הנשים שמעזות להתנצל בפני הגברים: "סירסנו אתכם כאמהות"
"סרטון ההתנצלות הנשי" שכבש את הרשת, עורר תגובות נזעמות, אך למעשה מצביע באופן אמיץ על האופן בו משתתפות נשים, כאמהות, ביצירת הגבר של העבר והעתיד
"סרטון ההתנצלות הנשי" הויראלי #מנשים לגברים - שכבש בימים האחרונים את הרשתות החברתיות, עשה רעש לא קטן גם באתרי התוכן. הסרטון, בו מתנצלות נשים בפני הגברים על התנהגותן כלפיהם כבנות זוג, שותפות ואמהות, עורר זעזוע וזעם בקרב גולשות וכותבות. נועה בנוש כינתה אותו ב-ynet "הלקאה עצמית" של עבד שחור המלקה את עצמו מול אדונו הלבן. צפי סער ב"הארץ" הגדילה לעשות והעלתה את ההשערה ש"הנשים המשתתפות בסרטון עברו שטיפת מוח", ושהיא מקווה שאם לא, "לפחות שילמו להן טוב על הזבל הזה".
אז על מה הרעש? מהות הסרטון היא בציטוט שמופיע בתחילתו: "אני חולמת על תקופה בה נוכל להעצים את עצמנו על ידי לקיחת הבעלות על החלק שלנו בבלגן, ונביא קץ למעגל הפגיעה והאשמה. אני מתחילה היום". אז מפרטות הנשים, בזו אחר זו, את הכאב והפגיעה הנגרמים לגברים מידי נשים, ומתנצלות על ראיית כל הגברים כאנסים או מתעללים פוטנציאליים, על העברת מסרים כפולים, על הקטנת הגבר ודיבור עליו בזלזול וחוסר כבוד, על התנהגות מניפולטיבית ועוד.
התנצלות האמהות
לדעת צפי סער, המתנגדת לאמירות בסרטון, כל ההתנהגויות הנשיות המכאיבות הללו הן תוצאה של הדיכוי הגברי כלפי נשים או תגובה אליו, ולכן - אין על מה להתנצל. כלומר, עצם הרעיון שלנשים יש חלק כלשהו במצב היחסים בין המינים נראה לה כה מחריד, שהיא מעדיפה כבר לגנות את הנשים שחשות אחרת כ"שטופות מוח" או "כאלה ששילמו להן". האם הגישה הזו מעריכה נשים או מקטינה אותן? שיפטו בעצמכן.
אך הכותבות החמיצו נקודה אחת נוספת עליה מתנצלות הנשים בסרטון, הקשורה להשפעתן הגדולה כאמהות לילדים:
"במשך מאות שנים נשים התעללו וסירסו אתכם, כאמהות המנצלות את אהבתם הבלתי מותנית של בניהן כדי לענות על צרכיהן הלא מודעים; המתעללות רגשית בבניהן, במקום להתמודד בכנות עם חוסר האהבה בזוגיות שלהן; שלימדו את בניהן לא לבכות; שאמרו להם שגברים חזקים לא מראים את רגשותיהם, ובכך לימדו אתכם להסתיר את החלק החי ביותר של יישותכם. אני מרגישה את כובדן של דמעותיכם, שלא נבכו, בלבי".
חלק זה של הסרטון, במיוחד, אינו קל לעיכול. אמהות המתעללות רגשית בבניהן? המנצלות את אהבתם כדי לספק את צרכיהן הרגשיים? מדובר ברעיונות שאולי נאמרים בחדרי פסיכולוגים, אך בשיח הציבורי שלנו הם טאבו גדול. הטאבו אומר שאין דנים בפוגענות של נשים, ובעיקר לא בפוגענות של אמהות כלפי ילדיהן. אם יש אמא מרעיבה או מכה חלילה - נגנה אותה ונניח שהיא חולה בנפשה. אם יש גננת מתעללת ומרביצה - תעצור אותה המשטרה. אבל בסרטון לא מופיעות נשים מופרעות או אלימות, אלא נשים ואמהות עדינות, חכמות ומודעות. מדוע הן קוראות לעצמן "מתעללות ריגשית ומסרסות", ומביעות חרטה?
הן מביעות חרטה, כי הן רואות נכוחה. הגברים של היום, וגם של האתמול, לא נולדו מדכאי נשים, מטרידנים ותוקפים, או חסרי כבוד ורגישות. הם הפכו לכאלה באופן הדרגתי, מאז שחר ילדותם, בתהליך של חיברות, שראשיתו ואולי גם עיקרו - במשפחתם. בתהליך חיברות זה ילדים הופכים לגברים כפי שמצופה מהם, וילדות הופכות לנשים כפי שמצופה מהן.
ולגבי הילדים הבנים, מי מצפה מהם? אבותיהם, כמובן, וגם הסבא, הדוד, וגיבור הסרט שבטלוויזיה וראש הממשלה. אך מי נמצא עם הילד רוב הזמן? זוהי אמו, ובשאר הזמן הגננת, הסייעת והמורות, שהן רובן נשים. נשים, אם כן, הן שותפות פעילות, ואף מרכזיות, בהפיכת הילדים הצעירים לגברים.
הדמעות שלא נבכו
טענה מוזרה טענתי. מדוע שאמהות צעירות ירצו להפוך את בניהן הרכים לגברים מדכאי-נשים או פוגעניים כלפי נשים? כמובן שהן אינן רוצות. הן רוצות שהילד הקטן ינהג בכבוד, באהבה ובעדינות כלפי נשים. ולכך הן מנסות לחנך אותו.
אך אמהוּת וקוץ בה - אם אמו של הילד טעונה ברגשות עזים של טינה, זעם, זילזול, אכזבה או ייאוש כלפי גברים או המין הגברי בכללותו, הרי שבמערכת היחסים שלה עם בנה בהכרח משתקפים רגשותיה אלה גם כלפיו, וכלפי מי שהוא עתיד להיות. ואם יש בה כמיהה למגע גברי אוהב ומכבד, שהיא אינה מקבלת מגבר בוגר, ייתכן שתפנה את כמיהתה זו לבנה. ואם גם בתוכה מתקיימת הראייה שגבר הוא חזק, עמיד, שאינו בוכה ואינו מביע רגשות שליליים או חולשה, נגזר עליה להגיב כך לבנה: "תפסיק לבכות, תהיה חזק, אל תהיה בכיין". ואם מפחדת היא מהאלימות והשתלטנות של גברים בוגרים, היא תנסה לבצע "פעולת מניעה" ותרסן את הילד בנזיפה או בענישה כאשר יביע עצמאות, כעס ומרד, ותבהיר לו שהיא השולטת בעניינים. לפחות בינתיים.
יחס זה מצד האמא, הטעון בכל כך הרבה רגשות קשים, ולצדם המסר שאסור להודות בכאב שהם יוצרים ולהביע אותו, הוא זה שיוצר את "הדמעות שלא נבכו" בקרב הגבר. וגבר שסגר את לבו לרגשותיו שלו עצמו - יקשה עליו מאוד לפתוח אותו אל כאב האישה שמולו והנשים שסביבו. כך מקבלות הנשים לאחר שנים את ילדיהן הצעירים לא כגברים שהן ייחלו להם, אלא כגברים פגועים ופוגעים, אלה שהן כבר מכירות היטב.
על כך דיברו הנשים המודעות שבסרטון הויראלי ופורץ הדרך: הן רואות את האופן שבו נשים יוצרות, כאמהות, במו ידיהן, את גברי האתמול, ההווה והמחר. זהו "מעגל הפגיעה והאשמה" עליו באומץ לב ובבהירות חסרת תקדים הן מדברות, ואותו הן מעזות לשבור.
