העיתונאית שברחה מאיראן: "מקווה שמישהו פה יתעורר ויעזור לי"

    נדא אמין יודעת שאם תחזור למולדתה, צפוי לה שם עונש מוות. למרות שסבתה הייתה ניצולת שואה יהודייה ואביה חצי יהודי, בארץ עדיין לא העניקו לה מעמד של פליטה

    נדא אמין.  "אני בת 33 ומרגישה כמו בת 103, אין לי זהות, אני לא יודעת איך להגדיר את עצמי" (צילום: אלכס קולומויסקי)
    נדא אמין. "אני בת 33 ומרגישה כמו בת 103, אין לי זהות, אני לא יודעת איך להגדיר את עצמי" (צילום: אלכס קולומויסקי)

    כשניצולת השואה היהודייה אנה אמין נמלטה בגיל 14 מציפורני הנאצים והגיעה למקום מבטחים באיראן, היא לא תיארה לעצמה ש־70 שנה אחרי שניצלה, תעשה נכדתה נדא את הדרך ההפוכה כדי להימלט על נפשה מציפורני השלטון האיראני, ומכל המקומות בעולם תבקש מקלט דווקא בישראל.

     

    אנה נולדה בוורשה, ובניגוד לכל בני משפחתה, היא שרדה את המחנות ונשלחה בשנת 1942 על ידי הצבא האדום עם עוד כמה מאות ילדים ובני נוער לטהראן, במשלחת שכונתה לימים "ילדי טהראן". שנה מאוחר יותר הועלו ילדי טהראן לארץ. אנה נשארה שם ונישאה למוסלמי, אך מעולם לא המירה את דתה. נולדו לה ארבעה ילדים, אחד מהם הוא אברהם, אביה של נדא.

    "באיראן הייתי עצורה שש פעמים בגלל דברים שכתבתי. נחקרתי ועוניתי, פעמיים עברתי שם אונס על ידי החוקרים, אבל לא סיפרתי לאף אחד, לא רציתי לצער את הוריי"

     

    נאדא אמין (33) היא עיתונאית וסופרת איראנית, פעילה פמיניסטית למען זכויות נשים ובעלי חיים, שנעצרה לא פעם על ידי השלטונות. לפני ארבע שנים ברחה לטורקיה וביקשה בה מקלט מדיני. במשך שלוש שנים חיה בטורקיה כפליטה, שם כתבה בין היתר בלוג אישי ומאמרים ביקורתיים בשפה הפרסית שפורסמו באתרים בריטיים של גולים איראנים מתנגדי השלטון.

    השלטונות הטורקיים נתנו לה חופש פעולה יחסי, אך כשהחלה לכתוב לאתר הישראלי State of Israel נגד איראן ובעד ישראל, החליטו הטורקים לגרשה חזרה לאיראן, שם עומד נגדה כתב אישום על ריגול לטובת ישראל שעונשו מוות. "כיוון שלפי החוק האיראני כל קשר עם ישראל הוא בגידה שדינה מוות, הם לא היו צריכים להוכיח שריגלתי, מספיק שכתבתי בשביל אתר ישראלי כדי להרשיע אותי", היא אומרת.

     

    כמה זמן היית על הכוונת של הטורקים?

    "במשך שנה וחצי. מאז שהתחלתי לכתוב לאתר הישראלי הם שמו עליי עין. כל הזמן זומנתי לחקירות ונשאלתי על הקשר שלי לישראל. הייתי מבוהלת, פחדתי נורא, כי היה לי ברור שאם אני חוזרת לאיראן יעצרו אותי ויענו אותי. כבר הייתי בסרט הזה. באיראן הייתי עצורה שש פעמים בגלל דברים שכתבתי. נחקרתי ועוניתי, פעמיים עברתי שם אונס על ידי החוקרים, אבל לא סיפרתי על כך לאף אחד, לא רציתי לצער את הוריי".

     

    לא חשבת לרגע להפסיק? להוריד פרופיל?

    "ככל שהדיכוי גבר, כך רציתי למרוד יותר. לא חשבתי על זה שאני מסכנת את החיים שלי, חשבתי רק איך אני מקדמת את הנושאים שמפריעים לי".

     

    "בסופו של דבר קיבלתי אישור לצאת מטורקיה. אם הם היו מתעכבים עוד כמה ימים, כנראה לא הייתי היום בחיים. כבר חשבתי להתאבד, רק לא לחזור לאיראן"

    איך הגעת לישראל?

    "הטורקים לא אהבו את העובדה שאני כותבת עבור אתר ישראלי. הם נתנו לי מקלט מדיני, ולכן הם ראו בכך עלבון. הם קראו לי בוגדת וביקשו ממני לעזוב, נתנו לי 30 יום למצוא מדינה אחרת שתסכים לקלוט אותי, לפני שהם מסגירים אותי לאיראן. ראיתי את המוות מול העיניים והמרוץ נגד הזמן התחיל. מיד העליתי פוסט בפייסבוק ועיתונאים מכל העולם נרתמו לסייע לי".

     

    בעקבות הפוסט פרסם ארגון UN Watch עצומה אלקטרונית לשם הצלתה, שעליה חתמו אלפי אנשים. גם אחיה גינוסר, יו"ר אגודת העיתונאים בירושלים ודיוויד הורוביץ, עורך Times of Israel נרתמו לעזרתה ופנו לשר הפנים אריה דרעי, כדי להעניק לה אשרת כניסה לישראל על בסיס הומניטרי. "נסעתי לקונסוליה הישראלית באנקרה לקבל את הוויזה ואת כרטיס הטיסה שדיוויד שלח לי, משם מיהרתי לשדה התעופה באיסטנבול אבל המשטרה הטורקית מנעה ממני להגיע למטוס", היא מספרת. "לא הבנתי למה, הם הרי גירשו אותי. אני חושבת שרצו לטרטר אותי כדי שיעברו 30 ימי ההארכה שנתנו לי, ואז יגרשו אותי לאיראן. פחדתי פחד מוות, הרגשתי שאני חייבת להציל את עצמי. בסופו של דבר קיבלתי אישור לצאת מטורקיה. אם הם היו מתעכבים עוד כמה ימים, כנראה לא הייתי היום בחיים. כבר חשבתי להתאבד, רק לא לחזור לאיראן".

     

    "אבא תמיד אמר לי: 'אל תאמיני לדברים האלה. הכל שקר וכזב, ישראל היא לא השטן'". עם שרשרת המגן דוד (צילום: אלכס קולומויסקי)
      "אבא תמיד אמר לי: 'אל תאמיני לדברים האלה. הכל שקר וכזב, ישראל היא לא השטן'". עם שרשרת המגן דוד(צילום: אלכס קולומויסקי)

       

      האחיות ניתקו קשר

       

      שלושה חודשים אחרי שנחתה בארץ, נחקרה נדא במשך שמונה ימים בשב"כ, בחשד שהיא מקיימת קשרים עם נציגי מודיעין איראנים. "כולם חשבו שאני מרגלת: האיראנים והטורקים חשבו שאני מרגלת ישראלית, וכשבאתי לפה הישראלים חשבו שאני מרגלת איראנית", היא אומרת במרירות. "הייתה לי חוויה מאוד קשה בחקירה. הייתי בהלם כמה חודשים, לא יכולתי לצאת מזה, הייתי ממש שבורה ולא יכולתי לתפקד. למדתי אז באולפן לעברית ונעלמתי לשמונה ימים. חברים שלי לא ידעו איפה אני, רק חברה אחת, ששמרה לי על הכלב, ידעה".

      "כולם חשבו שאני מרגלת: האיראנים והטורקים חשבו שאני מרגלת ישראלית, וכשבאתי לפה הישראלים חשבו שאני מרגלת איראנית"

       

      באוגוסט 2017, עם נחיתתה בארץ, ערכה נדא מסיבת עיתונאים בנתב"ג ואמרה בין היתר: "אני מאושרת ומרגישה שישראל היא המדינה שלי. כעת אני בטוחה. הייתי בסכנה גדולה וחיי לוו בקשיים רבים וברדיפה, אך בסוף מדינת ישראל העניקה לי הזדמנות".

       

      אלא שדווקא המדינה שהעניקה לה הזדמנות, מסרבת להסדיר כיום את עניינה ולהעניק לה מעמד של פליטה. "כשהגעתי הייתי בטוחה שישראל קיבלה אותי כפליטה על פי הכללים הבינלאומיים לפליטים, כלומר, עד שהסכנה שנשקפת לי באיראן תחלוף", היא אומרת. "אלא שאחרי חודש התקשרו אליי ממשרד הפנים ואמרו שאני צריכה ללכת לסניף בתל־אביב כדי לחדש את הוויזה. רק שם הבנתי שקיבלתי ויזה לחודש כתושבת זמנית, ושאצטרך לחדש את הוויזה כל שלושה חודשים. נקלעתי למצב בעייתי.

       

      "אני מודה למדינת ישראל שהצילה אותי, אבל זה לא מספיק לי, כי בלי זכויות בסיסיות לא אוכל לארגן את חיי. אני לא יכולה לעבוד, אין לי כסף, אין לי חשבון בנק, אין לי שירותי בריאות ואני לא יכולה לצאת מהארץ כי אין לי דרכון. הלכתי לספרייה הלאומית כדי לעיין בספר מסוים ולא נתנו לי, כי אין לי תעודת זהות. כל מה שיש לי זה דרכון איראני פג תוקף ואישור זמני לשהות בארץ".

       

      היום היא כותבת לאתר החדשות Israel Behind The News, וכמעט שאינה משתכרת, בגלל שהאשרה שקיבלה מגבילה את יכולת ההשתכרות שלה. בנוסף היא כותבת מאמרים בעיתון שהקימו גולים איראנים מבקרי המשטר באנגליה, שמטרתם להפיל את המשטר של המדינה האסלאמית.

       

      היא גרה בירושלים, בדירה ששכר לה האתר State of Israel, שגם משלם את חשבונות החשמל, הארנונה וביטוח רפואי מינימלי, אף על פי שהיא כבר אינה עובדת של האתר. "אני כל כך מודה לדיוויד ולשייקה קומורניק, חבר ועד אגודת העיתונאים בירושלים, שעוזרים לי בלי סוף. לולא עזרתם הייתי עכשיו ברחוב", היא אומרת. "דיוויד משלם עליי הכל, והאגודה קנתה לי רהיטים לדירה".

      "סבתי, שהיתה 'מילדי טהראן', סיפרה שהרגו את כל המשפחה שלה מול עיניה ושהיא ניצלה והתגלגלה למחנות. באיראן היא נשלחה לבית יתומים וכשגדלה ועזבה, היא הכירה את המשפחה של סבא שלי. הוא עצמו היה חצי יהודי"

       

      קומורניק ואשתו טירנה, שעלתה בעצמה מאיראן בשנות ה־80 ועבדה במשך שנים במחלקה הפרסית של רשות השידור, עוזרים לנדא גם בהתנהלות מול הרשויות. טירנה מתלווה אליה ומתרגמת את המפגשים עם הבירוקרטיה, וגם את הריאיון הזה היא תרגמה בעבורנו.

       

      את חוששת שתגורשי מפה בסופו של דבר?

      "ברור שאני חוששת. בכל פעם שאני צריכה לחדש את הוויזה, אני לא ישנה בלילה שלפני, יש לי דפיקות לב מואצות. מי מבטיח לי שלא אבוא יום אחד למשרד הפנים ומישהו יחליט שלא נותנים לי ויזה? אני בן אדם בלי אזרחות, בלי זהות ובלי דרכון, לאן אלך?"

       

      היא נולדה וגדלה בטהראן, ילדת סנדוויץ' בין שתי אחיות (37 ו־27). אמה, שהייתה מאפרת, יצאה לאחרונה לפנסיה, ואביה, שהיה סוחר בדים, נפטר לפני שש שנים. האב היה יהודי על פי ההלכה אך גדל כמוסלמי, כדת אביו, וכך גם גידל את בנותיו. אבל כשדיברו על ישראל בטלוויזיה האיראנית המגויסת, הוא דאג להגיד לבנותיו שהדיווחים רחוקים מהאמת. "מאז שהייתי בת חמש או שש, אני זוכרת שבכל פעם שדיברו בטלוויזיה נגד ישראל, או כשצילמו הפגנות של איראנים עם קריאות של 'מוות ליהודים', אבא אמר לי: 'אל תאמיני לדברים האלה. הכל שקר וכזב, ישראל היא לא השטן'. שאלתי אותו איך הוא יודע והוא סיפר לי על אמו, ניצולת השואה".

       

      מה הוא ידע על ישראל?

      "הוא הכיר שירים ישראליים, ישבנו והקשבנו יחד למוזיקה עברית ומערבית. כשהגעתי לישראל הרגשתי בבית, לא הרגשתי זרה, כי כבר שמעתי מאבא שלי על ירושלים, על הכותל, על דוד המלך".

       

      דיברת עם סבתא על קורותיה במלחמה?

      "הייתי בת 16 כשהיא נפטרה, היא לא דיברה הרבה על התקופה ההיא, אבל היא כן סיפרה שהרגו את כל המשפחה שלה מול עיניה ושהיא ניצלה והתגלגלה למחנות. באיראן היא נשלחה לבית יתומים וכשגדלה ועזבה, היא הכירה את המשפחה של סבא שלי. הוא עצמו היה חצי יהודי - אביו היה יהודי, אבל אבא שלי גדל כמוסלמי והתחתן עם מוסלמית".

       

      השואה חלחלה לחייכם?

      "כשהייתי ילדה הייתי בררנית מאוד באוכל וסבתא תמיד נזפה בי שצריך לכבד ולאכול את כל מה שנותנים, כי במלחמה לא היה לה מה לאכול והיא חיה במשך כמה שנים רק על פת לחם. אני דור שלישי קלאסי לשואה, אין מצב שאשאיר משהו בצלחת".

      "אחותי הגדולה לא רוצה לדבר איתי כי היא חוששת לאבד את עבודתה כמעצבת אופנה וגם אחותי הקטנה לא מדברת איתי, כי היא כועסת שבגללי איבדה את הרישיון שלה לעריכת דין"

       

      ייתכן שמגיעה לך אזרחות על פי חוק השבות.

      "הבעיה היא שאין לי מסמכים. אם אבקש מהמשפחה שלי להוציא לי מסמכים המעידים על יהדותו של אבא שלי, זה יהיה מסוכן מאוד בשבילם. אמא שלי שלחה לי את תעודת הנישואים שלהם, שבה כתוב שהדת של אבי היא 'קלימי', כלומר יהודי, אבל פה לא מוכנים לקבל את זה, מבקשים ממני את המקור".

       

      האם השהות שלך כאן מסכנת את אמך ואחיותייך?

      "מסכנת מאוד, הן נמצאות תחת מעקב תמידי. אחותי הקטנה הייתה עורכת דין וברגע שהגעתי לפה שללו לה את הרישיון. שוטרים הגיעו לבית של אמא והחרימו מסמכים ומכתבים שלי כדי להוכיח שפעלתי למען ישראל עוד לפני שעזבתי".

       

      איזה קשר יש לך איתן?

      "אחותי הגדולה לא רוצה לדבר איתי כי היא חוששת לאבד את עבודתה כמעצבת אופנה וגם אחותי הקטנה לא מדברת איתי, כי היא כועסת שבגללי איבדה את הרישיון שלה. רק עם אמא שלי יש לי קשר, והאחיות שלי שולחות לי מדי פעם מסר דרכה. אני מתגעגעת אליהן וזה כל כך קשה, לא ראיתי אותן ארבע שנים ושלושה חודשים".

       

      לא חשבת על ההשלכות לפני שברחת מאיראן?

      "ברור שחשבתי על כך וברור שחששתי להן, אבל חשבתי שאני נוסעת לטורקיה ושזה לא מהווה סכנה, כי יש הרבה איראנים שחיים בטורקיה. מצד שני, הייתי ממש בסכנה מיידית, חיכה לי כלא להרבה שנים. לא תכננתי להגיע למדינת ישראל, זה יצא ככה אחרי שהטורקים גירשו אותי".

       

      תמיד היית ילדה מרדנית?

      "מאז שאני מכירה את עצמי אני מרדנית וההורים שלי קיבלו את זה. גדלתי בבית ליברלי ופלורליסטי, עם ראש פתוח. אמא שלי מוסלמית ואבא שלי יהודי ובכל זאת הם התחתנו, זה מעיד עליהם יותר מכל. אני ואחיותיי גדלנו כנשים חופשיות".

       

      שלושה ספרים במחתרת

       

      בגיל 19 נרשמה נדא לאוניברסיטת טהראן, ולמדה תרבות פרסית ומוזיקה ספרדית, עם התמחות בפלמנקו. "לא מקובל שם שאישה תלמד מוזיקה, ובוודאי לא מוזיקת פלמנקו, זה נחשב לפריצות עבור נשים", היא מספרת. "ניגנתי ורציתי להופיע, אבל לא אפשרו לי. הרגשתי שפשוט הורגים אותי. בער לי בנשמה לשנות ולהשפיע על מה שקורה במדינה שלי. לא יכולתי לראות יותר את הסבל של העם והחלטתי לפנות לעיתונות. העיתונים באיראן היו מחוץ לתחום מבחינתי, כי כולם נשלטים על ידי השלטון, לכן שלחתי ידיעות בעילום שם לסוכנויות ידיעות ואגודות לזכויות האזרח מחוץ לאיראן, ושם הן פורסמו".

      "למדתי באוניברסיטה מוזיקה ספרדית, עם התמחות בפלמנקו. לא מקובל שם שאישה תלמד מוזיקה, ובוודאי לא מוזיקת פלמנקו, זה נחשב לפריצות. ניגנתי ורציתי להופיע, אבל לא אפשרו לי. הרגשתי שפשוט הורגים אותי"

       

      על מה כתבת?

      "על חופש הביטוי ועל מעמד האישה באיראן. לנשים אין שום זכויות, הן כמעט לא בני אדם. הן חייבות להתלבש כמו שהמשטר מורה להן, להיות מכוסות מכף רגל ועד ראש, עם חג'אב וכל זה. אישה במדינה מוסלמית לא יכולה לצאת מהמדינה, לא יכולה לעבוד ולא יכולה לקבל דרכון בלי אישור של בעלה או אביה. זה הרגיז אותי, הייתי חייבת להתקומם נגד זה".

       

      איך התקוממת?

      "כתבתי ספרים ומאמרים, מיליוני אנשים נחשפו אליהם באתרים של גולים. גם לא צייתי לחוקי הלבוש. שש פעמים עצרו אותי על חוסר צניעות. הלכתי בכוונה עם שמלה קצרה מהמותר, שמתי כיסוי ראש כך שהשערות שלי בצבצו החוצה, ותמיד היה מישהו שראה, כמו האח הגדול. החוקים האלה מאוד קוממו אותי. אישה איראנית צריכה להסתיר את עצמה לגמרי. ממש למחוק את עצמה".

       

      ספרה הראשון "להאמין" כלל ביקורת על מערכת החינוך האיראנית ויצא נגד שטיפת המוח שעושה השלטון לילדים מגיל צעיר; בספרה השני "פשעים משתלמים" פרסמה קובץ סיפורים קצרים העוסקים במשמעות החיים של אנשים שנאלצים לחיות בדיקטטורה, נוכח פשעים בחסות המדינה האסלאמית. "שלשלאות", ספרה השלישי, הוא ספר פמיניסטי שיצא נגד העובדה שנשים איראניות נשלטות גם על ידי בעליהן וגם על ידי המשטר.

       

      אחרי שמסרה את ספרה הראשון לצנזורה, נפסל חלק ניכר ממנו והוא יצא לאור באופן שסירס את הביקורת שלה. "רציתי להביע את הכאב שלי, לפתוח לאנשים את הראש, להראות להם איפה הם חיים, והספר כפי שהוא יצא אחרי הצנזורה לא שיקף בכלל את כוונתי", היא אומרת.

       

      בעקבות זאת החליטה להוציאו מחדש והפיצה אותו במחתרת. בעקבות הספר השני, שפורסם אף הוא במחתרת, היא קיבלה קנס כספי גבוה, נידונה לשנתיים מאסר על תנאי והוזהרה שלא לכתוב עוד נגד המשטר. לאחר שפרסמה במחתרת את ספרה השלישי, החליטה לברוח מאיראן, לפני שתיעצר והתנאי נגדה יופעל. "עורך הדין שמינו לי מטעם המדינה רמז לי לא לחזור הביתה כי זה עלול להיגמר לא טוב", היא אומרת. "הבנתי שאני צריכה להימלט על נפשי ולצאת מאיראן כל עוד אין נגדי צו עיכוב יציאה מהארץ. לא הצלחתי אפילו להיפרד מאחיותיי".

      שלושה ימים ברכבת הובילו אותה לטורקיה, שם הכירה גולה איראני, התאהבה בו לאחר שעזר לה להיקלט במדינה ונישאה לו. היא כבר הייתה גרושה - בגיל 19 נישאה לאהוב נעוריה, שממנו התגרשה בגיל 22 ("האהבה פשוט מתה, בלי קשר למאבקים שניהלתי"), אבל גם נישואיה השניים לא החזיקו מעמד, והיא התגרשה בשנית בטרם הגיעה לישראל.

       

      למה ברחת דווקא לטורקיה?

      "חשבתי שבטורקיה אמא שלי תוכל לבקר אותי ולכן נשארתי שם. חוץ מזה, יש לי שם כמה חברים איראנים שקיבלו אותי ועזרו לי להתאקלם".

      "באיזשהו שלב יצרתי קשר עם האו"ם והם הציעו לי אפשרות להיקלט כפליטה בגרמניה או בארצות־הברית, אבל אני העדפתי להישאר כאן, כי כאן הרגשתי בבית"

       

      אם זה היה תלוי בך, היית נשארת בישראל לתמיד?

      "ברור, אפילו ניסיתי להתגייר, אבל לא נתנו לי. באיזשהו שלב יצרתי קשר עם האו"ם והם הציעו לי אפשרות להיקלט כפליטה בגרמניה או בארצות־הברית, אבל אני העדפתי להישאר כאן, כי כאן הרגשתי בבית".

       

      לאור הנסיבות את מצטערת שלא בחרת במדינה אחרת?

      "לא, אני לא מתחרטת שבאתי לכאן, על אף כל הלחצים והמתח שאני נתונה בהם כרגע. אני בת 33 ומרגישה כמו בת 103, אין לי זהות, אני לא יודעת איך להגדיר את עצמי. אני חיה על כדורי הרגעה ואני לא יודעת מה יהיה. אני בסך הכל בן אדם פשוט שרוצה לחיות עם זכויות בסיסיות כבן אדם בעולם הזה, ואם בשביל זה אצטרך לחיות במדינה אחרת, אולי באמת אעשה זאת. אני עוד מקווה שמישהו פה יתעורר ויעזור לי".

       

      אם תקבלי אשרת קבע, מה תעשי כאן?

      "הייתי רוצה להמשיך לכתוב ולסקר את איראן, יש לי עדיין כמה מקורות מאוד טובים שם, וגם לחזור ללמד מוזיקה. לימדתי מוזיקה באיראן ובטורקיה, וזה החלום שלי, לעשות מוזיקה גם כאן".

       

      רשות האוכלוסין: "חייה אינם בסכנה"

      "העיתונאית נדא אמין הגיעה לישראל בהתאם לאישור חריג ויוצא דופן של שר הפנים, אריה דרעי, אשר ביקש לסייע לה במצוקתה באופן מיידי ולהציל את חייה. עם הגיעה לישראל, הגישה בקשה למקלט ביחידה לטיפול בבקשות לפליטות. מערכת זאת, הפועלת על פי אמנת הפליטים הבינלאומית, מטפלת באלפי בקשות בשנה ומטפלת גם בבקשה של גב׳ אמין. גב׳ אמין נמצאת בישראל וחייה אינם בסכנה כפי שהיו לפני הגיעה לישראל". 

       

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סטיילינג: תמי ארד-ברקאי)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סטיילינג: תמי ארד-ברקאי)
       
      הצג:
      כל התגובות לכתבה "העיתונאית שברחה מאיראן: "מקווה שמישהו פה יתעורר ויעזור לי""
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד