לא, היא לא בשמיים ולא נחה: איך מסבירים לילד קטן שסבתא מתה?
הוא כל כך קטן ואפילו אתם לא מצליחים לעכל, אז איך הפצפון הזה יכול להבין שהסבא האהוב שלו לא ישוב יותר? אפרת לקט מלמדת איך לעשות זאת נכון
סבתא מתה. ועכשיו המשימה היא להסביר את זה לילד הצעיר שלי. איך מסבירים מצב כל כך מורכב רגשית ובכלל, לילד צעיר? לפעמים היינו מקווים שלא נצטרך להתמודד בעצמנו עם צערו של העולם ואם לנו ההורים קשה, איך אפשר לעשות את זה קל עבורו?
החשש הזה מוביל אותנו לעתים למצב שבו אנחנו בוחרים להסתיר מהילד שלנו מידע שנדמה לנו שלא יצליח להכיל, או לחלופין, כזה שאנחנו חוששים לגעת בו, מרגיש לנו כמו חבית חומר נפץ שאם נמשוך בה חוט לא מתאים, הכל יתפוצץ. ואז מה? נצטרך להתמודד עם כל מה שמביא איתו המוות של סבתא וגם עם ילד עצוב או כועס שאין לנו באמת איך לעזור לו. זה מפחיד ומלחיץ.
אבל אופציית ההסתרה איננה באה בחשבון. ילד שמסתירים ממנו, מצליח להבין בחושיו המחודדים ש״משהו״ קורה, גם אם הוא לא מבין בדיוק מה זה ה״משהו״ הזה. ויום אחד הוא יגלה שהסתרנו ממנו - ואז, מלבד הפגיעה באמון, הוא עלול לאמץ הסתרה כדרך תקשורתית. ואנחנו? אנחנו מעדיפים שהילד שלנו יידע שאפשר לדבר איתנו על הכל ולכן כדאי שנהיה מודל לחיקוי לכך שבבית שלנו מדברים על הכל.
אז אם בחרתם לספר, איך עושים את זה? מה אומרים? הנה המלצות שגובשו בהתייעצות עם רותי בשן, פסיכותרפיסטית, מטפלת באמנות ומומחית בתהליכי אבל ואובדן.
שימו לב: הטור הזה מציע הנחיה לילדים צעירים. את ההתאמות לילדים גדולים יותר ניתן לעשות על פי השלבים שאציע ובהתאם ליכולת ההבנה של הילד הפרטי שלכם. אתם מכירים אותו הכי טוב.
לפוסטים הקודמים של אמא מאמנת:
- למה אני כותבת רק לאמהות?
- חוג אמא: מתי בפעם האחרונה נפגשתם באמת עם הילד שלכם?
בררו לפני שאתם מתערבים ושופטים: "ילדים, אתם רבים או משחקים?"
חינוך? זה לא מה שילדי המאה ה-21 צריכים לקבל מהוריהם
אז איך משתפים ילד צעיר (עד גיל 6) במוות של סבא או סבתא?
מוות, פרידה מאדם אהוב, הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. לא גיליתי לכם את אמריקה וגם לא את העובדה שמדובר בנושא כאוב, ומורכב עבורנו המבוגרים. אנחנו שמבינים את ההשלכות של החסר הזה ואת מכלול המשמעויות, וזאת בשונה מילדים.
לפני שאציע מה כדאי לא לומר ומה דווקא מומלץ לומר, כדאי שתדעו כי כשמסבירים מוות לילדים צעירים, חשוב לזכור שהם מבינים את העולם באופן קונקרטי, מוחשי. הם מתייחסים לדרך שבה אתם מתנסחים באופן הפשוט, הם לא מבינים מטאפורות, הם כן מבינים כל דבר שהם מסוגלים לתפוס באחד מהחושים.
ואם אתם קוראים את הטור הזה, וכבר חוויתם אובדן ותיווכתם אותו אחרת, אל תיעצבו. אתם לא אמורים לדעת מה לומר ואתם תמיד יכולים לתקן. תמיד אפשר להסביר שעשיתם טעות ושאתם צריכים לספר משהו שלדעתכם בעבר לא הסברתם כל כך טוב. אבל זה רק ואך ורק אם אתם מתחברים לדרכי הפעולה שאציע.
מה לא אומרים לילד ולמה?
1. סבתא עלתה לשמים
זוכרים? הוא מבין את העולם בצורה מוחשית, שזה אומר שמבחינתו הבית של סבתא, הגוף של סבתא, עברו מהבית המוכר שלה, אל השמים ובין העננים. ומכיוון שזה מה שהילד מסוגל לתפוס, מבחינתו, תהיה ציפייה לראות את סבתא בשמים. הוא מסוגל להבין שהוא גר בבית שנמצא בחולון וסבתא גרה בבית שנמצא בשמים. הוא עלול לפתח חששות שמטוס שטס בשמים יפגע בבית של סבתא או שהגשם שירד ירטיב את הבית שלה ויהיה לה קר.
2. סבתא תשגיח עליך וגם תראה אותך ממקום אחר
עבור ילד צעיר, האפשרות שסבתא רואה אותו עלולה לגרום לו תחושה לא נוחה ולאו דווקא להציע נחמה. מבחינתו הוא מבין באופן קונקרטי שסבתא רואה אותו כל הזמן - גם במצבים שבהם היה מעדיף שהיא לא תראה אותו, למשל, כשהוא בשירותים או כשהוא מחטט באף. עבורו אין במשפט הזה נחמה.
3. סבתא ישנה או נחה
בשום אופן לא להגיד שהיא ישנה / נחה. הילד עלול לפתח חשש שבכל פעם שהוא הולך לישון הוא ימות או שבכל פעם שאנחנו הולכים לישון אנחנו עלולים למות. הבנה קונקרטית, זוכרים? לגבי ההחלטה אם לתת לילד להשתתף בהלוויה, אני ממליצה להימנע מכך בגיל הצעיר ולפחות עד גיל 14-13 שבו אפשר לעבד את החוויה המורכבת הזו.
מה כן להגיד, ואיך:
1. להדגיש את ה"מאוד"
כדאי לספר שסבתא היתה מאוד מאוד מאוד חולה. ומאוד מאוד מאוד זקנה. חשוב להדגיש את המאוד, כדי שלא בכל פעם שאתם תהיו חולים או הוא יהיה חולה, הוא יקיש מזה שמי שחולה מת. לכן, חשוב להדגיש "מאוד מאוד".
2. סבתא מתה
זה אומר שלא נוכל לראות או לגעת בה יותר. נוכל רק לחשוב עליה בלב שלנו.
3. געגועים
הסבירו לו שכשמישהו מת, אתם עצובים מאוד כי תתגעגעו אליו. בשלב הזה, אם עולות בכם דמעות, הרשו לעצמכם לבכות, אמרו לו שזה בסדר להיות עצובים וזה בסדר לבכות כשעצובים. ואם הוא ישאל אם מעכשיו תהיו רק עצובים, אתם יכולים לענות שזה בסדר גם לצחוק, שסבתא אהבה שצחקנו ושהיינו שמחים, והיא בטח הייתה שמחה לדעת כי על אף שאנחנו עצובים, לא שכחנו איך לשמוח.
חשוב מאוד לדבר על עצב ושמחה השזורים זה בזה וכדאי להבין שילדים קטנים לא חווים אֶבֵל כמו מבוגרים: הצינור הרגשי שלהם פתוח לגמרי והם מאפשרים לכל סוגי הרגשות, משמחים ומכאיבים, לעבור בצינור הזה. הם יכולים לבכות רגע אחד ומיד אחר כך ללכת להמשיך לשחק, אז תנו להם לגיטימציה לחוות את כל קשת הרגשות במרחק של דקות זה מזה. הדואליות הרגשית הזו לגיטימית ואפילו בריאה.
4. יושבים שבעה
ספרו לו מה הולך לקרות בשבוע הקרוב, את כל ה״מינהלות״ הצפויות. הכנה של הילד, הטרמה (מלשון טרם) - הכנה טרום מה שעתיד להתרחש. למשל, שהולכים להיות בבית המון אנשים או לחלופין שאתם תהיו בבית אחר.
הסבירו שהבייביסיטר תשמור עליו השבוע, בזמן שאתם תהיו הרבה עם האחים והאחיות שלכם, כדי שתוכלו לזכור את סבתא ולאפשר לעוד אנשים לבוא ולהצטער איתכם.
כך תענו על שאלותיו:
אז הסברתם, אבל לילדים שלכם יש המון שאלות נוספות לשאול. כדאי שתהיו מוכנים לענות על שאלה מורכבת בצורה פשוטה. הנה כמה שאלות אפשריות:
1. גם אתם, אמא ואבא, תמותו?
תשובה אפשרית - כולם מתים בסוף, אבל עוד המון המון המון המון זמן, כשנהיה מאוד מאוד מאוד זקנים.
2. אתם תהיו עצובים כל הזמן, אמא ואבא?
אנחנו עצובים עכשיו כי נתגעגע לסבתא, אבל זה בסדר להרגיש עצובים. זו הדרך של הלב שלנו לספר לנו כמה אנחנו אוהבים את סבתא וכמה היה לנו כיף איתה. ולמרות שלא נראה את סבתא יותר, הלב שלנו שומר את כל הדברים והכיף שעשינו איתה ותמיד תמיד תמיד נוכל להיזכר בזה. אתם יכולים להציע להם להכין ספר זיכרונות עם תמונות וציורים, להקדיש לסבתא ולעיין בתמונות בכל פעם שירגישו געגועים.
3. אבל איפה סבתא? למה אני לא יכול לראות אותה?
קחו בחשבון שילד צעיר לא מבין מיד או בפעם הראשונה שתסבירו. סביר להניח שהוא ישאל את השאלה הזו עוד חודשים ארוכים וזה בסדר. אתם תמשיכי להסביר שסבתא מתה ולא נוכל לראות אותה יותר.
4. אבל מה זה מתה?
הנה דוגמא להסבר מוחשי - זה אומר שהלב של סבתא הפסיק לפעום, והגוף שלה נכבה. בגיל צעיר ילדים מבינים שדברים נכבים או שנגמרו הבטריות וככה צריך להסביר להם את המוות של סבתא, באמצעי שהם מבינים באופן מוחשי כיצד הוא פועל. אפשר להסביר שאצל בני אדם, אי אפשר להחליף את הבטריות (שהן בעצם הלב) של סבתא, למרות שמאוד היינו רוצים. כשמדברים עם ילדים צעירים כדאי להשתמש בהסבר הזה כי הוא מחבר אותם לניסיונות שלהם. הם מבינים שצעצוע נשבר או כשנגמרו הבטריות.
אני מקווה שתצליחו לענות על השאלות בטבעיות וברוגע. מותר לכם לבכות, מותר לכם להיות עצובים. רק תסבירו שזה כי אתם מתגעגעים מאוד. ואם הילדים ממשיכים לשאול מתי סבתא תחזור... התשובה למתי היא תחזור חייבת להיות מאוד ברורה. "היא לא תחזור, ממי. היא מתה. היא לא הלכה. היא פשוט איננה יותר. היא הייתה מאוד מאוד חולה, ומאוד מאוד זקנה, והגוף שלה נכבה. אנחנו לא נראה אותה יותר".
אמרו שזה מאוד עצוב לכם. עודדו את הילד לומר איך הוא מרגיש, כדי לאפשר לו להביע רגשות; ושאלו אותו מה לדעתו יכול לעזור לנו להרגיש יותר טוב, כדי לאפשר לו להציע רעיונות.
מוות הוא חלק מהחיים, ולכן כל שנותר לי הוא לאחל לכם שתדעו רק צער בעתו.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אפרת לקט, אמא לשניים, מחברת הספר "אמא מאמנת", ממקימי בית הספר המונטסורי בכפר הירוק, מרצה בארץ ובעולם ומכשירה אמהות להיות המאמנות של ילדי המאה ה-21.
במסגרת בית הספר לאימון אימהות שהקמתי, אני מכשירה אימהות כמאמנות לילדי המאה ה-21. הכלים שלי משלבים תכנים משלושה עולמות תוכן: אימון, חינוך מונטסורי ופסיכולוגיה חיובית. משמשת כמאמנת ראשית בבית אמא מאמנת ומרצה בארץ ובעולם כיצד להפוך כל דילמה הורית להזדמנות לאמן את ילדי המאה הזו למיומנויות שיידרשו להם בבגרותם.
