יעלה התכוננה להריון. היא הבשילה לקראתו, פינתה מרחבים בתוכה למכאובים, לשינויי הגוף, לבחילות ולהקאות. מוכנה חצתה את ההריון "כמו גדולה". למרות ההקאות היום יומיות, במהלך רוב חודשי ההריון תפקדה ועבדה במשרה מלאה עד ימים ספורים לפני הלידה.
במהלך ההריון הכינה את עצמה ללידה, תרגלה נשימה מודעת ותנועה במהלך כאב וחיזקה תחושה פנימית שהפכה לאיתנה יותר ויותר ככל שההריון התקדם. היא האמינה שהיא יכולה, שהיא מסוגלת, למרות שזו לידתה הראשונה. האמינה שיש בכוחה ללדת לידה טבעית, למרות הסתייגויותיהם של אנשים קרובים. היא סמכה על ההיכרות הקרובה שיש לה עם גופה ובטחה בו. ידעה שהם יכולים לפעול יחד כצוות משומן מול אתגרי הלידה.
מרגישה כישלון
ואכן, הלידה מצאה את יעלה מוכנה. למרות מבנה גופה הצנוע, תינוקה השתחל ביעילות בתעלה. הלידה ארכה שעות ספורות. "הלידה התפתחה ממש מהר. כאב, בטח שכאב, ולא יכולתי לשכב לרגע. הם היו ממש בסדר. איפשרו לי ללכת, לבוא, לנוע... הכל התקדם לפי התוכניות שלי".
בימים הראשונים אחרי הלידה יעלה ותינוקה היו מוקפים בבני המשפחה. הקושי בהנקה החל לסדוק מעט את תחושת המסוגלות של יעלה, אך כל עוד פנים מוכרות ומעודדות היו סביבה, הרגישה יכולה. תינוקה נולד עם "לשון קשורה". עם כל הנקה, פטמותיה נפצעו יותר ויותר. ההנקה הפכה למאתגרת ולאט לאט לסיוט. "סיימתי הנקה ופחדתי מההנקה הבאה. מצאתי את עצמי בדילמה עצומה. מצד אחד, אני מבינה את חשיבות ההנקה לתינוק שלי ומצד שני, האופן בו ינק פצע אותי ממש. הגוף כולו כאב לי. לא ידעתי מה לעשות. ניסיתי לשאוב וכאב לי. ניסיתי להאכיל לסירוגין, פעם מבקבוק ופעם הנקה וכאב לי. בסוף ויתרתי".
"לא הבנתי מה קורה לי", יעלה ממשיכה לספר לי. "כל חיי היה לי ברור שאני בנויה לאימהוּת. שנים שאני עובדת עם ילדים. חיכיתי לילד הזה, ממש חיכיתי, ופתאום אני רק רוצה את החיים שהיו לי קודם, לפני ההריון. אני רוצה לחזור להתעמל, רוצה את העצמאות שלי. אני לא ישנה. אני כל הזמן דרוכה. ברגע שהוא ממלמל אני נלחצת, יודעת שיתעורר בקרוב ואני לבד. צריכה לטפל בו לבד יום ולילה ואני בחרדות עצומות. אני פוחדת שהחרדות שלי יעברו אליו. אני חרדה שירגיש שקשה לי איתו וזה יפגע בו".
יעלה שותקת ודמעותיה זולגות. תחושה של חוסר אונים ממלאת את החדר. תחושה של מבוי סתום. "אני מרגישה שנכשלתי. אני, שכל חיי הצלחתי להתגבר על קשיים. אני, שיודעת לתכנן מהלכים קדימה ולדבוק בהם. הפעם אין לי שום תוכנית. לא יודעת איך להעביר את השעה הבאה, את אחר הצהריים הבא, שלא לדבר על היום הבא. אני לא יודעת מה לעשות ובעיקר אני מרגישה אשמה עצומה. אשמה כלפי הבן הקטן שלי, אשמה כלפי אמא שלי, שכל אחר צהריים אני נוסעת אליה, רק לא להיות לבד. אשמה כלפי בן הזוג שלי, שלא יודע מה לעשות איתי. אני החזקה, היכולה, פתאום... צל של עצמי. ולמה?"
לא טוב היות ההורה לבדו
יעלה חדשה יחסית בישובה. עברה לגור בביתו של בן זוגה חודשיים לפני ההריון. "החברות שלי, ההורים שלי, החיים המוכרים שלי - נשארו בישוב הקודם ממנו באתי".
פגשתי לא מעט נשים שההריון והלידה עברו עליהן בטוב, שחוו העצמה אישית במהלך תהליכי ההריון והלידה, אך הבדידות ותחושת חוסר השייכות אחרי הלידה רוקנו אותן. הריון והורות טרייה, בוודאי לילד ראשון, נכון שתהיה עטופה.
אמהות ממשפחת היונקים משתדלות לחזור אל העדר לאחר ההמלטה. כחלק מהעדר, האם הטריה ובעיקר הגור שלה, בטוחים יותר. אם שנשארת לבדה לאחר המלטה צריכה להתמודד בעצמה עם משימות רבות שלעתים סותרות זו את זו. גם לאכול בעצמה וגם להיצמד לתינוקה. גם להבריח מסתננים וטורפים וגם לשהות ליד גורה ולהקנות לו ביטחון. חושיה פועלים ללא הרף. היא נשחקת. אם מותשת ושחוקה ערנית פחות ומזינה פחות.
האבולוציה מפתחת אותנו בהתאם לצרכיה. היא מפתחת בנו היונקים מנגנונים הורמונליים וכימיים שיקשרו ויצמידו בין הגור לאמו או הוריו - קשרים עבותים שיבטיחו את הישרדותו של הדור הבא. מנגנוני היקשרות אלו פועלים בכולנו. מנגנונים אלו שולחים את האימהות הטריות לחיק העדר, למעגל השבטי, אך מה קורה לאם ששבט המקור שלה מרוחק? מה קורה לאם שילדה בסביבה חדשה ולא מוכרת? היא עשויה להיות דרוכה יום ולילה. ערה ומוכנה להגן על תינוקה בסביבתה הלא מוכרת. אם טרייה ותינוקה זקוקים לתמיכה, לידיים אוהבות ומנוסות, זקוקים להרגעה ולביטחון, זקוקים למעטפת שבטית חכמה ונושמת או לפחות לסבים וסבתות פנויים 24/7.
התמיכה חשובה גם לבן או בת הזוג. עומס עצום נופל על כתפיהם עם הולדת הצאצא החדש. לרוב חוזרים בני הזוג למקום עבודתם, נדרשים לדאוג לצרכים הכלכליים הנוסקים של המשפחה המתרחבת. נדרשות מהם מיומנויות ויכולת לג'נגל בין צרכי בת זוגם, התינוק, הבית, האורחים ומקום העבודה.
מוחו של האב לעתיד משתנה ככל שמתקדם ההריון של בת זוגו. במעין משחק מקביל ומשלים מתחוללים שינויים הורמונליים במוחם של האם ההרה ובן זוגה. רמת הטסטוסטרון בגופו יורדת ובמקביל עולה בו רמת הפרולקטין. הורמון הפרולקטין קשור בעיקר בתהליכי רבייה. אצל הנשים הוא מסייע ביצור החלב ואצל גברים מסייע ביצור תאי זרע. הוא גם אחראי לתסמונת קובאד (תסמונת "הזדהות" של גברים עם הריונן של בנות זוגן) ולאחר הלידה מגביר את רגישותם לבכיים של התינוקות. הוא ממריץ קשרים במוחו של הזכר להתנהגות הורית ומפחית את הדחף המיני. שינויים אלו בגופו מעודדים את גופה של ההריונית להפריש יותר פרולקטין, דבר המצמיח מסלולים אימהיים במוחה, תנועה שמעודדת במקביל את עליית הפרולקטין בגופו וכך חוזר חלילה במהלך ההריון.
לאחר הלידה והמגע הפיזי עם תינוקם הרך, מתווספים הורמונים נוספים, אוקסיטוצין וחבריו, המבטיחים קשר הדוק, מחויבות הורית ומסירות, כמעט ללא תנאי, לתינוק שנולד.
יחד עם זאת, אבות חייבים להתנתק מילדם ולחזור "לעולם האמיתי". עייפים, נרגשים ומבולבלים, הם חייבים להתעורר בכל בוקר מחדש ולצאת מהקן המתהווה לעבודה ואז חוזרים לקניות, להדיח כלים, לתלות כביסה ולהוות כתף איתנה לבת זוגם המתמודדת עם אתגרי ההורות המורכבים. רבים מהם מתמודדים עם כל השינויים הנפתלים הללו לבד. תמיכה מעודדת, מבינה ומנחמת יכולה מאוד להרגיע גם אותם.
חיבק יותר, הבין יותר, תמך יותר
הזוגות הצעירים בארצנו הקטנטונת נדרשים להביא לעולם לפחות שלושה ילדים, להמשיך להחזיק במשרותיהם התובעניות, לנסות לחסוך בכדי להגיע לדירה, מכונית או סתם לסיים את החודש, לעתים קרובות ללא תמיכה הורית או משפחתית מספקת. אנחנו דוגמא יוצאת דופן במדינות הפוסט מודרניות למשפחות צעירות המתמודדות בו בעת עם הורות למספר ילדים רכים ועם דרישות שוק העבודה. אנחנו מאתגרים את הצעירים הללו לעתים מעבר ליכולותיהם, ומי משלם את המחיר?
יעלה פנתה לטיפול. באחד המפגשים הגיעה עם בן זוגה. המפגש המשותף עזר לו להבין מעבר לדמעות ולקושי להירדם ומאז נרתם יותר לעזור. "הוא היה שם כל הזמן, רק שאחרי הטיפול הוא הפסיק לשאול: 'למה כל כך קשה לך?', למה את לא נרדמת? הילד ישן - אז תשני'. הוא פשוט חיבק יותר, הבין ואני בתגובה התחלתי להתרווח יותר בתוך עצמי". בהדרגה יעלה נשארה ימים מלאים עם תינוקה ללא תמיכה נוספת. בהדרגה, ככל שתינוקה גדל, הבינה אותו יותר וחששה פחות ממלמוליו. הפחד מלפספס את בכיו בלילה פינה את מקומו לביטחון בה ובתינוקה. "אני מבינה אותו עכשיו ונהנית לגדל אותו. הוא מחייך, מגרגר לעומתי. הוא ממש מתוק".
יולדת או הריונית שהגיעה ארצה לבדה, שעברה דירה לאחרונה או שחסרה תמיכה מסיבות שונות, יכולה לפנות ל"אם לאם בקהילה" - ארגון של מתנדבות. אחת מהן תגיע אליה להקשיב ולעזור. הארגון פעיל ברוב חלקי הארץ (לצערי, הפסיק פעילותו בחיפה). אפשרות נוספת היא מרכזי אימהות – מרכזים קהילתיים לאימהות הזמינים לאימהות הישוב ותינוקותיהן במהלך השבוע. מעגלי אימהות הינה אפשרות נוספת, טיפול גם אותו ניתן לשקול. העיקר שתחושי חלק מקהילה, מהשבט, במהלך התקופה המאתגרת והחשובה של ראשית ההורות. זה לא לוקסוס. זה צורך הישרדותי קדום ועוצמתי הטבוע בנו.
מקורות
ד"ר לואן בריזנדיין, (2013). המוח הגברי. הוצאת מטר.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
חגית בן שחר, מטפלת EMDR בתינוקות, פעוטות, וילדים עם חרדות, קושי בוויסות, ולידה טראומתית.
- ליצירת קשר עם חגית .
- לאתר של חגית .
- לרכישת הספר "השחר של העידן השלישי"
– מיניות, פוריות ושליטה, תולדות הקשר בין גברים ונשים.
למרות שעולם הלידה נחקר היום ברחבי העולם יותר מתמיד ומתחילה להיווצר מגמה מעודדת בנושא יש עוד מקום רב לשינוי ולשיפור. הצבתי לעצמי יעד לפעול לכך שילדי העתיד, הילדים שלנו, ייוולדו מתוך הקשבה ואהבה וההורים הטריים יכנסו להורות שלמים ומועצמים. לשם כך אני כותבת, חוקרת ומרצה באקדמיה ומחוצה לה. ייסדתי את 'צפרא' – מרחב להעצמה הדדית מההפריה ועד 120 ותחת חסותו מתגבשות יוזמות לתמיכה בהורים טריים. ספר ביכורים שכתבתי "השחר של העידן השלישי, מיניות פוריות ושליטה, תולדות הקשר בין נשים וגברים" יצא לאור בקיץ 2016. מאמרים פרי עטי מתפרסמים בארץ ובעולם.
