המפעילות בבריכה זרקו אל הילדים את בלוני המים והם זינקו כדי לתפוס אותם, תוך כדי שהם צועקים את שם הילד. הוא זכה, הם שאגו, מקווים שהצעירות בשיער סגול-ורוד-כחול שמעו. הבלון בידיהם. תיכף תתחיל חלוקת המתנות: דוקים.
על תחרויות בריכה (לילדים!) וביריונות
המיקום: מלון באילת, כולל מה שצריך לכלול, פלוס א.נשים, שרובם הגיעו למטרה אחת: לנפוש ולנוח. כלומר, לא לנשום לרגע, ולהיות עירניים לסכנות האורבות מכל פינה. מחסור במיץ תפוזים בארוחת הבוקר, סדין שלא נמתח כראוי, הילדים שלהם, ילדים של אחרים, מיקום לא מדויק של מיטת השיזוף (רצוי לסחוב כמה מיטות) והעמסת מגבות לים, לבריכה, לחדר, למקרה שייגמר. הסכנות אורבות להם בכל פינה והם דוחקים אותן. משאירים ברכב, בתא המטען של המטוס, אולי בבית - את עצמם.
רבות דובר על הישראלי המכוער שמתגלה בשלל מצבים, בעיקר בבתי מלון. בתי מלון הם כר פורה לפורענות, יותר מדי א.נשים עם יותר מדי זמן פנוי, כיסאות לבנים מפלסטיק ומרחב. אי אפשר להאשים את הקיץ, את החופש הגדול מדי או את הילדים שרוצים עוד. מקרים של התפרעויות ואלימות קורים בכל השנה. ב-2.6.2018 פרצה בבית מלון בנתניה קטטה בין מספר נופשים שהכו אחד את השני בכיסאות, קיללו והטילו אימה ברוחצים האחרים.
ב-3.4.2018, בחופשת הפסח בבית מלון באילת, האלימות החלה ממשפחה שהכתה את המציל, אשר לטענתם העליב את בתם כשהיא לא יצאה מהבריכה. הסרטון הפך ויראלי - מנה עמוסה כל טוב של בריונות אונליין, מוגשת חם מהתנור. אולי בגלל הבושה, אולי כי נגמר הכוח, שני הצדדים לא הגישו תלונה למשטרה.
ונחזור לבלונים עמוסי המים. בכל יום, בדיוק בשעה 12:00, נשמעו צרחות המודיעות כי יש הפעלה לילדים. ביום הראשון רק השקפתי מהצד על תחרות שחיה לקטנים. על הגב של הוריהם. משם הם עברו לניפוח בלונים עד למקסימום, ולמי יש ריאות גדולות אם לא לאבא או לאמא (עדיפות לאבות). ביום השני כבר הייתי בהיכון. זה לא הזמן להיות צודקת. ובחיי ששנים לא זזתי כך. ולפני שהצלחתי לנשום, התברר לי שאני צריכה לחפש חפצים כחולים.
הורים עטו על אנשים תמימים שרק חיפשו פיסת צל וביקשו מהם נעליים, בגדים, משקפים. כשהערתי לצבעוניות שקצת הגזמנו, ואפשר לוותר על קשישים, גם אם הם לבושים כחול, הן פערו עיניים של גיל עשרים מול מבוגרת בת 40 פלוס וענו שגם אני מוזמנת להצטרף למשחק. רציתי להסביר להן משהו על החיים האלה, שהסגול ידהה יום אחד וגם להן יהיה צלוליטיס, אבל הכחול מילא את שפת הבריכה בשלל חפצים והחלה הספירה. קיבלנו דוקים. וכולם שמחו. כלומר, עד להפעלה הבאה.
לא מרוצים
כי יש את הכעס הזה. הכעס שהתערבל לו בשקט בעת הטיסה ונפתח יחד עם דלת המטוס. וכולם נדחפו ונמעכו, רק כדי להיפגש יחד במסוף המזוודות ולקטר שהוא לא זז. והנה היא הגיעה, ותיכף גם היא תתפוצץ. ולכעס אין כתובת. סף התסכול נמוך וכמו ילדים, רמת הגירויים חייבת להיות גבוהה. וכל רעש, מגע, אפילו ריח החביתה שיצאה שרופה מעט, מעורר אי שקט. והאי שקט מוביל למרמור שהופך לזעם, ולעתים לאלימות. והאלימות קיימת גם כשהיא לא מגיעה ליוטיוב. זה מתחיל באמא שצעקה על הבן שלי שנתקע בבת שלה, ממשיך באורחי בית המלון שזועמים על נותני השירות, נותני השירות שעונים חזרה בכעס, וכבר לא זוכרים מי התחיל ומי צודק.
הם לא מרוצים. אפשר יותר והם בטוחים בכך. אף אחד לא יעבוד עליהם. לא ידפוק אותם. שהרי ברור שכל מטרת החופשה היא לחפש איך לעשות להם רע, איך להוציא אותם קטנים, והם צעד אחד לפני כולם. כי בחברה שבה יש ריבוי אפשרויות ובקליק אפשר להזמין חופשה בדקה התשעים ותשע, לשנות את המיקום, להחליט שזו החופשה שלפני הנסיעה הגדולה של החגים, אין שקט.
ובין תיאוריית קונספירציה אחת לשנייה, הנופשים והנופשות שכחו דבר אחד. ליהנות. יכולת בסיסית שבה עוצמים עיניים, מרפים את הגוף ולא חושבים. לא חושבים שיכול להיות יותר, שהבחירה לא הייתה נכונה. כי בחיי, זו רק חופשה. אורזים, פורקים, מורחים קרם הגנה ואוכלים. כמה בסיסי, ככה מסובך. ואם לרגע עולה החיוך, הוא יורד כשהם רואים ברשתות החברתיות שהחברים נסעו לטיול הכולל את היער השחור, פולין ועצירה בגרוזיה. וכל זה בלואו קוסט. לא כולל מקומות ישיבה במטוס. ולהם נגמר השוקו והילדה בכתה.
אז כשאתם יוצאים לחופשה בפעם הבאה, תשאירו את עצמכם בבית. כלומר, את החלק שחושב יותר מדי, שמתעסק ב"לא". מצאו את הילד ולא שלכם, את הילד שבכם, שיודע ליהנות. מהפשוט והמיוחד. ואפשר וצריך בהפעלה הבאה להשאיר את הבריכה לילדים, לשחק איתם ולא במקומם. להגיד תודה שהם נהנים ושיש פנקייק ויש וופל בלגי עם תוספות. בפולין הם היו מקבלים קרפלאך ותה. משם הם יעברו לספא ויתמוגגו שכאן זה בלי מע"מ והיורו כבר עומד על 4.2. ומי יודע לאן יקפוץ מחר? ובערב יש סטייק וול דאן עם שלל תוספות. והמון צלחות. יותר מכיסאות.
