תסתכלו רגע בתמונות בעמוד הזה. למעלה, תמונה עדכנית של מפקדות טנקים מטעם דובר צה"ל. למטה, חיילות מהסבנטיז במיני שהיום התיאור "לא תקני" קטן עליו עוד יותר מכפי שהוא קטן בעצמו. מה בכל זאת משותף למצולמות? בעיקר הגאווה הצה"לית שמגולמת בפרסום התמונות שלהן - "תראו אותנו, אנחנו משלבים נשים", והפער בין הגאווה הזאת לבין המציאות העגומה.
בעשורים הראשונים של המדינה, צה"ל אכן היה צבא פורץ דרך בכל הקשור לגיוס נשים, בעולם שבו רבים מהצבאות היו על טהרת הגברים בלבד. אבל מבט טיפה יותר מקרוב יזכיר לכולנו את הפקידה/ המזרן הפלוגתי או את הסיסמה "הטובים לטיס, הטובות לטייסים". במיני קטנטן וחיוך גדול, רבות מהחיילות היו לא יותר מקישוטים להעלאת המורל.
עם השנים הסתמן שינוי, בצה"ל כמו בעולם כולו. נשים הפכו פחות לקישוט ויותר לחלק משמעותי בכוח האדם הצה"לי, תהליך שהגיע לשיאו בשנות ה־90, אחרי בג"ץ אליס מילר שפתח את קורס הטיס - ובעקבותיו יחידות קרביות נוספות - לשירות של נשים. אבל תגובת הנגד לא איחרה להגיע. ככל שיותר נשים השתלבו בתפקידים קרביים, וככל שאחוז החיילים הדתיים גדל, החלו לנשוב בבסיסים רוחות חדשות. לצד הרוחות הישנות והרעות של ההטרדות הפיזיות והמילוליות של טרום עידן MeToo, החל לעלות כוחם של חיילים מסוג חדש: אלה שלא רוצים נשים בקרבתם. יש להם המון כוח, מספרי ובעיקר פוליטי, והתגובה הצה"לית לדרישותיהם נעה לא פעם בין כניעה חלקית למוחלטת.
"פעם, בטיול של הבסיס, הם נלקחו לקדומים", דיווחה אמא של חיילת בקו החם של השדולה. "הבנים נכנסו לבריכה בבגד ים, אבל מהבנות ביקשו שייכנסו עם בגדים". "לאורך הקורס היו מכריחים אותי ואת חברותיי להיות עם חזייה מתחת למדים, אפילו אחרי שעת ט"ש", דיווחה חיילת אחרת.
אין חזייה? שעה ביציאה
"בין המסדר שבסוף שעת הט"ש, לבין כיבוי האורות יש שתי דקות. אם ניסינו גם בזמן הזה להוריד את החזייה והיינו נתפסות, קיבלנו הערה, שיכולה להפוך לשעה ביציאה או לשבת בבסיס. האפשרות ה'חוקית' היחידה הייתה להוריד את החזייה בשכיבה, במיטה, אחרי כיבוי האורות". "גם כשלבשתי אזרחי, מכנסיים עד הברך, שלחו אותי להחליף בגדים למשהו ארוך יותר, בזמן שבנים הסתובבו במכנסונים קצרצרים שחשפו אותי למראות שלא נעים להזכיר, שלא לדבר על כך שלחיילים הרשו לפעמים להסתובב בלי חולצות בכלל, בזמן שלי אסור ללבוש גופייה!", סיפרה אחרת.
המשותף לכל הדיווחים האלה הוא השילוב של אפליה (לגברים מותר, לנשים אסור), של יחס בוטה לנשים כאל אובייקט מיני ושל התערבות גסה באוטונומיה של נשים על גופן. זה המקום להזכיר למי שפספס את העשורים האחרונים של ההתפתחות האנושית שהגוף שלנו שייך לנו, שהבחירה מה נלבש שייכת לנו, ושגברים שלא מסוגלים להתמודד עם אישה בחולצה לבנה זקוקים לקורס מזורז בשליטה בדחפים, ולא לסביבה סטרילית מנשים.
