שינוי קריירה הוא ללא ספק צעד אמיץ שיכול לשנות את החיים. כל שינוי מביא איתו סיפור אישי שונה ומורכב שהופך אותו למיוחד ומסקרן. יצאנו לשמוע משלוש נשים שעשו שינוי על היציאה לדרך החדשה, המכשולים שבתהליך והאם בסוף הדרך באמת מחכה תחושה של הגשמה.
לפעמים ההחלטה לעשות שינוי צומחת דווקא מתוך משבר, כמו זה שחוותה מאמנת הכושר רוני גרוס (36) לאחר שנים של לבטים וחוסר סיפוק מקצועי. "אחרי שחוויתי פרידה כואבת ופיטורים, אמרתי לעצמי: מישהו שם למעלה רוצה שאעשה שיפט על החיים שלי", היא מספרת על התקופה שטרפה את כל הקלפים ועזרה לה לעשות את השינוי שעליו כל כך חלמה.
המסלול של גרוס התחיל בהחלטה פרקטית ומוכרת למדי ללמוד תואר "שיש מה לעשות איתו". היא סיימה תואר ראשון בלימודי תקשורת, התגלגלה בטבעיות לעבודה במשרד פרסום גדול ודי מהר הבינה שהיא לא נמצאת במקום הנכון לה. בראש כל הזמן הדהדה לה העבודה כמנהלת משמרת ברשת מכוני הכושר שבה החלה לעבוד לקראת סוף לימודי התואר הראשון. "עד אותו זמן הייתי פדלאה", היא מעידה, "אחת כזו שלא סובלת ספורט, אבל ממש. היה לי פטור משיעורי חינוך גופני בחטיבה, בתיכון ובצבא. זו הייתה התקופה שבה התאהבתי בספורט בזכות שני מאמנים מיוחדים. היום אני באמת מאמינה שאין מי שלא אוהבת להתעמל - יש מי שעוד לא פגשה את המאמן הנכון".
את ההתאהבות בספורט ליוותה מציאות מורכבת. באמצע התואר הראשון התפרצה אצל גרוס הפרעת אכילה, והיא מצאה שהעבודה במכון משמשת גם כמקום ריפוי ("מקום שוקק חיים שגורם לאנשים להרגיש טוב בשילוב של טיפול יכול מאוד לעזור"), אבל גם כמקום מבלבל. "יש גבול דק מאוד בין ספורט שבא ממקום בריא, לבין כזה שבשם אורח החיים הבריא גורם לך רק לספור קלוריות". מה שכן, הספורט היה נקודת האור שלה לאורך כל תקופת ההתמודדות עם המחלה. כשהחלה לעבוד במשרד פרסום לאחר הלימודים הרגישה שהספורט הוא חבל ההצלה שלה. "היומיום שלי כביכול היה עצוב, ומה שהעניק לי טיפה של אור היו האימונים. יום העבודה שלי היה מתחיל בתשע בבוקר, אז הייתי מתייצבת במכון כבר בשש בבוקר, ומיד אחרי הולכת למשרד, ואיכשהו היום היה נגמר. לא יכולתי שייקחו את זה ממני".
למרות שזיהתה די מהר שהעבודה בתחום הפרסום לא הייתה הדבר הזה שלשמו התכנסנו, היא ניסתה לתת לזה צ'אנס. "ניסיתי לאהוב את המקצוע", היא מספרת, "ולהבין למה אנשים אחרים כל כך אוהבים אותו. לא הצלחתי. ואז באמת התחלתי לפזול לכיוון אימון הכושר. זה נשמע לי קסום להיות זאת שאחראית על השעה הזאת שפותחת לאנשים את היום בכיף ועושה להם ריסטארט, אבל זה נשאר בגדר חלום והמשכתי לעבוד במשרדי פרסום ומיתוג עוד שבע-שמונה שנים".
איך מינפת את התקופה המשברית שעברת להחלטה פרקטית לשינוי קריירה?
"נרשמתי ללימודי כושר ונכנסתי לפעילות גופנית בצורה הרבה יותר רצינית. כשסיימתי את הלימודים האלו עדיין לא הרגשתי שאני מספיק 'שם', ומשיקולים כלכליים התחלתי לעבוד בעוד משרד מיתוג. בשלב הזה הבנתי סופית שאין מצב שאני ממשיכה ככה - שאני מנסה לתרץ את המצב שלי בכל מיני תירוצים. הבנתי שאני חייבת לקום ולעשות את מה שאני רוצה באמת, ושגם אצליח בזה בענק. לפני כשנה וחצי התחלתי לאמן ולפני קצת יותר משנה יצאתי לדרך עצמאית, ומאז אני מאמנת במשרה מלאה, זה ה'דיי ג'וב' שלי".
ורדית סימני - ביום מנהלת לשכה, בערב מוזה של מעצבי אופנה
לפעמים שינוי בקריירה לא מחייב קאט מהחיים המקצועיים הקודמים. כך מגלה הסיפור של ורדית סימני (51), שבשנה האחרונה חזרה לאהבה המקצועית הישנה שלה מבלי לנטוש את הקריירה הארוכה שטיפחה מזה למעלה משני עשורים. סימני, שעובדת כמנהלת לשכה, החליטה לאחרונה לפצוח בקריירה שנייה כמנחה של סדנאות והרצאות סטיילינג (לאתר של סימני).סימני שירתה בצבא בתפקידי פיקוד שונים ובגיל 24 הגיעה ל"ידיעות אחרונות". היא למדה סטיילינג ואיפור לקולנוע ותיאטרון לפני שנים, עסקה מעט בתחום ועזבה אותו עם הפיכתה לאם לחמישה ילדים ובשל הדרישות של עבודה במשרה מלאה בלשכה. "בחרתי לשים את הסטיילינג בצד", היא מספרת. "עכשיו, כשהילדים גדלו, החלטתי לחזור לאהבה שתמיד הייתה שם. כעת אני מרגישה שאני יכולה לשלב אותה עם העבודה הקיימת".
למה בעצם לא לעשות קאט ולהתמסר באופן טוטאלי לאהבה הזו?
"אני רואה במקום העבודה שלי סוג של בית, ובית לא עוזבים. זו עבודה שאני אוהבת, ואם אפשר לשלב, אז למה לא. אני אלופה בלמצות כמה שאפשר את הזמן ולהפיק את המקסימום מהכל. עם השנים והניסיון לומדים לשלב בין דברים, להבין מה חשוב יותר ופחות, והגעתי למצב שדבר אחד לא פוגע בשני. אני מקדישה לסדנאות בין פעמיים לשלוש בשבוע. עדיין יש לי ילדה בת 13 בבית, וגם חשוב לי להיות נוכחת עבור הילדים הגדולים".
להחלטה של סימני לפתוח דף קרייריסטי נוסף קדמו פלירטוטים עם התחום. בשנים האחרונות היא לקחה חלק בפרויקט של סטודנטים משנה א' בשנקר שחקר את הקשר והמתח בין מוזה עיצובית ללקוח, ואף הצטלמה לקמפיין של המעצב אלישע אברג'יל. "אני באמת מאמינה שכל דבר צריך לעשות כמו שצריך", היא מספרת, "ומתוך בחירה שמתי את עולם הסטיילינג מעט בצד. כיום, עם הניסיון והבגרות שלי, אני מביאה ערך מוסף".
נושא המשקל והקישור המיידי שלו כמשהו מגביל בכל מה שקשור לסגנון אישי קרוב במיוחד ללִבה של סימני. "במשך שנים הייתי שמנה בחסות הלידות ובחסות הרגלים. לנשים קל יותר להתחבר למי שמבינה את הקשיים והמצוקות שלהן, מדברת בגובה העיניים ונותנת את הטיפים הנכונים לאיך להבליט את היתרונות ולא את החסרונות. סטיילינג, אחרי הכל, הוא סוד של תעתועי ראייה. הוא מאפשר לנו להאריך, לקצר או לטשטש באמצעות בדים, גזרות וצבעים.
"כל אחת יכולה ללמוד ולעשות את זה בכל גיל, משקל וגובה ולא בתקציב גבוה. אני לא חושבת שנשים צריכות אותי כדי לדעת מה הטרנדים העכשוויים. את זה אפשר ללמוד מכל מגזין. הערך המוסף שלי הוא היכולת לכוון וללמד שאפשר להיראות טוב בלי לאבד כיוון. קשה לי עם מודל היופי שאנחנו רגילים לראות, כי הוא מייצר חוסר שביעות רצון באופן קבוע".
מה החלומות לעתיד? לאן היית שמחה לקחת את קריירת הסטיילינג החדשה?
"אני מאוד אוהבת הד־פיסים וחושבת שזה תחום שבארץ נמצא רק בחיתוליו. כביכול אין לו שוק. הוא קשור באיזו פתיחות שעוד לא נמצאת שם. אז בהחלט יש לי רעיונות בתחום הזה שהייתי רוצה לפתח. מעבר לזה, הייתי שמחה לפתח את הסדנאות שלי. הסיפוק שלי מגיע כשמישהי שולחת תמונה של רכישה שלה. זה לא צריך להיות הבגד הכי מודרני, אלא משהו שמחמיא לה ומעניק לה הרגשה שהיא עשתה צעד קדימה. אני באמת רואה בזה סוג של שליחות. אופנה היא דבר זמין ואני רוצה להנגיש אותה לעוד ועוד נשים".
מבית הקפה לניתוחים פלסטיים
אליסה קוסוי (48) נולדה בסאו פאולו, ברזיל, למשפחה יהודית אינטלקטואלית. היא זוכרת את עצמה כטום־בוי שעסוקה בעיקר בגלישת גלים, אך מעידה שתמיד הרגישה איזשהו חיבור לעולם האסתטי, אבל לא היה לה מושג לאן הוא ייקח אותה. היא למדה תקשורת, התמחתה בפרסום והחלה לעבוד בתחום. כשפרצה בארץ מלחמת המפרץ, המצב המתוח דיבר אל שורשיה היהודיים והציוניים והיא החליטה לעלות לארץ ולהתגייס.
"הרגשתי שאני לא יכולה לשבת בחיבוק ידיים ולדעת שיש פה מלחמה", היא מספרת. "עזבתי הכל: את הקריירה ואת כל החיים שהיו לי, והגעתי לארץ כדי להתגייס לצבא. להפתעתי, התגובה של הצבא הייתה: 'יקירתי, את מבוגרת מדי ולא מתאימה לנו'". קוסוי תיעלה את הסירוב מהצבא לטובת התנדבות בקיבוץ גבעת עוז, ודי מהר השתדרגה לניהול הפלחה. אחרי שנה קפצה על הזדמנות לנסוע ליפן ופתחה עסק של דוכנים למכירת תמונות ותכשיטים. כשהיא מצוידת בסכום כסף נכבד שחסכה בעבודה מעבר לים, החליטה לחזור לישראל כדי לגלות סופית אם מקומה הוא כאן ופתחה עסק עצמאי.
ממשרדה המתוקתק ב"הרברט סמואל סנטר" - המרכז האסתטי רחב הידיים שהקימה – קשה לדמיין את קוסוי המטופחת מתפעלת את עמדת הבריסטה, אבל קפיצת הראש העסקית הראשונה שלה הייתה פתיחת בית קפה ברחוב טרומפלדור בשם הלא מפתיע "ברזיל". הקפיריניה זרמה כמו מים והמקום הפך למוקד מפגש לנציגי הבוהמה דאז. משמוליק קראוס ועד מאיר אריאל - בית הקפה של הצעירה הברזילאית הנמרצת הוכתר כשם דבר, והיא סוף סוף קיבלה את החיבוק המקומי שחיפשה כל כך בארץ. שנה אחר כך היזמית הצעירה החליטה שהיא מיצתה את העסק ועברה לדבר הבא – היא מכרה את בית הקפה וחזרה לעולם הפרסום והשיווק. לאחר כמה שנים עשתה סטופ והחליטה שזה הזמן לגעת בתחום שתמיד דגדג לה והדליק אותה - עולם האסתטיקה.
"בעבודה במרפאה יצא לי להכיר את הצד של הלקוחות, להבין מה בעצם הלקוח רוצה", היא מספרת. "הוא מגיע כי הוא רוצה להיראות יותר טוב, זה ברור, אבל הוא גם מגיע עם חלום שהרופא לא תמיד מבין. לעתים הרופא אפילו לא יודע מה לשאול. כשהתחברתי למקום הזה הייתי עוזרת בתיאום ציפיות בין החלום של הלקוח לבין מה שהרופא יכול לתת. הייתי גורמת לכך שזה באמת יקרה".
לא רצית ללמוד בעצמך רפואה פלסטית?
"כל הזמן, ואם יש בי תסכול, אז הוא על זה שלא למדתי רפואה פלסטית. כל הזמן אמרתי לעצמי שזה כבר מאוחר והתעסקתי בכל מה שקשור לכך, חוץ מלנתח בעצמי".
למרות שקוסוי עברה לגור בארץ, הביקורים הסדירים שלה בברזיל הביאו להיכרות עמוקה גם עם שוק הפלסטיקה שם, מה שגרם לה לזהות חוסר בשוק הישראלי. "בארץ מרכזי הפלסטיקה מאוד ספציפיים", היא מסבירה, "יש פלסטיקאי שעושה ניתוחים, יש אסתטיקן שמציע הזרקות ויש רופאים שמציעים טיפול בלייזר. כל הזמן אמרתי לעצמי: חייב להיות מקום אחד שמרכז הכל. 20 שנה אני מסתובבת עם חלום בבטן - לפתוח מקום שיציע את כל הפתרונות במוקד אחד ויסתכל על כל אדם כיצור אינדיבידואלי.
"אסתטיקה וניתוחים פלסטיים הם משני חיים, ואנשים לא תמיד מוכנים פסיכולוגית להליכים האלו. נורא חשוב לי ללוות את התהליך הזה ולכוון כל אחד שמגיע למקום הזה בצורה הכי טובה שיש. המרכז הזה נולד מהמון אהבה למטופל ולמקצוע, להצליח להשוות את הרפואה האסתטית והפלסטית בארץ למדינות אחרות בעולם".
הכתבה המלאה בגיליון דצמבר של Gostyle
