הדוברת: אלונה זוהר. ההקשר: כתבה שהתפרסמה לפני כחודש ב"לאשה", שבה סיפרה זוהר (46) על מסע הייסורים שעברה: בשיא - היה משקלה 138 ק"ג; ניתוח לקיצור קיבה שעברה הסתבך; במשך שנה עברה אשפוזים חוזרים, ניזונה רק מעירויים והגיעה למצב של תת־משקל; בעלה שטיפל בה במסירות בתקופת ההחלמה התקשה להסתגל לחייה החדשים כבלוגרית אוכל ששוקלת 68 ק"ג בלבד. לאחר 23 שנות נישואים ושלושה ילדים משותפים הם התגרשו.
השומן שלה לא הפריע לי בכלל
הכתבה, שזכתה לתגובות רבות ברשת, הביאה גם את יוסי זוהר (52), הגרוש של אלונה, להציג את הצד שלו בטוקבקים. לפניכם הטוקבק המרגש:
הייתה לי פעם אישה שחייתי איתה 23 שנה, בנוסף לשנתיים וחצי של חברות. הכרתי אותה כשהייתי בן 24 והיא בת 18. התחתנו כשהייתה בת 20 ואני בן 26. חיי הנישואים חייכו אלינו. אהבנו מאוד האחד את השנייה. הבאנו לעולם שלושה ילדים. האהבה הראשונית התחלפה באהבה אחרת, בוגרת יותר. הבית היה המשענת והרוגע. החיים בחוץ, לעומת זאת, היו פחות פשוטים. עבדתי כשכיר בעבודות שונות, שהחלפתי מעת לעת. היא רכשה מקצוע ונהייתה גרפיקאית. הפרנסה הייתה לא פשוטה, אבל שרדנו. החלפנו בתים, עשינו גיחות קטנות לחו"ל, הייתה לנו שגרה נחמדה, בבתי קפה ומסעדות מדי פעם.
בעקבות ההריונות, אשתי שמנה. היא אהבה לאכול, ולאט־לאט הפכה לאישה שמנה וחסרת ביטחון, שהייתה אמנם לבבית וחברותית, אך השומן הסב לה צער רב. בנוסף, היא לא הייתה מסופקת מבחינה עצמית, היו לה חסכים חברתיים והיה לה חשוב שיכירו ויֵדעו מה היא שווה. כל עוד הייתה שמנה, היה לה קשה 'לייחצן' את עצמה.
לי לא היה שום צורך בחברים או בפיתוח תחביבים כלשהם. כל מה שהכי אהבתי זה לחזור הביתה מוקדם ככל האפשר, לאישה האוהבת, לילדים, לרוגע.
לא הפריע לי השומן שלה כלל וכלל. אני מתכוון שלא רציתי שתרזה ותיראה טוב יותר. גם אני סיגלתי לי במשך השנים הרגלי אכילה גרועים ולא עשיתי ספורט, והרגשתי נוח לצדה, אם כי לא הייתי שמן כמוה. ולא שלא רציתי שנעשה דיאטה ונרזה יחד, אלא שאהבתי אותה כמו שהיא ולא חשקתי כלל בנשים שנראות רזות וחטובות. אבל ניסיונות הדיאטה לא צלחו לטווחים ארוכים ולאחר תקופה היינו חוזרים למשקל הגבוה ולתסכול. חיי המשפחה היו מספקים, אולם מעל ריחפה עננה של חוסר סיפוק עצמי, בעיקר אצלה. מה שלא ידעתי זה רק עד כמה...
בתחילת 2012 עברה אשתי ניתוח שרוול להרזיה. לצערי, הניתוח הסתבך, נוצר חור בקיבה שחייב אותה במהלך השנה שאחרי להסתובב עם שקית (סטומה) מחוץ לבטן ואשפוזים חוזרים ונשנים, כתוצאה מזיהומים ומניסיונות תיקון שלא צלחו. שנה אומללה, שבה סעדתי אותה במהלך האשפוזים במחלקות כירורגיות ובחדרי מיון, כשאני מטפל בה גם בהפוגות, כשהיא בבית, ובמקביל מחזיק לבדי בית עם שלושה ילדים צעירים. בתחילת 2013 היא עברה ניתוח קיצור קיבה, שגם במהלכו היו סיבוכים, שנבעו כנראה מגופה החלש. לאחריו הבריאה, אבל הייתה במשקל נמוך מאוד, עם תסביכי אכילה קשים.
כשהמראה החיצוני החדש שלה פרץ לתודעתה, ולאחר שעשתה גם ניתוח פלסטי של מתיחות והסרת עור עודף, נפתח סכר שהיה סגור מלכתחילה, והאישה שהייתה כלואה בעבר בגוף שמן רצתה שיכירו את האישה החדשה, רצתה להיפתח לעולם. אני, לעומת זאת, שלא השתניתי בשום צורה, הרגשתי שהעולם הישן, של האישה הביתית שמחכה לבעלה שיחזור מהעבודה, כבר לא קיים. מבחינתי, היא ערערה את עולמי הישן, שלא מחפש סערות ושינויים מקצה אל קצה. היא שמטה את הקרקע מתחת לרגליי.
אשתי, שהייתה מאה אחוז אישה של איש ומשפחה, העבירה את מרכז עולמה לפייסבוק, הכירה אנשים חדשים, פתחה בלוג פופולרי של הכנת אוכל באתר נשים גדול והחלה לקדם וליחצן את עצמה כאישה משוחררת, רזה, שנראית טוב לתפישתה. התגובות של אנשים מבחוץ לא איחרו לבוא. אני, שנשארתי הבעל הישן שהיה פעם במרכז העולם ועכשיו תופס רק חלק קטן ממנו, נעמדתי על הרגליים האחוריות וחיפשתי את האישה הישנה שלי, מה גם שבמהותי לא אהבתי כלל שינויים גדולים.
כשהבינה שאני מתנגד לשינוי שעברה פיתחה כלפיי כעסים גדולים. היא רצתה לצאת מהעולם הצר הכלוא שלה ואני לתפישתה הייתי חסם גדול שלא מסוגל להבין אותה כלל. אני אכן לא עיכלתי ולא הייתי מוכן לקבל את השינוי הגדול שלה אף שכיום אני מסוגל להבין אותה, כי רוב חייה היא כמהה לשינוי הגדול וחיפשה הכרה של הצלחה, וכשסוף־סוף היא קיבלה אותה, אני חסמתי. אפשר להבין את שנינו, כל אחד מתוך תפישת עולמו. אם מישהו היה נאחז במשהו, השני היה צריך לוותר, מה שהיה משאיר אותו בכעס גדול. הריב הגדול הפך לכרוניקה של גירושים ידועים (כנראה) מראש.
אני לא מסכן, לא אנדרדוג
יוסי זוהר, איש מחשבים בחברת "צים", הוא היום גבר מפוכח שמצא זוגיות חדשה, אך הכתבה שבה התראיינה אשתו לשעבר "עשתה לו רע", לדבריו. "אני, להבדיל מגרושתי, לא חי בעולם שמחפש פרסום ויחסי ציבור. אני אדם שהפרטיות חשובה לו. אין לי בעיה שהיא פרסמה את עצמה ואת תהליך ההחלמה שלה, אבל מה שיצא בסופו של דבר זה שאף אחד לא התייחס למהות הכתבה שלה כאישה משוחררת, רזה, שיודעת לבשל, אלא לזה שברגע שהיא הפכה למפורסמת היא זרקה את בעלה, כי כבר לא היה טוב בשבילה. כאילו 'הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת'.
הרבה אנשים שמכירים אותי 'ניחמו' אותי. אני לא צריך את זה, זה הכעיס אותי. כל הכבוד לה, אבל למה אני צריך את הניחומים והפרסום שנכפו עליי? הרגשתי שאני חייב להגיב.
"אני לא חיפשתי להתגרש. הגירושים האלה בעצם נכפו עליי. לקח לי זמן להתאושש מהם, אז למה אני צריך לחזור לכל זה דרך כתבה עליה? אנשים דנו בי בלי שארצה וניתחו את חיי ואת הסיבות לגירושים שלנו. לכן הרגשתי שעליי להציג את הצד שלי. קיבלתי תגובות חמות מאוד על הפוסט. הבאתי את הדברים כמו שהם. באמת אהבתי את האישה הזאת, ועד עצם היום הזה יש לי רגש אליה.
המשבר לא היה קשור למשקל שלה ולא התנגדתי לשינוי שחל בה. זה לא שאהבתי אותה שמנה או רזה. אהבתי אותה כאשתי. רציתי אותה כאישה בריאה, אותה אישה שלי שלא מחפשת דברים מחוץ לעולם שלי ושלה.
אני רוצה להדגיש משהו שחשוב לי מאוד: אני לא מסכן, לא אנדרדוג. אני נמצא במקום טוב וחזק. הפוסט שכתבתי נבע מהצורך לאזן את התגובות וזה סוף פסוק מבחינתי.
כיום יש לי זוגיות חדשה וטוב לי מאוד. יצאתי מהבעיות הרגשיות, השתניתי לטובה מבחינה חברתית, יש לי תחומי עניין ואני מסתכל בצורה הרבה יותר קלילה על החיים. בגדול, יצא מתוק מעז.
לסיפור של אלונה זוהר
