"ירושלים הבנויה - חלום בהקיץ" היא נובלה אוטופית שכתב ב- 1918 בוריס שץ, מייסד האקדמיה לעיצוב ולאמנות "בצלאל". שץ הציג אוטופיה תרבותית של ירושלים אחרי 100 שנה, ב-2018, כאשר היהודים חיים בהרמוניה עם הטבע ועם התושבים הערבים, כשבמרכז נמצא בית המקדש השלישי, יוקם בהסכמה עם המיעוט הערבי, וישמש כמוזיאון לאמנות. שום דבר מהאוטופיה הזו לא התממש, גם לא השנה, אבל שני סטודנטים במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל - עידן סידי ודור כהן - לקחו את זה 100 שנה קדימה.
השניים, בני 27, כתבו ספר אוטופי בהשראת ספרו של שץ, תחת הכותרת "חלום בהקיץ - ירושלים הבנויה מדי", וגם הספר שלהם הוא מציג אוטופיה של ירושלים. הגיבורים הם סב ונכדו. הסב חוזר לירושלים לאחר שנעדר ממנה זמן רב, השניים מטיילים בעיר והילד אובד: הוא מגלה אור ונופל לתוך בריכת ממילא, וכמו אליס בארץ הפלאות הוא מגיע ל-2118 ונופל לתוך הפרויקט של סידי וכהן - מבנה ציבור שנראה כבית מרחץ אך הוא חסר שימוש מוגדר, עמוק מתחת לבריכה.
המבנה מוצג בחתך גדול עשוי מקרטון בתוך קיר הגלריה, ולצידו משקפי מציאות מדומה (VR), שהצופה המרכיב אותם צולל כמו הילד האובד גם הוא לתוך הפרויקט המרהיב, בחוויה תלת-ממדית מרשימה. הצופה מצליח להרגיש במים שנמצאים לצדו, ללכת על גשר מעליהם, לראות סביבו עמודים דקיקים ומפותלים, ולהביט למעלה כדי לראות כיפה גבוהה ומרשימה שמקנה לכל המקום הוד והדר.
Daydream: The Over-Built Jerusalem | חלום בהקיץ: ירושלים הבנויה מדי from Dor Cohen on Vimeo.
השילוב עם אדי המים והאור הבוקע מלמעלה מקנה תחושה של מבנה דתי ואווירה מיסטית. המסתורין והחידתיות מלווים את העבודה, שנעה בערפול מכוון בין מציאות לדמיון, כשהיא מזכירה לצופה את המסתורין הדתי שירושלים טומנת בחובה עד כדי שגעת סינדרום ירושלים.
למלא את בריכות ירושלים מחדש
סרט וידאו מספר על בריכות המים של ירושלים, שהיו המערכת העירונית החשובה ביותר שאיפשרה את קיומה. הן נשארו על תילן עד היום, אך רובן חבויות, הרוסות או בלתי ניתנות לגישה. "הרעיון הוא למלא את הבריכות מחדש במים, להכניס להן חיים ולעורר תודעה לבריכות שנראות היום כפח זבל", מסביר סידי.
אחרי הסרט נכנסים לחדרון קטן שבו מוצגת העבודה עצמה. על הקיר הימני מוספרו בריכות המים, ומתחתן נכתבו שמותיהם של אדריכלים חשובים מהעולם שתיכננו בבריכות פרויקטים שלא נבנו. על הקיר השמאלי חזיתות דמיוניות בהשראת אותם פרויקטים לא ממומשים, ובהם בריכת ממילא והפרויקט המדומיין של שני הסטודנטים, בהשראת האדריכלים גדס-מירס.
על הקיר המרכזי מוצגת תמונת טריפטיך, בסגנון חצי-בצלאלי חצי-קלאסי, ובה נראית מימין ירושלים היום, משמאל ירושלים שלא נבנתה (כמו התוכנית של פרנק גרי למוזיאון הסובלנות, דניאל ליבסקינד למגדל הפירמידה ורם כרמי ל"מרכז היקום"), ובמרכז מוצגת הבריכה שתיכננו סידי וכהן מתחת לבריכת ממילא.
"זו המונומנטליות שנקברת מתחת לאדמה" מסביר כהן. "במקום להראות את החזית, במקום עלייה לרגל, דווקא לקבור את הפרויקט. נפילה אליו". מכאן גם המחקר של בריכות המים של העיר כנקודות הנמוכות בה, ללא בינוי, שדווקא הן מאפשרות את קיומה.
ל"חלום בהקיץ" שלהם הם קראו "ירושלים הבנויה מדי", ולא במקרה. "אנחנו טוענים שהיום ירושלים כבר בנויה מדי", מסביר סידי מדוע הפרויקט נמצא מתחת לפני הקרקע, ומוצג כמציאות מדומה שמשאיר את הצופים עם הספק: האם באמת התכוונו מתכנניו שייבנה במציאות?
אל מול כל הדמיון, מפתיע לגלות שהשניים בנו במציאות הממשית – בעבודת יד של עיסת נייר, שפכטל וצבע - עמוד אחד מהפרויקט בקנה מידה כמעט אמיתי, אחד לאחד. הוא נראה כמו עמוד אבן עתיק ואמיתי, אבל מדובר באלמנטים של עמודים שסידי וכהן מצאו בקטלוגים של "עבודות בצלאל", כמו מנורות ואיורים. את העמודונים שמצאו הם מציגים בדגמים תלת-ממדיים קטנים שהונחו מתחת לתמונה, לצד אוסף תמונות קטנות של רפרנסים שהיו מקורות השראה, כמו פרויקטים עכשוויים, אוספי בצלאל, מפות ירושלים, איורים של פירנזי ותמונות היסטוריות.
הפרויקט כה עשיר באמצעי המדיה, במוצגים, בעומק המחשבה, באיכות הביצוע ובמורכבות, עד שקשה מאוד להסבירו. מכיוון שכך, צמד הסטודנטים נמצאו ליד עבודתם רוב הזמן וניסו להסבירה לקהל הצופים; אלה מהנהנים בראשם בשקט, אבל ספק אם מישהו באמת מבין עד הסוף. האם אתם הקוראים הבנתם? האם אני הבנתי אותו? האם ירדתי לסוף דעתם בבריכה התת-קרקעית?
עדיין לא ברור מתי והיכן יעלה מחדש הפרויקט, לאחר רדת התערוכה.
