרקום בו חלומות קרייריסטיים גדולים. כשהיא מנסה לדייק את הרגע שאִפשר לה להביט במבט אחר אל העתיד שלה, היא נזכרת בבחינה פסיכוטכנית אחת בכיתה ז'. "במבט לאחור, בתור ילדה, אני לא חושבת שידעתי מה זה אדריכלות", היא מספרת.
"התמודדתי עם דיסלקציה קשה שבזמנו לא אובחנה, והיו לי קשיים בקריאה ובכתיבה. באופן כללי הייתי מאוד מפוחדת בבית הספר. סבלתי מהשפלות וחוויתי סוג של התעללות מצד המורים. בכיתה ז' ניגשתי לבחינת התאמה כזו להשתלבות במקצוע מתאים בתיכון, ויצא בה שאני בעצם ילדה מחוננת ושאני הכי מתאימה ללימודי אדריכלות. זה היה שוק. ההגדרה שלי כלפי עצמי, של ילדה לא מוצלחת, השתנתה פתאום ואיתה ההבנה שאולי באמת אני לא כזו".
בן איבגי החלה לחקור מה מסתתר מאחורי המקצוע שנמצא כמתאים לה ביותר. היא ניגשה להירשם לתיכון המשלב לימודי אדריכלות, אך התקבלה אליו בתנאי שתשפר את הציונים שלה. "אני חושבת שאותו מבחן אִפשר לי בעצם להתחיל לחלום. התקבלתי לבית הספר וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אחרי שנתיים עברנו למושב ניצני עוז והחלפתי בית ספר, ובגיל 18 דחיתי את השירות הצבאי ולמדתי תואר הנדסאי אדריכלות. בצבא הייתי בפיקוד העורף ועסקתי באישור תוכניות של ממ"דים, ומיד כשהשתחררתי פתחתי עסק משלי".
לא חששת לפתוח עסק משלך בגיל כל כך צעיר?
"כנראה שאני בן אדם שלא מונע מפחדים, אין לי את הקטגוריה הזו בהתנהלות שלי. אם אתה מונע מפחד בחיים, זה מה ששולט בך. היו קשיים מכל מיני סוגים, אבל לא היה פחד. בתחילת הדרך לקחתי פרויקטים קטנים, בתים פרטיים פשוטים. התחלתי להניע את העסק, ליצור, ועשיתי דברים לאט לאט. אחרי כמה שנים קיבלתי הזדמנות לעצב בית בסגנון טוסקני וזה שינה לי את כל ההשקפה. התאהבתי בסגנון הזה. פתאום כל בן אדם שהגיע אליי, אמרתי לו: 'זה הסגנון שאני רוצה לעבוד איתו'. זה תפס, והיום זה לגמרי הסגנון שמזוהה איתי".
זה לא מגביל מקצועית להיות מזוהה כל כך עם סגנון ספציפי?
"כשתכננתי את הבית הזה, ראיתי לאיזו פריחה מקצועית הוא הביא לי. הבנתי שכדי להצליח ולהשאיר חותם כמו שאני רוצה, צריך להתמקצע במשהו ספציפי. כשאתה עושה הכל וגם וגם, זה עדיין יכול להיות יפה, אבל כשאתה מתמקצע במשהו, אתה מדבר את השפה הזו בצורה שוטפת וכל פעם משדרג את עצמך עוד קצת. כשבן אדם באמת עושה מה שהוא אוהב ומה שהוא טוב בו, זה יוצא מאוד מוצלח".
יש לך הסבר למה "נתפסת" דווקא לסגנון הזה?
"אני חושבת שהוא גורם לי לתחושה של בית, לחום שבית אמיתי צריך. אני מסתובבת ורואה בתים מודרניים. הם יפים, אבל יש בהם משהו שהוא פחות 'בית' בעיניי. היו תקופות שהסגנון האירופאי היה פחות באופנה ועדיין נשארתי שם, כי משהו בגג רעפים, בבריקים, בחומרים ובצבעים גורם לי לתחושת ביתיות. אני חושבת שבמקום מסוים זה גם קשור לילדות. מי שמגיע ממקום שהוא יחסית על גבול המצוקה, שההורים נאבקים ואין ממש מקום לאסתטיקה, שהבית הוא רק מקום שחיים בו אבל הוא לא עוטף – כנראה המחסור הזה של החמימות גרם לי לרצות יותר את התחושה הביתית הזו".
גם הבית הפרטי שלך מעוצב כך?
"בטח. לפני שלוש שנים וקצת נכנסנו לבית שבנינו ביישוב חופית שבעמק חפר. הוא צופה לים מכל נקודה והוא מאוד טוסקני - כולו מחופה בבריקים, משדר חום, עם הרבה עץ ואבן, וחובק בריכה כחולה. הוא משדר תחושה של בית וכל מי שנכנס מרגיש את הביתיות הזו".
טביעת אצבע
חלום נוסף שהגשימה בן איבגי לאחרונה הוא ספר המרכז 12 פרויקטים מובילים שלה. כולם, כמובן, בסגנון האירופאי המזוהה איתה. "כל פרויקט שונה מהאחר", היא מדגישה. "כולם בסגנון האירופאי, אבל הסגנון הזה מאוד מגוון: יש בית קולוניאלי, טוסקני, פרובנסי ועוד. הספר כתוב בשפה פשוטה עם הרבה מאוד רעיונות עיצוביים ותכנוניים. אני לא חושבת שהיה משהו שהתרגשתי ממנו כל כך בחיים כמו היציאה של הספר הזה. הוא יצא ביום ההולדת ה־42 שלי והיווה מעין חותמת שכן, הצלחתי להגשים את החלום שלי".
יש פרויקט שאת גאה בו או מתרגשת ממנו במיוחד?
"הבית הפרטי שלי. ללא תמיכה כלכלית וללא עזרה מההורים הגענו, בעלי ואני, בכוחות עצמנו, לבית הזה. קנינו את המגרש והקמנו לנו את הבית שלנו. יחד עם זאת, כל הפרויקטים שלי מרגשים. אני עושה בעצמי הכל מבחינה תכנונית ועיצובית ויורדת לפרטי פרטים של כל פרויקט. זה גם מה שגורם ליחס מאוד אישי עם כל הלקוחות, ומבחינתי כל בית הוא הגשמת חלום של משפחה. כל אחד בא עם סיפור החיים שלו, עם ה'חבילה' שלו, וכדי לתכנן את הבית הנכון אנשים מספרים לך הכל. רק כשנוצרת האינטימיות וההיכרות הזו אני יכולה להגשים להם את החלום".
הכתבה המלאה במגזין "גו סטייל"
