לפני שנה ארזה עירית הוד (47) את הקריירה המזהירה שלה ואת שתי בנותיה נועה (שמונה וחצי) ויעל (ארבע) ונחתה במטולה. וכשאנחנו אומרים "קריירה מזהירה" אנחנו מתכוונים לזה. הוד היא תאורנית בתלת־ממד (תלתיסטית) וקומפוזיטורית בתחום האפקטים החזותיים לקולנוע, שהיגרה לקנדה לפני 12 שנה יחד עם בעלה שי אגמון (50), לאחר שהתקבלה לחברה שמספקת אפקטים ויזואליים לקולנוע. היא עשתה חיל וכבשה פסגות מקצועיות בהוליווד, כולל זכייה בפרס האמי האמריקאי על סצנה בלתי נשכחת ב"משחקי הכס", ומועמדות לאמי על סצנת מופת בסדרה המצליחה "הבורג'ס" (The Borgias).
למטולה הגיעה בגלל "בית שלום", מלון בוטיק, מסעדה וגלריה ששייכים להוריה, חיים ומרים הוד, שאותו החליטה לנהל.
למה עשית צעד כל כך קיצוני?
"אני מבינה למה את שואלת, גם אני לא הייתי מאמינה, כי באמת הגעתי רחוק בקריירה שלי, אבל ההורים מתבגרים ומישהו היה צריך לעשות את זה. אנחנו משפחה מלוכדת והקשר המשפחתי מאוד חם, אבל אף אחד מהאחים שלי לא רצה לבוא למטולה, ואני כן".
האחים הם איה (41), נטורופתית שעורכת בין היתר סדנאות ניקוי רעלים ב"בית שלום" וגרה בכפר־סבא; קרן (39), דוקטורנטית ודיאטנית שחוקרת את תופעת המעי הרגיז וגרה בראש־העין; ועמית (34), רואה חשבון שגר ברמת־גן.
לעזוב קריירה מפוארת ומתגמלת בשביל לנהל מלון במטולה?
"אמא שלי חושבת שבאתי כדי שהבנות יגדלו בישראל, אבא שלי חושב שבאתי בשביל 'בית שלום', כדי להיות הבת הממשיכה. אבל מה שהם לא יודעים זה שבאתי בשביל יוכבד ומשה חיים פיין, סבא־רבא וסבתא־רבתא שלי, שהקיזו את דמם במטולה, תקעו יתד ובנו פה אימפריה. מישהו היה צריך לקבל עליו את הצוואה שלהם ולהמשיך את דרכם".
די, אני לא מאמינה לך.
"טוב, את רוצה לדעת באמת למה חזרתי? כי קיבלתי סימנים מהיקום".
סליחה?
"כשבתי נועה הייתה בת ארבע היא חטפה חיידק שתקף את הלב. במשך שבועיים המצב שלה הידרדר עד לסכנת מוות ממש. הלכנו כמה פעמים לבית החולים הנחשב סיק־קידס בטורונטו ולא עלו על זה. אחרי שבועיים היא כבר הייתה במצב של קריסת לב. הייתי אמורה ללדת ארבעה ימים אחר כך את יעלי, אבל מרוב לחץ קיבלתי צירים ולא ידעתי מה לעשות. התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה: 'תעלי על מטוס, נועה לא במצב טוב ואני עומדת ללדת'. כשהיא הגיעה כבר ילדתי, שאבתי חלב לבקבוקים ורצתי לבית החולים להיות עם נועה, ואמא שלי נשארה עם יעלי בבית.
"נועה הייתה במצב ממש קשה, לא ידעתי את נפשי מרוב צער ולא היה לי איפה לצרוח. צלצלתי לאחותי איה, שהיא אישה מאוד רוחנית, והיא כתבה מסר וביקשה מכל האנשים הרוחניים להתפלל על נועה. בעקבות זאת קיבלתי מסר שאפשר לטפל בנועה, שאני רק צריכה לשבת לידה ולא לזוז. אחרי חמישה ימים היא יצאה מכלל סכנה ואחרי עשרה ימים היא כבר הייתה בבית כמו חדשה. לא סיפרתי לאף אחד על המסר, לא רציתי שיחשבו שהתחרפנתי - בעלי ממש מתרעם כשאני מדברת על זה - אבל הפכתי לאישה מאמינה. אני בטוחה שמהשמיים הצילו את הילדה. אני אומרת לך חד־משמעית שיש השגחה עליונה. הבנתי שאני מקבלת כאן סימני אזהרה".
היו עוד סימנים?
"היו עוד שני אירועים שראיתי בהם סימנים: כשנורת האזהרה בשעון הספורט שלי התחילה להבהב בלי שליטה ולא יכולתי בשום אופן לכבות אותה, וכשכמעט עשינו תאונה וראיתי מול עיניי את המוות שלי ושל נועה. במקביל אבא שלי הודיע על פרישה מהחקלאות וזה היה שבר גדול. אמרתי לעצמי: 'מה זה? חיימק'ה הוד לא יכול לפרוש מחקלאות, זה משהו שהוא מחויב לו, הוא הבטיח לאבא שלו'. הבנתי שיש לי ייעוד ושאני צריכה לחזור לארץ כדי לעזור להורים ולקחת על עצמי את המלון. באתי להרים את 'בית שלום' כמעט מאפס. המלון התיישן, המסעדה לא תפקדה והשמיים הפתוחים הרסו את התיירות במטולה. ועם כל זה אני צריכה להתמודד היום".
מה היה הדבר הראשון שעשית?
"שיפצתי עשרה חדרים, שיניתי את העיצוב, אנחנו בונים עכשיו אתר משודרג ועוד".
למה אביך פרש מחקלאות?
"הוא נשבר. שנה אחר שנה הוא עבד במטעי התפוחים, השקה והשקיע, גידל פרי זהוב ומתוק שאותו מכר ב־1.20 שקלים לקילו, כשעלה לו לגדל כל קילו שלושה שקלים. המדינה לא עזרה, העלתה את מחירי המים ויצרה תחרות לא הוגנת עם פרי שהגיע מחו"ל. יש בארץ שבר חקלאי עמוק, אנחנו בעיצומה של דרמה, ואני חלק ממנה, אני חקלאית בנשמה. מכיתה ב' עבדתי במטעים של אבי, אספתי תפוחים שנשרו מהעץ ונמכרו לתעשייה. אבא נתן לי משכורת של פועל, למרות שהוא טרח כל הזמן לציין שהפועל עובד יותר טוב ממני".
נושאת את הלפיד
אילו עשתה עירית הוד סרט על משפחתה, היינו מקבלים אפוס רחב יריעה שמתחיל בפוגרומים ברוסיה, בתחילת המאה ה־19, ונגמר בהוליווד בתחילת המאה ה־21. בשנת 1892 סבא־רבא שלה, משה חיים פיין, עלה מרוסיה והגיע ליסוד־המעלה, שם פגש את יוכבד בת ה־16, התחתן איתה והשניים עלו ליישב את המושבה החדשה מטולה. נולדו להם 11 ילדים.
במטולה לא הייתה פרנסה לכל הילדים, ולכן רובם התפזרו ליישב את המדינה שעוד לא קמה. שלושה מהם נשארו במטולה, ובהם שלום, הבן העשירי וסבא של עירית, שעל שמו נקרא המלון. שלום התחתן עם שורה, וכשזקנו, כתב צוואה שבה פנה לבנו חיים: 'בני, אני מוריש לך את המשק בחיי על מנת שתדע לשמור עליו אחרי מותי. מקווה שתדע להתגבר על הקשיים ולא לעזוב את המשק. זכור בני כי המשק הוא קן למשפחה כולה'".
לימים עברה הצוואה לדור הבא, וכך מצא עצמו אביה של עירית, חיים, במטעי התפוחים של מטולה כל חייו, כמצוות אביו. אשתו, מרים, הייתה עזר כנגדו, עד שהבינו שימיה של החקלאות במטולה ספורים, ומרים הקימה בשנת 1989 בביתם של שלום ושורה מלון קטן שנקרא "בית שלום", על שמו.
החזרה למטולה החזירה את עירית לימי התום של ילדותה, שהיה בהם גם את דבש התפוחים וגם את עוקץ הקטיושות. "אספר לך סיפור מכיתה ב', שעיצב במידה רבה את מי שאני היום: שנת 1979, קצת לפני מלחמת לבנון הראשונה, הייתה התרעה וישבנו שלושה ימים במקלט, חוץ מאבא שלי, שלא הסכים לרדת. מבחינתי זו הייתה חוויה נפלאה לבלות שלושה ימים עם כל הילדים, בלי בית ספר, כל המשפחה יחד, ממש דיסקו. באיזשהו שלב רציתי להתקלח, יצאתי לכמה דקות ובזמן שאני מתקלחת נפלה קטיושה עשרה מטרים מהבית ופוצצה את הזכוכיות באמבטיה. אבא לא עשה מזה עניין, בדק מה שלומי וכשראה שאני מבוהלת, אמר: 'זה כבר נפל, זה לא ייפול עוד פעם' ושלח אותי חזרה למקלט. זאת הייתה חוויה מעצבת מבחינתי, שם למדתי לא לפחד".
את מרגישה שהצוואה של סבא־רבא שלך מחייבת גם אותך?
"כן, ולכן אני לא יכולה למכור את המלון, לא משנה מה יהיה. הנכס עובר מדור לדור ואני כרגע נושאת את הלפיד. אני חיה עם הצוואה הזאת, אבל מה יהיה אחריי אני לא יודעת. ההורים שלי עוד לא מבינים עד הסוף מה הקרבתי בשביל זה".
תאורנית מלידה
בצבא שירתה עירית כטכנאית אלקטרוניקה בבסיס פלמחים של חיל האוויר ("סבלתי מכל רגע"), וגרה אצל סבא וסבתא שלה, הורי אמה, ברמת־גן. באפטרים למדה צילום ואחרי הצבא, בעוד חבריה מתכננים את הטיול הגדול, המשיכה לקורס הפקה טלוויזיונית במכללת הנגב. "איך שסיימתי ללמוד נפתח ערוץ הילדים, והתחלתי לעבוד שם כעוזרת הפקה", היא מספרת. "בהמשך התחלתי לעשות שם גם עריכת וידיאו, אבל חשבתי שאני לא מספיק טובה. בדיעבד, אני יודעת שהייתי תותחית־על".
את הקריירה המטאורית שלה בתחום האפקטים החזותיים לקולנוע (ויז'ואל אפקטס) החלה רק בגיל 30, שנה לאחר נישואיה. "בעלי עבד אז בחברת הייטק בתחום של גרפיקה בתנועה, נסעתי איתו לתערוכות מטעם העבודה שלו בהולנד ובלאס־וגאס, וגיליתי שאני ממש נמשכת לתחום. חזרתי לארץ ונרשמתי לקורס ומשם כבר לא עצרתי. עברתי לעבוד במחלקת הפרומואים של ערוץ הספורט, ומשם המשכתי למחלקת הגרפיקה של חדשות ערוץ 10. כששמעתי שנפתחה חברת אנימציה חדשה בבית־שמש שחיפשה קומפוזיטורים ויזואליים לאיזשהו מיזם מניו־יורק, עברתי לעבוד שם".
מה עושה קומפוזיטור ויזואלי?
"מלביש תמונה על תמונה בצורה הרמונית. אפקטים חזותיים הם אלמנטים בסצנה של סרט שנוצרו על ידי המחשב ומטרתם ליצור מראות שאי־אפשר להשיג בצילום פיזי, בשאיפה לגרום להם להיראות ריאליסטיים ואמינים ככל האפשר. למשל, בסרט 'קינג קונג', הדמות נראית מצולמת על רקע נופים מטורפים בניו־זילנד, אבל זאת דמות אנימטיבית, עשו אותה במחשב ושתלו אותה בתוך הנופים".
איך הגעת לקנדה?
"בשנת 2005 החברה האמריקאית הודיעה שהיא לא מרוצה מניהול החברה בסניף בבית־שמש, והחליטה להעביר אותה לסניפים שיש להם בוונקובר ובטורונטו שבקנדה. היה להם חזון להקים חברת אנימציה בינלאומית שעובדת 24/7 בשביל כל העולם. ראיתי בזה הזדמנות ושי בעלי נתן לי את ברכת הדרך. לא רציתי להמשיך כקומפוזיטורית ויזואלית, אמרתי להם שאני באה לריאיון בתנאי שהם נותנים לי לעשות קורס תאורה, כי בוויז'ואל אפקטס התאורה היא הכל. כבר אחרי האימג' הראשון שעשיתי, המנהל שלי אמר: 'את תאורנית מלידה'. באותו רגע הבנתי את הייעוד שלי. הגעתי לצומת שהפך אותי למה שאני היום. נסענו לטורונטו, קיבלתי דירה ומשכורת עתק, שאפשרה לנו לחיות יפה וגם לחסוך יפה".
העבודה הראשונה שקיבלה בקנדה הייתה לעשות תאורה לסרט האנימציה "גיבור של כולם" בכיכובה של וופי גולדברג. בהמשך נדדה בין חברות אנימציה בקנדה ו"כולם פתחו לי עוד ועוד דלתות", היא מתמוגגת. "כל מה שעשיתי במהלך הקריירה פתח לי את הדלת הבאה. באיזשהו שלב הוזמנתי ללונדון לעשות את הוויז'ואל אפקטס לסרט 'סיפורו של דספרו', בדיבובו של דסטין הופמן. זה היה קרש קפיצה רציני בשבילי, והביא לי את המיני־סדרה 'טיטאניק' שעליה זכיתי בפרס BAFTA (האמי הבריטי). חייתי בלונדון שמונה חודשים, ואז חזרתי לקנדה. קצת נמאס לי מהמרתון המטורף והתובענות של החיים האלה, שאין בהם סנטימנטים או זמן חסד".
מה בדיוק שבר אותך?
"גיליתי שיש אפליה בין תאורן באנימציה לתאורן בוויז'ואל אפקטס, למרות ששניהם עובדים עם אותה תוכנה. לא הצלחתי לחצות את הגשר הזה והייתי מובטלת שנה וחצי".
מלחיץ.
"הייתי בסוג של השלמה, והחלטתי לנצל את הזמן כדי להיכנס להיריון. בסוף ההיריון אמור היה להיות לי ריאיון ב'פיקסה', אחת החברות הכי גדולות לוויז'ואל אפקטס בהוליווד. לא רציתי להגיד להם שאני עומדת ללדת, כיוונתי את תאריך הריאיון לאחרי הלידה, רק לא הבאתי בחשבון את ההורמונים המשתוללים. הייתי איומה, אמרתי דברים לא קשורים, חזרתי על עצמי, לא הייתי מפוקסת וכמובן - לא התקבלתי. זה היה חלום שהתנפץ, אבל בדיעבד התברר שזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי".
למה?
"בגלל שהפסדתי אותם הרווחתי את האמי על 'משחקי הכס' ואת המועמדות לאמי על 'הבורג'ס'. אחרי הריאיון הכושל עם 'פיקסה' אמרתי לשי: 'זהו, נגמרה לי הקריירה', והוא ענה: 'אז תחפשי'. רציתי להראות לו שאני מחפשת, ואיך שפתחתי את המחשב ראיתי מודעה של חברת ויז'ואל אפקטס בטורונטו. בתוך חמש שעות שלחתי תיק עבודות, למחרת עשו לי ריאיון טלפוני, ואחרי שלושה ימים כבר התחלתי לעבוד שם. הפכתי למטאור בתחום, שאמרו לי שאני לא יכולה להיות טובה בו. צמחתי איתם, עשיתי פרויקטים שהרחיבו לי את הנשמה והביאו אותי לאמי".
איך הגעת ל"משחקי הכס"?
"יצירת הסדרה פוצלה בין שלוש חברות, כי כל הסדרה זה ויז'ואל אפקטס. אני הכי גאה על הצבא העצום שעיצבתי שעמד מאחורי הגיבורה דאינריז, כשבפועל היו שם רק שני חיילים, ועל העיט עם העין השלישית והנשרים בשמיים בסצנה של חתונת הדמים. זכיתי בפרס על קיר הקרח שבניתי בעונה השלישית. ב'הבורג'ס' הייתי מועמדת על שחזור הבזיליקה של סנט פטר ברומא".
איך מרגישה ישראלית ממטולה שמקבלת אמי?
"לצערי לא יצא לי לעלות לבמה לקבל את התעודה. בגלל ריבוי האנשים שעבדו על הסצנות, הסטודיו שלח מועמד אחד שהביא את הפרס לחברה, וכל אחד מאיתנו קיבל תעודה יפה על תרומתו לזכייה. דווקא כשהייתי מועמדת על הסצנה ב'הבורג'ס', הוזמנתי לטקס עצמו. אני זוכרת שהנעליים לחצו לי, אמרתי לזה שישב לידי, שגם הוא היה מועמד לפרס, שאני לא מורידה את הנעליים כי אולי תכף אצטרך לעלות לבמה, ואז קראו לו לקבל את הפרס".
משפחה על הקו
את בעלה שי אגמון, היום בעל סטארט־אפ בתחום הסנסורים שפועל בקנדה ("מקווה שבקרוב תהיה לי עדנה כלכלית"), היא הכירה בגיל 29 באוניברסיטת תל־אביב, כשלמדה לתואר ראשון בהיסטוריה וסוציולוגיה. "הוא היה בסוף התואר שלו ואמר שהוא רוצה לנסוע לבוסטון לעשות תואר שני במנהל עסקים", היא מספרת. "אמרתי לו סבבה, הפסקתי את הקריירה שלי בערוץ הילדים, הפסקתי את התואר באוניברסיטה ונסעתי איתו. אחרי שנה הוא קיבל הצעת עבודה בבוסטון ואמרתי: 'עד כאן, אין לי עתיד פה ואין לי גרין קארד, אני חוזרת לארץ ואני משחררת אותך'. הוא החליט לחזור איתי, התחתנו בשנת 2000 ורק ב־2009 נועה נולדה".
ומה עשית בשנים האלה?
"הייתי חדורת מטרה, עברתי מפרויקט לפרויקט, וכל הזמן אמרתי לשי: 'כשנרצה ילדים, אני צ'יק־צ'אק נכנסת להיריון'. בגיל 37 עדיין לא חשבתי על ילדים, כל הזמן חשבתי רק על הפרויקט הבא ושום שעון ביולוגי לא תקתק לי. באיזשהו שלב שי אמר לי: 'עירית, אם את לא עושה לי ילדים, אני עוזב'. נאלצתי להסכים, הייתי בטוחה שתוך דקה יהיה היריון וזה לא קרה. לקח לנו חצי שנה, ועם יעלי עשינו טיפולי פוריות".
ועכשיו, היה קשה לשכנע את שי לחיות על הקו?
"הוא התנגד בהתחלה, במשך שנתיים התבשלתי עם זה והוא לא הסכים לחזור, אבל זה היה חזק ממני, לא ראיתי בעיניים, ובסוף מצאנו איזו נוסחה. אני מקווה שזה יעבוד. זה בכלל לא פשוט לו, כי הוא מאוד מחובר לילדות, והוחלט שהן יחיו איתי במטולה וילמדו פה, ובחופשים יהיו אצלו בקנדה. זו הייתה פשרה, כרגע אין לו מה לעשות במטולה. יש לו חברה עם שותפים שם, אבל בהמשך הוא יוכל לעבוד גם מפה".
גם את יכולה לעשות ויז'ואל אפקטס מפה?
"לא, אני צריכה להיות שם כי זו עבודת צוות. עשיתי את הבחירה שלי ואני שלמה איתה. עכשיו אני נושאת עיניים לפרויקט הבא, פרויקט חיי, לצלם סרט לתסריט שכתבתי בשם 'הסנדלר' (The Shoemaker), המבוסס על סיפור חייהם של סבא וסבתא שלי מצד אמי, במהלך מלחמת העולם השנייה, על רקע השואה".
על מה הסרט?
"סיפורם של שלמה ושרה, שחקני תיאטרון חובבים בעיירה ג'אושיצה שבפולין. הוא בן 19 והיא בת 16, שניהם מבתים חרדיים והם לא יכולים להביע את אהבתם זה לזה במציאות, אלא רק על הבמה. הם מציגים את ההצגה 'קול נדרי', שנכתבה ביידיש ב־1908 ומספרת את סיפור אהבתם של ברטלו, זמר החצר של המלך בזמן גירוש ספרד, והבת של האינקוויזיטור, יהודי מומר. רגע לפני העלאת ההצגה נופלת עליהם השואה, שלמה ושרה נשבעים אמונים זה לזה ובורחים כל אחד למקום אחר.
"שלמה התחזה לפולני והכיר משפחת סנדלרים שלימדה אותו את המקצוע, מה שהציל את חייו כשהגיע לאושוויץ. בבית המשפחה הוא הכיר את בתם הקטנה רוז'ה.
"שרה התחזתה גם היא לפולנייה, עבדה כאם בית אצל בני משפחה פולנית שאמם נפטרה. שניהם שרדו את המלחמה והגורל שוב תעתע בהם. נאמר לה שראו אותו מת, והיא התחתנה עם אחר. כעבור שבועיים היא גילתה שהוא בחיים. הם נפגשו ותכננו לברוח יחד אבל לא הצליחו, והוא התחתן עם רוז'ה ועלה לארץ. שלמה ורוז'ה הם סבא וסבתא שלי".
