רכבת לילה לטשקנט: כך תארגנו חופשה בקצב מודרני באוזבקיסטן

אוזבקיסטן עוררה בנו סקרנות יוצאת דופן, הרבה לפני שהתחלנו לחפש היכן בדיוק היא ממוקמת על הגלובוס ומה בדיוק ההבדל בין כל אותן מדינות לב אסיה ששמן מסתיים ב"סטן". די היה לומר ש"היא שוכנת על דרך המשי", כדי למלא את הדמיון במראות של אורחות גמלים פוסעות במדבריות אינסופיים, בארמונות מכוסים באריחי קישוט צבעוניים ובשווקים גדושים בתבלינים וביריעות של בדים צבעוניים.

מבעד חלון המטוס של אוזבקיסטן איירווייז, בדרך לנמל התעופה של טשקנט – בירת אוזבקיסטן, לא היה לכל זה ולו רמז. הנוף למטה נע במהירות אדירה ומאופק לאופק נמתחו 50 גוונים של חום, עם חול, חול ועוד קצת חול. כצפוי, אוזבקיסטן התגלתה כמדינה מדברית צחיחה ברובה, שכמו ביצת קינדר מסתירה בתוכה הפתעה - ארץ של ניגודים: קיץ חם, כבד ומעיק, מול חורף מושלג וקפוא; מדינה מוסלמית ברובה, אבל חילונית לחלוטין בהתנהלותה; ארכיטקטורה מפוארת לצד כפרים נחשלים; רכבות מהירות, אבל ביורוקרטיה כבדה ואטית להחריד; מופעי פולקלור ותרבות מסורתיים, אבל גם בלט ואופרה; היסטוריה עשירה, מרתקת ומלאה תהפוכות, מול הווה מורכב, שאיכשהו גם הוא מרתק ורב צדדים.

קצת היסטוריה. הרפובליקה האוזבקית שוכנת בלב אסיה, באזור שבו חלפו דרכי הסחר העתיקות בין מזרח למערב, הידועות בשם "דרך המשי". את הארץ רחבת הידיים הזו ואת מיקומה האסטרטגי חמדו רבים: הפרסים, המונגולים, הערבים וכמובן, הרוסים. כולם היו פה, כולם בנו פה, כולל השמות הגדולים של העידן העתיק - אלכסנדר הגדול וג'ינג'ס חאן. התוצאה היא פאזל מרתק של שפה, תרבות, אדריכלות, אמנות, אוכל ומה לא.

אבל אם התרבות האוזבקית היא תוצר טבעי של תהליכים היסטוריים, הרי שהמדינה עצמה – אוזבקיסטן – היא תוצר מלאכותי, שלא לומר "המצאה" סובייטית: תוצאה של חלוקת מרכז אסיה לרפובליקות אתניות. החלוקה נותרה בעינה גם לאחר התפרקות ברית־המועצות וההכרזה על עצמאותה של אוזבקיסטן ב־1991. האוזבקית נקבעה כשפה הרשמית היחידה והרוסית היא שפה שנייה, לא רשמית אמנם, אבל כזאת שמחברת בין כולם.

הגוף במזרח, המבט למערב. לישראלי הסקרן, זה שלא מסתפק בחופשת הכל כלול, אוזבקיסטן היא אוצר בלום: אתרים היסטוריים מטופחים, אדריכלות אוריינטלית מפוארת, נופים פראיים, אוכל משובח, מחיה זולה ואירוח לבבי וחם.

האוצר הלאומי הוא ללא ספק האנשים: כור היתוך של תווי פנים ותרבויות. בכל מקום יקבלו את פניכם בברכת סלאם עליכום, וילוו אותה בקידה קלה ובהנחת יד על אזור הלב. רוב האוכלוסייה היא מוסלמית, אבל ההתנהלות הציבורית והלאומית היא חילונית לגמרי, כאמור, וכל ניסיון לגרור את האסלאם לכיוונים פוליטיים נבלם בחדות ואף באלימות על ידי השלטון.

למרות כל אלה, עד לאחרונה מדובר היה ביעד שנמצא בשולי מפת התיירות. אבל הנשיא החדש, שבקט מירזייאיב, הגדיר את התיירות כיעד אסטרטגי, בעיקר זו שבאה ממדינות המערב. המהלך שולב ברפורמות להסרת חסמים, כמו למשל פטור מוויזה שניתן לשמונה מדינות, ובהן ישראל, שיפור בתשתית, פיתוח מערך מלונות והכשרת אנשי שירות. הוקמה אפילו משטרת תיירות, שרוב אנשיה דוברי אנגלית, שמאמציה מופנים לרווחת התייר, מהכוונה ומענה לשאלות, דרך טיפול בתמחור יתר של שירותים ועד שירותים אזוטריים, כמו מענה לכאב ראש מציק, שיטופל מיידית בעזרת ערכת העזרה הראשונה מהפק"ל המבצעי של לובשי המדים.

ובכל זאת, ולמרות הזינוק במספר התיירים הזרים במדינה (משני מיליון תיירים ב־2017 עד לכמעט ארבעה מיליון תיירים הצפויים ב־2018), באוזבקיסטן הדברים זזים לאט והמבקרים נדרשים לסבלנות ולאורך רוח. רוב השילוט הוא עדיין באותיות קיריליות המאתגרות את יכולת ההתמצאות, במסעדות ספק אם יוגש לכם תפריט באנגלית ותשתית המלונות מוגבלת ומתרכזת בעיקר בערים הגדולות. באזורים ההרריים והכפריים כמעט ולא תמצאו מלון, אבל תתקבלו בברכה בבתיהם של התושבים, במין Couch Surfing בגרסה האוזבקית. אבל אלו הן דווקא בשורות טובות: לטיילים מובטחת חוויה ראשונית במדינה שעדיין לא התקלקלה לגמרי.

האוצר הלאומי הוא ללא ספק האנשים: כור היתוך של תווי פנים ותרבויות(צילום: אדי ג'רלד)

מתחילים בטשקנט

בירת אוזבקיסטן שוכנת סביב נווה מדבר גדול, במזרח המדינה. בתקופת השלטון הסובייטי זו הייתה העיר הרביעית בגודלה בברית־המועצות. אחרי רעידת אדמה קשה בשנת 1966 נבנתה העיר מחדש, כעיר מזרח אירופית מודרנית. המבנים המפוארים, השיכונים בסגנון הסובייטי, השדרות, הכיכרות, המזרקות, האנדרטאות והכבישים הרחבים הפכו אותה לעיר הרוסית ביותר באוזבקיסטן.

מה לראות?

עיצוב וסגנון. החלק העתיק של טשקנט הוא דווקא הפחות מעניין. יש רבעים עתיקים גדולים ויפים מזה בערים האחרות במדינה. אבל בהכללה, טשקנט היא עיר צבעונית, הומה אדם ומאוד־מאוד נקייה. יש בה נוף אורבני שמשלב אדריכלות ניאו־קלאסית מפוארת (כמו בניין הפרלמנט או מבנה האופרה) עם השפעות וקישוטים מזרחיים. אפילו השיכונים שנבנו בסגנון סובייטי אחיד ואפרורי, רוככו כאן בקישוטי מוזאיקה צבעונית. זוהי גם עיר ירוקה במידה מפתיעה, עם פארקים גדולים ושטחים ירוקים. המרחבים הציבוריים מטופחים ומוארים ומאובזרים בכל צורה אפשרית: ממזרקות בסגנון קיטש שמכה בעיניים ועד אלגנטיות וגיאומטריה נקייה. סיור ערב ברחובות ובשדרות הוא בגדר חובה.

מרכז העיר נמצא בין כיכר העצמאות לכיכר האמיר טימור. בסביבה: מוזיאונים, חנויות, מסעדות ובתי קפה. כדאי לדעת: קפה טוב לא קל למצוא פה. אוזבקיסטן היא אומה של תה, שמוגש בכל הזדמנות.

תנועה ותחבורה. למרות גודלה, אין בטשקנט פקקי תנועה או בעיות חנייה. תשתית רחבה של כבישים בהחלט מסייעת, אבל המפתח הוא התחבורה הציבורית היעילה, שהיא גם יפה ומעוצבת. לרכבת התחתית שלושה קווים שחוצים את העיר, והתחנות המהודרות שלה הופכות כל יציאה מהמנהרה להפתעה. מחיר הנסיעה מעורר קנאה: 1,200 סום, השווים לחצי שקל.

טיפ: כמו בכל עיר גדולה בעולם, גם בטשקנט קיים שירות של אוטובוס קומתיים המיועד לתיירים ועובר בין האתרים העיקריים בליווי הסברים בשפות שונות. אפשר כמובן לרדת ולעלות לאוטובוס בתחנות שונות, ולחלק מהאתרים כדאי ורצוי להיכנס.

אתרים ואטרקציות. רוב האתרים בעיר חדשים יחסית. כזה הוא מוזיאון האמיר טימור (Amir Timur Museum), השליט הנחשב לאבי האומה, או פארק הזיכרון לנפגעי הדיכוי הפוליטי שבמרכזו אנדרטה ומוזיאון

(The Museum of Victims of the Repression). סמלה החדש של העיר הוא המסגד הלבן (Minor Mosque), מבנה מרשים עם כיפת זהב פנימית המקושטת בפסוקים מהקוראן, הממוקם סמוך לתעלת מים רחבה שטיילת נוחה לצדה.

את הצ'ורוס בזאר (Bazar Chorus), השוק המקומי, אסור, פשוט אסור לפספס. זהו פסיפס אנושי וצבעוני שהעין – ועדשת המצלמה – אינן יודעות שובע ממנו. כאן הכל קורה.

השוק הוא למעשה קומפלקס של שווקים. בחלקו המרכזי מבנה מעוגל, מקורה בכיפה כחולה, המכיל שורות־שורות של דוכני בשר, חמוצים, תבלינים ופירות יבשים. מחוץ למבנה משתרע מתחם הפירות והירקות, שרוכליו יציעו לכם לטעום מהכל ודוכנים עם הרים של ממתקים צבעוניים העשויים מסוכר מוקשה. בהמשך – אזור המאפים ומתחם הלחמים, וכאן אזהרה: השטח ממכר ביותר. אין כמו הטעם של נאן - לחם דמוי בייגלה גדול, רק בלי החור, שמקושט בעזרת דוקרנים צורניים - שיצא הרגע מהטאבון.

ואם תעזו להתנסות באוכל רחוב, תוכלו להמשיך לחצר האוכל, שם יעלו בעבורכם על הגריל כל בשר שתחפצו בו. תוכלו לשבת ולאכול, לצד מקומיים רבים, באחד מהשולחנות השיתופיים הפזורים מאחור.

קפיצה לחיווה

חיווה (Kiva) היא קפסולת זמן היסטורית וארכיטקטונית, חבויה בלב מדבר קיזילקום, מרחק כשעה וחצי טיסה מערבה מטשקנט (או 13 שעות נסיעה ברכב, אם תעדיפו). בין החומות שמור מתחם איצ'אן קלה (Ichan-Kala), אתר שכולו מוזיאון פתוח: 260 דונם של ארמונות, מסגדים, מאוזוליאומים ומינרטים (צריחי מואזין) – פאר האדריכלות האסלאמית.

המבנים הנמוכים בגוני האדמה, הגגות השטוחים וכיפות הטורקיז יוצרים עיר מהחלומות, אולי הדבר הכי קרוב לעירו הדמיונית של אלאדין, מסרטי האגדה של דיסני. זה בהנחה שתשכחו לרגע שבחיווה פעל בעבר גם שוק עבדים משגשג, אולי הגדול ביותר במרכז אסיה.

סביב החומה ארבעה שערים, המובילים לרחובות ולסמטאות צרות, בהם שלל מסעדות ובתי תה מזמינים. לצדם, דוכני מזכרות זהים במרכולתם. "עבודת יד", מבטיחים שם בלי למצמץ, לרוב בשפתו של התייר. המחיר, אגב, ננקב ישירות בדולרים אבל נתון למשא ומתן.

קפסולת זמן. חיווה(צילום: אדי ג'רלד)

מה לראות?

בין היתר, את מצודת העיר (Kunya-Ark) עם חצר גדולה ומבנה רב עוצמה, שקירותיו מקושטים עיטורים כחלחלים, ומעליהם גג מקושט שנתמך בעמודי עץ מגולפים; את מינרט קלטה (Kalta Minor) הצבעוני ששאף להיות הגבוה בעולם, אך בנייתו הופסקה בנסיבות פוליטיות לאחר 28 מטר בלבד; ואת מינרט אסלאם חוג'ה (Islam Huja Minaret), שהוא גבוה יותר ואל כיפתו המושלמת ניתן לטפס (מספרים, שבעבר נהגו השליטים להשליך ממרומיו את מתנגדיהם בדרך הקצרה אל הקרקע).

המסגד הגדול בעיר וללא ספק היפה והמיוחד שבהם הוא ג'ומעה (Juma Masjid), שפירוש שמו הוא מסגד יום השישי. ייחודו הוא בדיוק המתמטי שבו פזורים בחללו 218 עמודי עץ גבוהים המגולפים בעבודת יד. במרכז הגג שני פתחים שדרכם חודר אור טבעי, שמאיר את החלל בגוון אדמדם, ממרכזו הבוהק ועד שוליו המפוזרים. לא תהיה באזור כלה שלא תכבד את יום כלולותיה בסט צילומים במסגד הזה.

טיפ: לקראת שקיעה הסמטאות מתרוקנות, הסוחרים מקפלים את דוכניהם והתיירים והמקומיים עולים לגגות. זוהי שעת הקסם, שבה השמש צובעת את העיר בזהב. תפסו פינה וקבלו את פני הירח. גם הוא עושה לעיר חסד רב.

מוזיאון פתוח. המינרטים של חיווה(צילום: אדי ג'רלד)

המדרסות של סמרקנד

סמרקנד (Samarkand) היא בירתו ההיסטורית של טימור לנג, "טימור הצולע", הכובש הגדול, מכונן אימפריה אדירה במרכז אסיה וצאצאו של ג'ינג'ס חאן האגדי. העיר איבדה את תואר הבירה בתקופה הסובייטית לטובת טשקנט, אך פאר אוצרותיהם של טימור לנג ונכדו, אולוך בק, מעניקים לה מעמד תרבותי מיוחד גם כיום. המרחק מטשקנט הוא כשעתיים ורבע נסיעה, ברכבת מהירה החוצה את הערבות המדבריות במהירות של עד 230 קמ"ש.

סמרקנד מתגלה כעיר מודרנית למדי, עם בניינים מהודרים, רחובות נקיים, בתי קפה (עם קפה!!) ומסעדות. אפילו את המוניות קל לזהות: הן צהובות, ניו־יורק סטייל. אין בעיר מרכז עתיק, אלא אוסף של מבנים היסטוריים ומפוארים הפזורים בה: מדרסות, מסגדים ומאוזוליאומים הקשורים לדמותו של אבי האומה.

מעוררת קנאה. הרכבת המהירה(צילום: אדי ג'רלד)

מה לראות?

את ה"גורי אמיר" (Gor-e Amir) הקים טימור לנג כחלקת קבר לנכדו האהוב. עם השנים הפך האתר למאוזוליאום של כל השושלת. טימור עצמו, בני משפחתו ומורו הרוחני קבורים במקום. הכיפה החיצונית מצופה עיטורי טורקיז והקירות הפנימיים מקושטים ברישום מוזהב של פסוקים מן הקוראן.

את כיכר רג'סטן, שהייתה הבזאר התוסס של העיר וכיום היא מוקד משיכה לתיירים, כמו גם לכלות ולחתנים מקומיים השוטפים את הרחבה הענקית במלבושיהם המודרניים או המסורתיים, לצורך התצלומים האיקוניים. שלוש המדרסות המקיפות את הרחבה היו האוניברסיטאות של התקופה העתיקה. כיום הן אינן פעילות ומשמשות בעיקר למסחר תיירותי, אבל לכל הדעות – המראה שלהן מרהיב.

המדרסה של אולוג בק (Ulugh Bek Madrasan), נכדו של טימור והאסטרונום המלומד, נחשבה לאחת מהחשובות והמובילות בתקופתה. ה"שאר דור" (Sher Dor Madrasn) נבנתה 200 שנה לאחר מכן, אבל שמרה על סגנון הבנייה הקדום. בחזיתה ציור של נמר (שמסמל את התלמיד) רודף אחרי צבי (שמסמל את הדעת) ומעליהם משקיפה השמש (שמסמלת את דמות המורה). האחרונה שנבנתה היא "טילה קאר" (Tilla-Kori Madrasan), שכיפתה החיצונית בצבע טורקיז והפנימית מצופה זהב.

מדרחוב שיוצא מהכיכר מוביל למסגד ביבי חנום (Bibi Khanum Mosque), שבנה טימור למען אשתו. לצדו השוק המקורה (Siyob Bazori), שמסודר יותר מזה של טשקנט (אבל מעניין פחות). אל שניהם ניתן להגיע בעזרת קלנועית־מונית, שגם תחזיר אתכם לעת ערב אל רחבת המדרסות המוארות בתאורה קסומה, ומשם תוכלו להמשיך לטייל ברגל לאורך השדרה המטופחת.

בוכרה היפה

מבין הערים המרכזיות של אוזבקיסטן, בוכרה העתיקה היא הקרובה ביותר לדימוי הציורי של דרך המשי. העיר העתיקה - על שלל המדרסות המקושטות, הסמטאות הצרות, חצרות הבזארים, המסגדים והמינרטים המעוטרים - כובשת את הדמיון, את העין ואת הלב. זוהי עיר תיירותית, שהשכילה לשמר גם את קסם העבר.

העיר מחולקת לעתיקה וחדשה, כשאל האחרונה מגיעה הרכבת המהירה. נסיעה קצרה במונית תוביל לעיר העתיקה, שם כדאי להתאכסן באחד מהמלונות המשפחתיים הממוקמים בתוך הסמטאות.

מה לראות?

את פני הבאים יקבל הלבה האוז (Lyab-i Hauz), מאגר מים גדול שחוסה בצלם של עצים. מוזיקה מקומית, שמתנגנת במסעדות שמסביב, מעלה זיכרונות מאורחות הגמלים שחנו כאן בעבר. סביב המאגר פזורות מדרסות שמורות ומטופחות, ובהן "נאדיר דוואן" המפוארת, שאליה משקיף מהכיכר הסמוכה פסלו של נאסר א־דין הלאבי - ג'וחה האוזבקי, חכם עממי ואחת הדמויות האהובות בפולקלור המקומי.

האזור הוא גם תחילתו של הרובע היהודי. שילוט רחוב באנגלית יכוון למתחם בית הכנסת. במתחם שני אזורי תפילה, קטן ליום־יום וגדול יותר שפעיל בעיקר בחגים. שולחנות התפילה מכוסים בבדים רקומים ועליהם פזורים ספרי תפילה. בארון מגולגל ספר התורה. בשגרה מתפללים במקום פחות מ־20 איש, אבל חגיגות ומועדים יביאו לכאן יותר.

רוב אתרי העיר קרובים זה לזה ונוחים לשוטטות רגלית. שרידי מבצר העיר ומתחם "פואי קליאן" (Poi-Kalyan) - לשעבר המרכז הרוחני של העיר - הם מוקדי משיכה עיקריים. במתחם שלושה מבנים, שמינרט קליאן (Kalyan Minaret), מונומנט הנדסי מדהים בגובה כ־45 מטר, שאפילו ג'ינגס חאן הגדול, שכבש את העיר והרס כמעט את כולה, ציווה להותירו שלם, הוא הבולט שבהם. גם מכאן, כך מספרים, הושלכו מתנגדי השלטון אל מותם.

עבר מפואר בקהילה היהודית של בוכרה(צילום: אדי ג'רלד)

בשיא תפארתה פעלו בבוכרה עשרות בזארים ייעודיים, שעסקו בתחומי מסחר שונים. ארבעה מהם שומרו ושוחזרו: כיפת החלפנים, כיפת הכובענים, כיפת הצורפים והשוק. מייעודם המקורי נותר רק השם, כולם מלאים דוכני מזכרות ואמנות עממית־תיירותית: בדים רקומים, קערות מעוטרות, חרבות ופריטי לבוש.

ולפני שנפרדים מבוכרה היפה: בדרך לתחנת הרכבת ניצב ארמון הקיץ של האמיר האחרון, עלים חאן (Mokhi-Khosa Palace). בחלקו האחורי של המתחם הנאה ממוקמת בריכה מוזנחת, צל חיוור לאגדה על בריכת החלב המפוארת שבה שחו נשותיו הרבות (מאוד) של האמיר. הסיפורים והרכילויות על מה שהתנהל בין חומות הארמון יחזיקו אתכם ערים, כל הדרך בחזרה לטשקנט.

• הכותבת הייתה אורחת משרד התיירות של אוזבקיסטן