"זה נורא", אמרו שאר המורים ואני ניסיתי להבחין מי ממש מתעב את הרעיון ומי פשוט מיואש. היה לי חם. כל המבנה נמצא במעין מקלט, חוץ מהקונספט של יציאת חירום. אי אפשר להיחלץ גם אם תהיה שריפה. שריפה. טוב למות יחד עם עבודותיי. "נקברה בעודה מגנה בחירוף נפש על יצירותיה", יצעקו הכותרות במקומון של נתניה. אולי לאחר מותי יעריכו אותן?
לקראת פרויקט הסיום הוצמדתי למרצה שכלל לא הכרתי ושמה הלך לפניה כמי שמעדיפה שלא ילכו אחריה. כשהיא התיישבה מול הסקיצות שלי בפנים חסרות ההבעה, היא העירה שיש לה רעיון טוב יותר ולפני שהספקתי לפתוח את הפה היא שרטטה את קווי המתאר של הפרויקט שלי. שלה. אני חושבת שאהבתי את הרעיונות. אני לא זוכרת אם חשבתי.
כך התארכו השתיקות
הסיפור הזה קרה לפני הרבה שנים, בתחילת דרכי הבוגרת, אבל אני עדיין זוכרת את עצמי אחרי הצגת העבודות - משננת בראשי שוב ושוב את הטקסט שאומר לה כשיסתיימו כל המצגות, מתכננת באיזו דרך לפנות אליה. דמיינתי את עצמי צועדת לעברה, פני האדומות יספיקו להלבין, גווי זקוף ובאסרטיביות הלא אופיינית לי אשאל איפה הייתה ולמה לא אמרה כלום. היא תענה מה שתענה ואני לא אסתפק בתירוצים. או-הו, מה שמחכה לה. היא עוד תרוץ אחרי.
והלכתי. לא אמרתי כלום. גם לא ביום שאחרי וגם לא בחודש שאחרי. המשכתי ללכת עם האין יותר מדי שנים, אולי עשר שנים ואולי יותר. ועוד לימודים ועבודות והשתיקות התארכו. ומדי פעם שמעו אותי ואהבו ולא ידעתי לקבל את האהבה, את עצמי.
לא היה יום ושעה שבו התחלתי לקבל אותי, אבל משהו בי זז, התעקשתי שאני צריכה לכתוב, שמגיע לי תשלום עבור הכתיבה. התעקשתי עם עצמי שאני טובה ביצירה שלי, אז דיברתי. עמדתי מול בתי ספר הומי תלמידים בהרצאות על ספריי ופרחתי. הם חיבקו אותי ואני קיבלתי אותם בזרועות פתוחות, מספרת להם על הילדה שהתביישה, שהפכה לנערה ואישה ששותקת יותר מדי. והנה אני מולם. ראיתי בעיניים שלהם ושלהן את ההבנה, חלקם שם. בעיקר חלקן, מכונסות בתוך הכיסא, משפילות מבט.
ודיברתי אליהן גם ברדיו, אני, המיקרופון וכפתור שמגביר את קולי. תשמעו אותי. יש לי מה לומר ורק התחלתי. ואל תוציאו אותי להפסקת פרסומות.
אל תצעקי, אל תדברי, תהיי שקטה
ובשנים האחרונות אני מדברת ללא הפסקה. גם כשההוא מהדייט אמר לי שאני יותר מדי דעתנית ושזה לא מושך, גם כשאני מכונה לא פעם דרמטית והיסטרית או במילים אחרות - אישה, תירגעי, תאספי את כל מה שפיזרת ותסדרי. והפסקתי לסדר. לפעמים יש בלגן ואני לא יודעת לעצור, כועסת, נדחפת, מדברת פעמיים. פעם אחת כי צריך ופעם נוספת בשביל אותה נועה שלא הייתה מסוגלת במשך שנים.
ולא נעשה נוח עם הרעש שאני עושה כי רעש מעייף, בעיקר את אלו שאוהבים אותי, אותנו הנשים - מסומקות ונעימות. לא יותר מדי מתוקות, שמה נהפוך לרגשניות ותיכף יגיעו הדמעות.
ואני ממשיכה ללמוד, לעמוד על הזכות שלי לקבל שכר הוגן ושלא יגיע לאחר שוטף פלוס "תקבלי אותו בארץ לעולם לא". לקבל שכר. אני לא מתנדבת. לא רוצים - תודה. וזה לא קל. הייתי רוצה להלל ולשבח את התקדמותי, אבל הדרך עוד ארוכה ולא תמיד יש לי את התשובות.
כי מצופה מאתנו להרים את הקול, אבל לא לצעוק; להתעקש בדרך שלנו, אבל לא לעבור את הקווים הדקים והנעלמים שהניחו לנו, בין אסרטיביות לאגרסיביות, בין בלבול לבין פאניקה, בין התלהבות להורמונים המשתוללים שלנו. אנחנו מסתובבות במבוך, לא תמיד יודעות את הדרך הנכונה, לא תמיד מסוגלות להמשיך עם גוו זקוף. וכמה קל לדבר בשקט ולחזור למקום הנוח והמוכר, לא להיראות ולא להראות.
אבל אני לא אחזור אחורה. אני כותבת את עצמי ומשילה את עורי וחשופה לתגובות בכל מקום. ואין עור של פיל ולפעמים אני משתבללת לאחר שטור או ספר שלי יוצאים לאוויר העולם ואז חוזרת למחשב וכותבת. כי אני לא יכולה אחרת. שתקתי יותר מדי זמן.
