הילד האוטיסט שלי לא חירש. הוא שומע אתכן מרכלות עליו בפארק
כששמעה בטעות את האמהות מרכלות על הילד שלה, נעמה דנינו חייכה בנימוס, אבל עמוק בפנים - היא נשברה. "הילדים מקבלים אותו באהבה. ההורים אכזריים"
מכירים את זה ששואלים אישה אם היא בהריון ואז מתברר שהיא לא? איזה לא נעים זה, אה? נסו לרגע לדמיין את התחושה הזו. עכשיו, תכפילו ותשלשו ותרבעו. ככה בדיוק הרגישו שלוש האמהות שהחליטו לרכל עלי ועל הבן שלי בקול חזק מדי, בדיוק כשעברתי שם, ולצערן - שמעתי אותן. לי זה כאב יותר. הרבה יותר.
אמנם חייכתי אליהן בנימוס והמשכתי הלאה, אך האמת היא שנשברתי. רציתי לבכות. פשוט בגלל שהמציאות תופחת לי בכל פעם מחדש על הפרצוף.
לקבל את השונה? לא אצלנו
כשאנחנו מגיעים לפארק, למסיבת יום הולדת של ילד מהכיתה או סתם למפגש חברתי, אני תמיד דרוכה. בזמן שכל ההורים יושבים על ספסל מרוחק ומלרלרים להנאתם על הא ועל דא, תמצאו אותי מתרוצצת. אני יכולה רק לחלום על להשקיף מהצד בהנאה. במקום זה אני מנסה לאתר את שביל הזהב המדויק שהוא איפשהו בין להשגיח ולהגן, לבין לשחרר ולאפשר. אני יודעת, קשה למצוא את השביל הזה, גם להורים לילדים שלא נמצאים על הרצף, אבל כשיש לך ילד עם אוטיזם, המשימה הזו הופכת להיות קשה שבעתיים.
בדיוק כשהחלטתי סוף סוף להרפות מעט ולתת לילד שלי להיות פשוט ילד בן 9, בלי אמא שמתכווצת בכל סיטואציה אפשרית, בדיוק כשחשבתי שאנשים סובלניים, מקבלים את השונה מהם, ויותר מכך, מחבקים אותו אליהם, הבנתי עד כמה טעיתי. עד כמה הייתי תמימה, שלא לומר טיפשה, שהעזתי לחשוב כך.
לפעמים צריך להפסיק להתחבא מאחורי סיסמאות של על כולם שווים. לפעמים צריך פשוט להודות באמת העצובה. אנחנו חלשים מאוד בקבלת השונה מאיתנו, עדיין לא התגבשנו כחברה מספיק אמיצה וחזקה, כך שנמצא בתוכנו מקום גם לאוטיסטים. אולי זה בגלל הפחד. אולי מה ששונה מאיתנו מפחיד אותנו, מאיים עלינו, מבהיל כל כך, שאנחנו מיד תופסים מרחק.
אוטיסטים שומעים מעולה
רגעים ספורים של חוסר תשומת לב, וכבר ראיתי אותו רץ לקצה השני של הפארק רחב הידיים שהיינו בו. הוא רץ, ואני כמובן בעקבותיו. רגעים ספורים מתוך שעה וחצי של מסיבת יום הולדת הספיקו לגמרי על מנת לספק נושא שיחה מעניין עבור אמהות שהשתוקקו להצדיק את הסטיגמה, לחזק את הדעות הקדומות שהן מתעקשות לשמר חזק.
הן עמדו שם ופשוט ריכלו עלינו בלי שום נקיפות מצפון. לא בטלפון, לא בבית קפה, אלא בפארק! מטר מאיתנו, בדיוק איפה שהילדים שלנו שיחקו יחד עד לפני שניה. אולי הן חשבו שאוטיסטים גם חירשים? רציתי לצעוק להן שממש ממש לא. להיפך. אוטיסטים שומעים מעולה. הם לא תמיד מבינים מה הם שמעו, אבל חירשים הם לא. רציתי לצעוק להן שיפסיקו להתעסק בחיים של אחרים, אבל שתקתי.
לפעמים להורים יש המון מה ללמוד מהילדים שלהם - ילדים מדהימים ונפלאים, שבאופן טבעי משלבים ותומכים. משהו בתמימות שעוד נשארה אצלם, מאפשר להם לחבק גם את מי שנראה או מתנהג אחרת מהם. אני כותבת לכם ומתפללת שכשאתם תפגשו משפחה מיוחדת, ילד עם אוטיזם שברח לקצה הפארק או כל דבר צהוב כזה ומעניין, אתם תתאפקו ולא מיד תתחילו לרכל על זה עם זו שלידכם.
כשאתם מקבלים את השונה מכם, אתם מקבלים את עצמכם, על כל המעלות והמגרעות שלכם. כשאתם מביטים לילד בעיניים והוא לא בדיוק כמו ילדכם שלכם, נסו להביט מעבר לקושי. נסו לראות את היופי בגווניו השונים, נסו לגלות מה הוא יכול ללמד אתכם. אתם תרגישו את הלב שלכם מתרחב, תופתעו לגלות שגם כשאנחנו כל כך שונים, אנחנו בעצם אותו דבר.
אל תשפטו אף הורה, אל תעבירו ביקורת. זכרו שיש אמא שמתמודדת עם ילד שיש לו צרכים מיוחדים וזה מספיק קשה ומאתגר. זכרו שהיא עלולה לעבור בדיוק ברגע הכי לא מתאים ולשמוע אתכן. זכרו שהמילים שלכן יכולות להיות מאוד פוגעניות עבורה. זכרו ותתאפקו, לפחות עד שהיא תעזוב את הפארק, כי אחרת, היא תרגיש כמוני. מאוד מאוד רע.
