נאוה ריץ-בוגרד ליוותה את בעלה אלברט בדרך אל מותו המתוכנן מראש במשך 11 חודשים - מהרגע שבו התבשר על חזרתו של הסרטן הסופני שבו חלה, ועד היום שבו הוא שכב על ספה בביתו באמסטרדם וחיכה לרופא המרדים. בחודשים האלה היא טיילה איתו בכל העולם, ארגנה עשרות מפגשים וארוחות עם בני משפחה וחברים ותיעדה כל רגע אפשרי. החומרים שצילמה מהווים בסיס לסרט תיעודי בשם "הזכות למות", שאמור לצאת לאקרנים בתחילת 2019, אבל יותר מכל הם עזרו לה לעבור את התקופה הקשה.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הבת של דודו דותן שותפה בשיגור חללית לירח
"השנה האחרונה הייתה נוראית, אבל הסרט מאוד עזר לי", היא אומרת. "קשה לחיות עם בן זוג כשאת יודעת שעוד מעט תישארי לבד, והיינו מדברים על זה גם תוך כדי צילומים. אלברט ארגן לפני מותו את כל סידורי ההלוויה, כולל בחירת הארון, ובימים האלה הייתי צריכה לצבוט את עצמי כדי לוודא שאני באמת ערה - ובחיים. היום אני שמחה שתיעדתי הכל. יש לי ערימה של זיכרונות מצולמים, ואני צופה בהם כל הזמן".
הסרט מתעד שנה אחת מחייה של ריץ-בוגרד (61), אבל כדי לספר את כל סיפור חייה יהיה צורך בסדרה שלמה, שתכלול, בין השאר, הצלחה עסקית בארצות הברית ושתי התמודדויות עם גידול, שאחת מהן הביאה לכריתת רחם ולאימוץ של שני ילדים. את כל אלה היא משלבת ברומן שהיא כותבת עכשיו ("גוד מורנינג תל אביב"), שיפורסם ויתורגם לאנגלית סמוך ליציאת הסרט. "רציתי לסיים את הספר לפני שאלברט ימות, אבל הכתיבה בתקופת מחלתו הייתה לי מאוד קשה", היא אומרת. "איך יכולתי לכתוב על התמודדות עם גידול שהצליחה, כשלידי גוסס אדם מסרטן שאין לו מרפא? התייעצתי איתו על הכתיבה וקיבלתי ממנו המלצות, אבל הספר לא מספר על תקופת המחלה שלו אלא על חיי לפניה. הרי יש לי מספיק סיפורים גם בלי המחלה שלו, כולם אמיתיים".
היינו מושלמים יחד
נאוה ואלברט בוגרד הכירו ב-2000, כשהיא גרה בלוס אנג'לס והייתה הבעלים של חברת מצעים לחדרי ילדים שזכתה להצלחה. היו לה לקוחות מפורסמים, היא השתתפה בתוכניות טלוויזיה, כתבו עליה במגזינים, אבל חייה האישיים ידעו עליות וירידות, והיא בדיוק הייתה בתהליך של פרידה מבעלה. כשהחלה לקבל ייעוץ עסקי מבוגרד, הולנדי שעבד והרצה בארצות הברית, היא לא העלתה על דעתה שדווקא האיש שאיתו היא משוחחת בטלפון, היועץ עם הדיבור הדידקטי והמונוטוני שנותן הצעות ייעול, יהיה אהבת חייה. "הייתי קוראת לו 'הפוץ ההולנדי'", היא מחייכת. "בטלפון הוא נשמע כל כך כבד ומעצבן. הוא די חפר לי, ואני התייחסתי אליו בזלזול שהוא לא היה רגיל אליו. באחת השיחות הוא הציע לבוא איתי לפתיחה של חנות בניו יורק, וכשראיתי אותו, קיבלתי מכה לפנים. נכנס בחור חמוד, חייכן וסוחף".
בני הזוג קנו דירה משותפת בניו יורק ובמשך 17 שנים נדדו בינה לבין לוס אנג'לס, אמסטרדם ותל אביב. "בנקודת זמן מסוימת היו לנו חמישה בתים שבהם היינו שוהים. היינו נפגשים המון, אבל עד שהוא חלה, לא התחתנו. לא רציתי לגור עם אף אחד, וגם הוא לא. אלה היו חוקי משחק לא מקובלים אז, וגם קצת מסוכנים, אבל היינו מושלמים יחד".
החיים הטובים החלו להשתנות עם הקריסה הכלכלית של 2008: מפולת הנדל"ן פגעה בעסק של ריץ-בוגרד. ב-2012, בעקבות התקף אפילפסיה, התגלה גידול בראשה, שנבע, לדעתה, מהלחצים הכלכליים והנפשיים. "הגידול לא היה סרטני, אבל הניתוח היה מאוד מסוכן. אחריו סגרתי את העסק, מכרתי את הבית הגדול שהיה לי בלוס אנג'לס, עליתי על טיסה לתל אביב, ומאז אני כאן. יכולתי לנסות להישאר שם ולהחיות את העסק, אבל לא הסכמתי להיכנס שוב ללחץ ולעבודה קשה. החלטתי שאסתדר עם מה שיש לי".
זאת הייתה ההתמודדות השנייה שלה עם גידול. ב-1989 היא התמודדה עם סרטן צוואר הרחם, שבעקבותיו עברה הקרנות, טיפולי כימותרפיה וכריתת רחם. היא ובעלה דאז אימצו שני ילדים, אריאל (28) וירדן (26), באימוץ "פתוח": היא ליוותה את האמהות בלידה, והילדים נמצאים בקשר עם משפחותיהם הביולוגיות עד היום. לדברי אמם, הם גם התחברו היטב לבן זוגה החדש. "הילדים נקשרו מאוד לאלברט", אומרת ריץ-בוגרד. "הוא היה אב חורג נהדר, והם תמיד הצטרפו אלינו לטיולים ולהפלגות".
במאי 2017 יצאה המשפחה לטיול בספרד שהיה נקודת מפנה. "אלברט התחיל שם לדבר שטויות. התעקשתי שילך לרופא, וב-CT התגלה גידול בראש. מכיוון שגם אני הייתי אחרי גידול בראש, חשבתי שזה יהיה כמו המקרה שלי - שהוא יעבור ניתוח ויחלים - אבל הוסבר לי שיש לו GBM - סרטן ללא סיכויי הישרדות. הבנתי שאני עומדת לאבד את החיים שלי, שהיו כל כך יפים ומאושרים. אלברט היה נסיך אחרי הרבה צפרדעים שהיו לי, והנה שוב אני עומדת להיות לבד".
בוגרד עבר ניתוח חירום בישראל. הרופאים העריכו שיחיה אחריו בין חצי שנה לשנה וחצי, אבל אשתו כבר ידעה שאת התאריך המדויק הוא יבחר בעצמו: עוד לפני הניתוח הודיע לה בוגרד שחתם על בקשה למוות מבחירה בהולנד, שבה ההליך הוא חוקי. "בהתחלה היה לי קשה עם זה", היא אומרת. "בכיתי המון, אבל אז ראיתי סרט תיעודי על אדם שגסס מסרטן בראש, ובעקבות הצפייה החלטתי לשחרר את העצב. בסרט רואים שהחולה הופך לגוש בשר שנחנק למוות; מבינים שמוות מסרטן בראש הוא נוראי".
הסרט כל כך השפיע עליה, שהיא פנתה לבמאי והמפיק שלו, יאן-אולוף סווארוואר, ושיתפה אותו במצבם. הוא הציע לעשות סרט עליהם, ומכאן החלה ריץ-בוגרד לצלם את החיים בזוגיות לקראת פרידה. "ליקטתי רגעים, חוויות, תמונות סלפי ומפגשים. כל התקופה הזאת דאגתי שיבואו אנשים לבקר. למי שהיסס להגיע לארוחה, הזכרתי שבשנה הבאה כבר לא תהיה ארוחה עם אלברט. המשכנו לנסוע לטייל וגם היינו הרבה בארץ. אלברט התאהב בישראל - בים, בקיץ, באוכל ובעיקר במוזיקה. הוא אהב במיוחד את שלמה ארצי ואת עפרה חזה. בהלוויה שלו, בכנסייה באמסטרדם, השמיעו שירים שלהם".
זו לא התאבדות
איך קובע אדם את תאריך מותו? ריץ-בוגרד זוכרת את התהליך במדויק. "ב-26 באפריל 2018 הלכנו יחד לרופא בהולנד. אלברט כבר התחיל לסבול מבעיות מוטוריות, לא הצליח לעלות מדרגות והתקשה בדיבור. בשלב מסוים הוא דיבר עם הרופא על התאריך, ולי אסור היה להיות נוכחת כדי שלא אנסה לשנות את דעתו. התאריך שנקבע היה 1 במאי; ביקשתי דחייה ביום אחד כדי שהבן שלי יספיק להגיע, אבל הוא לא הסכים. הוא לא רצה שיראו אותו ביום הזה. הפרידה נעשתה בבית, והיו איתנו חברה שלי ואחיו. הוא שכב על הספה ואמר לי שלא אמהר, שאהנה מהחיים, ושרצוי שאמצא לי גבר אלמן שיבין את הכאב שלי. בחמש בא הרופא המרדים, ואחרי חמש דקות הוא כבר לא היה. שעה לפני כן עשינו סלפי אחרון".
בוגרד היה בן 60 במותו. לא היו לו ילדים, וייתכן שלעולם לא היה מתחתן, אבל אחרי שחלה ביקש את ידה של זוגתו הישראלית, והיא הסכימה. "חששתי שבבית החולים יצרו את צעדיי ולא ייתנו לי להיות איתו אם לא אהיה אשתו, כך שהיה כאן גם שיקול פרקטי", מודה ריץ-בוגרד, "אבל זה גם היה סיום של 17 שנים נהדרות. התחתנו חודש אחרי הניתוח בעירייה באמסטרדם, ואחרי הטקס ערכנו שיט באנייה. במהלך החתונה שכחתי שבשנה הבאה אהיה אלמנה, והייתי מאושרת".
איך הגיבו אנשים בישראל, שבה המתת חסד אינה חוקית, להחלטה של בעלך?
"בישראל הדת משתלטת על המדינה, כך שהסיכוי לעורר מודעות לנושא הולך ופוחת. אנשים לא מבינים שהמתת חסד היא לא התאבדות. אני לא מבינה למה לא להפנות משאבים לניתוחים מצילי חיים במקום לחולים סופניים, שרק סובלים. אולי הסרט שלי יעזור לעורר מודעות לנושא".
______________________________________________________
נעמי פולני: "לא, זה לא עצוב. אני רק מקווה שזה יקרה בבת אחת". הקליקו על התמונה:
