אני הבת הצעירה מבין שלוש בנות. אמא שלי נפטרה מסרטן כשהייתי בת 17, ואבי נפטר לפני עשור. תמיד אהבתי לכתוב, ומיד אחרי הצבא למדתי לשון עברית באוניברסיטה, ואני עורכת לשונית מאז.
החלום שלי היה להתחתן צעירה וללדת שלושה ילדים, אבל לחיים יש דינמיקה משלהם. כשהייתי בת 21 היה לי חבר שהיה אהבת חיי. הוא היה בחור חם ואוהב ואני הייתי משוכנעת שזהו, מצאתי את האיש שאיתו אתחתן, אבל אחרי חודשיים הוא עזב אותי. הייתי שבורת לב. במשך ארבע שנים עוד שמרנו על קשר, ובכל פעם אחרי שהוא היה נפרד ממישהי הוא היה מתקשר אליי. בשנים האלה החיים שלי עצרו מלכת, שמתי את עצמי על הולד וחיכיתי לו. אחרי ארבע שנים, כשהייתי בת 25, הוא הכיר מישהי וידעתי שהוא הולך להתחתן איתה. רק אז הבנתי שאני חייבת להמשיך הלאה.
בהמשך היו לי עוד מערכות יחסים, אבל כמעט כל קשר שהיה לי הסתיים במפח נפש גדול מבחינתי. אני אדם שמתקשה מאוד להיפרד, וכל פרידה גרמה לי דיכאון.
במהלך שנות ה־30 שלי לא הרגשתי תשוקה עזה לילד. רציתי למצוא זוגיות ורק אחר כך אולי להביא ילד. זה השתנה בגיל 40. הייתה לי אז שכנה בת 60 ומשהו, רווקה ללא ילדים. היינו חברות טובות. היא נפטרה די במפתיע, ואני זוכרת את עצמי צופה על ביתה מהגינה, רואה את אחותה היחידה והאחייניות שלה יושבות שבעה. פתאום הבנתי שאולי לא יהיה מישהו שיישאר אחריי. המוות שלה היה הטריגר שלי, החלטתי שיהיה לי ילד ויהי מה.
מההתחלה היה לי ברור שאני לא רוצה ללכת לבנק הזרע. רציתי ילד שיהיה לו אבא, גם אם זה יהיה אבא שלא נוכח בחייו. מגיל 42 עד 45 עברתי תקופה מטורפת שבה שש פעמים התחלף בן הזוג שאיתו חשבתי שאביא ילד לעולם. עברתי טיפולי פוריות אצל רופא פרטי, ובכל פעם התקווה התחלפה באכזבה וייאוש.
בסוף נכנסתי להיריון מגבר שהיה בן זוג שלי בעבר, שהסכים שאכנס להיריון ממנו. שלושה חודשים לפני יום הולדת 45, אחרי סדרת טיפולים, נכנסתי להיריון מביצית שלי. ילדתי בניתוח קיסרי וחוץ מאחותי שבאה לעזור לי בשבוע אחרי הלידה, נזרקתי למים לבד, לגידול ילד בלי שום עזרה. אביו של הילד היה איתי בקשר עד שהבן שלי היה בן חצי שנה, ומאז הקשר התנתק.
לפני ארבעה חודשים התקשר אליי במפתיע הבחור שהיה האהבה הנכזבת שלי בגילאי ה־20, אחרי שלא שמעתי ממנו 25 שנה. השיחה הייתה קצרה, הייתי בהלם ולא הספקתי לשאול אותו הרבה. הוא ביקש את כתובת המייל שלי, אמר שהוא רוצה לכתוב לי מכתב ושייקח לו כמה ימים עד שינסח את מה שיש לו להגיד, והוסיף: 'זמן זה דבר גמיש... היה מוזר ונעים לשמוע את הקול שלך, כאילו עברו רק כמה שבועות'.
עד שהמייל ממנו הגיע, הייתי בעננים. חשבתי שהוא בטח התגרש מאשתו ורוצה לחדש איתי את הקשר. חיכיתי למכתב על קוצים, ואחרי שלושה ימים המייל הגיע. הוא כתב שהוא רוצה
שאדע שהוא חושב שהתנהג כלפיי בצורה לא הוגנת, שהוא היה אגואיסט ושזה מפריע לו עד היום. דיברנו בטלפון אחרי זה, התקשרתי אליו ורציתי להבין למה דווקא עכשיו הוא יצר איתי קשר. מהתשובות המתחמקות שלו הבנתי שהוא לא מתכוון להיפרד מאשתו ושאין לו שום כוונות לגביי. שלושת ימי האופוריה שלי התחלפו בשלושה ימים של בכי. הרגשתי שזה נורא אירוני – הוא התקשר להתנצל כביכול על זה שהוא תעתע בי אז, ולמעשה חזר על התעתוע גם הפעם.
לאחרונה הוצאתי לאור ספר שכתבתי, 'אישה, גבר ומעֵבר – סיפורים מושחזים ארוזים בחרוזים' (הוצאת מדיה 10). בספר כתבתי בהומור על הקשרים שלי עם גברים. חלק מהשירים מתארים חוויה אישית וחלקם מדברים באופן כללי על ההבדלים בין המינים כפי שהבנתי מניסיון חיי.
עולם הפוך
אַתְּ בַּחוּרָה מַקְסִימָה, אִשָּׁה נֶהְדֶּרֶת
אֲבָל אֲנִי מַעֲדִיף לְחַפֵּשׂ לִי אַחֶרֶת.
אַתָּה גַּס וְנִבְזֶה וְיֵשׁ עוֹד לִגְנוּתְךָ
אֲבָל אֲנִי רוֹצָה דַּוְקָא אוֹתְךָ.
ממש לאחרונה התחלתי לצאת עם גבר מקסים. הקשר שלנו ממש בהתחלה, אבל אני מקווה שזו תהיה חוויה מתקנת למה שעברתי עד היום.
שורה תחתונה: למרות שלדעתי גידול ילד הוא לא משימה לאדם אחד, הילד שלי הוא הדבר הכי טוב שעשיתי בחיי".
- מיכל שרון (51), עורכת לשונית עצמאית ומחברת הספר "אישה, גבר ומעֵבר – סיפורים מושחזים ארוזים בחרוזים". אם לבן שש, גרה בהרצליה
