ביקור בבי"ס בטנזניה: מה מסתתר מאחורי כיסוי הראש של בת השבע?

היא לא הורידה את העיניים מהאישה עם השיער הגלוי, שהגיעה מארץ רחוקה כדי להסתכל על הציורים שלהם. מיכל וימר במפגש מרתק עם ילדות מטנזניה וציוריהן

מיכל וימרפורסם: 21.10.18 09:31
איך מוצאים את הייחוד של כל אחת ואחת, במקום בו נשים מכוסות כל כך?
איך מוצאים את הייחוד של כל אחת ואחת, במקום בו נשים מכוסות כל כך?
"האם באמת כמו שזה מופיע בציור גם אמא שלה לא נגישה, ומלאת מסכים ובדים סביבה? או שזה רק קוד הלבוש כמו שראיתי במקומות אחרים בעולם, שחוסם בפניי את הדרך להבין מה הקשר הרגשי האמיתי שביניהן?"
"האם באמת כמו שזה מופיע בציור גם אמא שלה לא נגישה, ומלאת מסכים ובדים סביבה? או שזה רק קוד הלבוש כמו שראיתי במקומות אחרים בעולם, שחוסם בפניי את הדרך להבין מה הקשר הרגשי האמיתי שביניהן?"

טנזניה. ארץ שידועה בעיקר בגלל החופים הלבנים של זנזיבר, ושמורות הספארי הענקיות שבתוכה. אני מתחילה לנסוע לכיוון כמה בתי ספר במרכז המדינה. כבר בנחיתה אני מבינה שהגעתי לחלק שיותר קרוב לארצות ערביות. המוסלמיות מורגשת מכל פינה, כל הילדות עם כיסוי ראש וכל האימהות בלבוש דתי מסורתי. ברחובות רואים הרבה בורקות, והרבה כיסויי פנים. לנהג שלנו קוראים מוחמד, והוא מקבל אותנו בברכת "סלאם עליכום" – מרגיש בבית.

 

60 ילדים בכיתה - ואף אחד לא מפריע

הדרך לבית הספר ארוכה ומפותלת, כל הבתים מסביב הם פחונים רעועים, אין כבישים בין הבתים ואין מדרכות, הכל שטח עפר אחד גדול. חבלי כביסה מחברים בין פחון לפחון והמון כביסה צבעונית תלויה עליהם. הכביש הראשי עובר מטר מהפחון, בכל רגע יכול לרוץ ילד לכביש, אבל באורח פלא – זה לא קורה. אני מסתכלת על הילדים מהנסיעה, הם רצים שם בין הפחונים. כמו בכל העולם גם כאן הם שמחים ומאושרים, נותנים לי תזכורת לכך שילד בעצם לא צריך הרבה כדי להיות מאושר.

 

אני מגיעה לבתי הספר בדרך כלל בשעת ההפסקה. בכמה בתי ספר שעברתי בדרך היה מדהים לראות שבהפסקה יש דוכנים של ממתקים למכירה לילדים. כל ילד הולך עם איזו שקית של חטיף אחר ואני שואלת את עצמי איך אפשר ככה, כשכמות הרופאים לנפש פה היא מאוד נמוכה. אני שמחה לגלות שדווקא בבית הספר שבו תיאמתי את המחקר אין דוכנים של ממתקים, אלא דלי גדול של דייסה לבנה והילדים לוקחים ממנה ואוכלים. 60 ילדים בכיתה, ולרובם הארוחה שהם אוכלים בבית הספר היא הארוחה החמה היחידה שיאכלו באותו היום. לכן בית הספר משתדל לשמור על תזונה בריאה יחסית.

 

לטורים הקודמים של מיכל וימר:

  

60 ילדים בכיתה? אני שואלת מופתעת את המורה לאנגלית, שמשמש גם כמתורגמן. איך מצליחים ללמד כשיש 60 ילדים בכיתה? והוא עונה – "פעם היו יותר מכות עם מקל על היד או בישבן, הייתה לנו גם שיטה שהילד מושיט את שתי כפות ידיו קדימה צמודות ושמים מקלות בין האצבעות שלו ומוחצים". אני מזועזעת מהשיטה והוא מסביר לי ש"זו שיטת ענישת ילדים מקובלת באפריקה ועד היום יש בתים שנוהגים כך, אבל בבית ספר שלנו אנחנו משתדלים שלא, או כמה שפחות".

 

ציור של אחת הילדות: אמא מצוירת עם בורקה – שכבות של בגדים
    ציור של אחת הילדות: אמא מצוירת עם בורקה – שכבות של בגדים

     

    ואז הוא שואל אותי, "איך מענישים אצלכם ילדים?" השאלה הזאת תפסה אותי לא מוכנה בכלל. הילדים שלי הולכים לבית ספר דמוקרטי, דווקא בגלל שנמאס לי מהשיטות של "אתה לא יוצא להפסקה כי התנהגת לא יפה בשיעור" (ועוד הרבה סיבות אחרות). איך מענישים? אני חוזרת בראש על השאלה. "מדברים עם הילד? אפשר באמת להעניש? אם לילד לא אכפת מהמקום ומהמורים שמלמדים אותו עונש כבר לא יעזור".

     

    המורה לאנגלית, וואפי, ממשיך ומסביר לי על מושג חדש שהם מנסים לאמץ ונקרא "ענישה חיובית". הוא אומר שהיום אם ילד מתנהג לא יפה אז הוא צריך לנקות את הכיתה או לגרוף עלים בחוץ, ונדמה לו שאולי בגלל זה הילדים שקטים בשיעור.

     

    אה! אני נזכרת פתאום, יש אצלנו ענישה דרך הרחקה הביתה – אסור לילד לבוא לבית הספר כמה ימים. וואפי פורץ בצחוק, ואומר שפה זה לא יעבוד – הוא מראה לי את טבלת המספרים שליד חדר המנהל, ומסביר שזו טבלה שמטרתה לראות שאין יותר מדי חיסורים. "את מבינה, כאן ההורים בכלל לא רוצים שהילד ילמד. הם רוצים שהוא יישאר בבית ויעבוד. כל יום שבו הילד מגיע לבית הספר זו הצלחה בשבילנו. אנחנו לא נרחיק אותו מבית הספר אף פעם", אני מסכימה איתו לגמרי לגבי העונש הזה, ואנחנו ממשיכים לכיוון הספרייה – שם אני פוגשת כמה ילדים והם מתחילים לצייר.

     

    גם הילדים כאן, כמו בחלקים אחרים של אפריקה, ממושמעים מאוד, עובדים בשקט, לא צועקים, מדברים בלחש אחד לשני. הם מסתכלים כל הזמן בציור השכן, מנסים להעתיק ובעיקר לבדוק אם ציירו "בסדר". הפעם הציורים ברמה גבוהה יותר ממה שראיתי במקומות אחרים, המוטוריקה העדינה גבוהה ואיכותית, ויש ממש יכולת גרפית גבוהה.

     

    הסבלנות ויכולת הריכוז ניכרות אצל כולם: צורות קטנות ומדויקות שחוזרות על עצמן בסבלנות רבה, ואני תוהה ביני לבין עצמי אם אולי כשיושבים 60 ילדים בכיתה זה טוב יותר מ-40, כי בכל זאת, חייבים ללמוד איכשהו? אין לי תשובה בינתיים.

     

     דמות אמא מצוירת עם בורקה – לא רואים ידיים, פה, צוואר
      דמות אמא מצוירת עם בורקה – לא רואים ידיים, פה, צוואר

       

      מציירת בשקט ובסבלנות

      ילדה אחת מעניינת אותי במיוחד. היא מסתכלת עלי כל הזמן ואני בחזרה עליה. היא קטנה, בת שבע, וכבר לובשת את כיסוי הראש. היא מסתכלת עלי כל הזמן, לא מורידה את העיניים. אני לובשת חולצה קצרה, מכנסיים, השיער שלי גלוי ונראה שזה מעניין אותה מאוד. למה יש לה כיסוי ראש, אני שואלת? הרי לפי האיסלאם רק מהרגע שיש וסת לובשת הנערה כיסוי ראש. הוא שוב מחייך אלי ואומר לי ש"פה אנחנו יותר מהאיסלאם" – לא אומר מעבר. ואני לצערי לא יכולה לדבר ישירות עם הילדה.

       

      היא מציירת בשקט ובסבלנות, בציורים שלה יש ערבסקות ערביות יפות שכאלה, היא מתחילה לצייר דמות נשית ומסבירה שזאת אמא שלה. אחד הדברים המעניינים בהם אני מבחינה בציור שלה וגם בציור של הילדה שיושבת לידה, הוא הסגנון בו מצוירות הדמויות הנשיות - אמא, סבתא. בארץ שלנו כאן אפשר לראות נשים דתיות הלבושות באופן מסורתי, אבל לפחות מההתרשמות שלי, גם לאישה הכי דתייה יש חן בסגנון הלבוש שלה. לפעמים זה פריט צבעוני או שרשרת; לפעמים זו מטפחת בצבע מעניין שמבצבצת מתחת לכיסוי ראש השחור – עדיין אפשר לראות שזו אישה, כל אחת בדרכה תדגיש את מה שנכון לה.

       

       ערבסקות מוסלמיות כחלק בלתי נפרד מהציורים
        ערבסקות מוסלמיות כחלק בלתי נפרד מהציורים

         

        כשהסתובבתי שם, ברחובות טנזניה, לא הרגשתי את אותה הרגשה – הנשים, ממש כמו בציורים, היו לבושות שכבות שכבות של בדים גדולים, רובן בשחור בוהק מכל הכיוונים, ולפעמים עליונית צבעונית מאסיבית – זה היה לבוש אחר, כזה שלא פוגשים הרבה בארץ, כזה שלא ברור מי נמצאת שם מאחור, ומה מייחד אותה.

         

        כשהתבוננתי בציורים של הילדות, ראיתי בדיוק את זה – דמות גדולה ללא הבחנה באיברים – ידיים, רגליים, הכל כאילו אותו הגוש. לפעמים אין בכלל ידיים, וגם איברי הפנים – ובעיקר הפה, חסרים.

         

        חשבתי לעצמי מה זה בשביל ילדה קטנה לגדול בכזו סביבה, עם דמות אמא כזאת. האם באמת כמו שזה מופיע בציור גם אמא שלה לא נגישה, ומלאת מסכים ובדים סביבה? או שזה רק קוד הלבוש כמו שראיתי במקומות אחרים בעולם, שחוסם בפניי את הדרך להבין מה הקשר הרגשי האמיתי שביניהן? כשנפרדנו היא ניגשה מיוזמתה לחבק אותי, ועד עכשיו אני לא יודעת למה זה קרה – האם זה כי היא הרגישה שבאתי להתעניין בה, האם זה מנהג בסוף מפגש עם מבוגרים, או האם זו הזדמנות לפגוש אישה מקצה אחר של העולם, שמרשה לעצמה להתלבש אחרת? בשבילי זה היה הדדי לגמרי.

          

        - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

        מיכל וימר, תרפיסטית באומנות ומומחית בפענוח ציורי ילדים.

          

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
        תרפיסטית באמנות בגישה פסיכואנליטית (M.A), מנהלת מסלול לימודי תעודה בפענוח ציורי ילדים והדרכת הורים יצירתית, מחברת "המדריך השלם לפענוח ציורי ילדים" ויוצרת ערכת הקלפים "מעגלי שיח". בעלת קליניקה לטיפול רגשי פסיכואנליטי למבוגרים ובני נוער.