"לא רצינו משהו שירגיש מהמאה ה־19", מספרת קרבטרי, היושבת בין שתי תופרות העמלות על עוד שמלה אדומה. "כי אז לצופים לא היה אכפת בשיט ממה שקורה בגלעד. מה שהיה הכי חשוב ליוצרים, זה שהכל יפחיד את הצופה בטירוף. אני רוצה שהמוח והעיניים שלכם והלב שלכם יהיו מבולבלים כל כך, שאתם תקנו את כל הרעיונות".
כדי לקבל השראה ליצירה, קרבטרי נכנסה לתוך הראש של הדמויות - בעיקר לזה של פרד ווטרפורד, המפקד האכזר של הרפובליקה. "זה האיש שעיצב את גלעד, ולכן זה האיש שבתוכי, כאילו הוא מעצב את הבגדים בסדרה. תמיד מסקרן אותי לדעת איך מישהו כמו המפקד ווטרפורד לוקח חברה שלמה וסוחף ומשנה את העולם, והוא עצמו מאמין שהוא אדם טוב, שהוא בונה חברה חדשה, טובה יותר ממה שאנחנו מכירים היום.
"אגב, מתישהו בעונה החדשה", היא אומרת בחיוך, "הגברים יחלו לאבד מכוחם. ואז פתאום, הבגדים של המפקד ווטרפורד כבר לא ישבו עליו ממש טוב..."
עם קצת עזרה מהיטלר
התלבושות של הנשים שאמונות על הכשרת השפחות לחיי סבל ולמשימה של הולדת הילדים, ובראשן הדודה לידיה, עוצבו בהשראתו של לא אחר מהיטלר. "חשבתי על זה שהתעמולה הנאצית הייתה ממש חזקה, והובלה אמנם על ידי היטלר, אבל גם תועדה על ידי אישה חכמה, לני ריפנשטאל. היא הפכה דברים ממש מפחידים ליפים ואסתטיים בעזרת צילום. מי היה מאמין שאפשר לקחת את הרעיונות של היטלר ולחבר אותם ליופי ששואף לשלמות? השתמשתי ברעיון לעיצוב התלבושות של כל האנשים בגלעד, אבל במיוחד של הדודות. הן לא רוצות להיות הנשים שמחשמלות את השפחות אבל הן קורבנות של הנסיבות. אז הלבשתי אותן כמפקדות בצבא".
מאיפה השמלה? חומרים של החיים
העולם של "סיפורה של שפחה" (ימי חמישי בהוט HBO ובהוט VOD) מציג היטב את התפישה הזו - רקוב לאללה מבפנים, יפה בטירוף מבחוץ - פלוס סטייל משובח. קרבטרי, שברזומה שלה סדרות כמו "הסקס של מאסטרס" ועוד דיסטופיה מטרידה, "ווסטוורלד", יצרה בו שפה של ממש.
"השמלה האדומה של השפחות לקוחה ממיליון רגעים שחוויתי ביומיום", היא מפרטת ועוברת בין קירות חדרה המלאים בצילומי השראה לכל דמות: מנשים סובייטיות עובדות בשדה, דרך צילומים ממגזיני אופנה מהתצוגות העדכניות ביותר של מעצבי־על. "ב־1985 עברתי לניו־יורק. לא היה לי בכלל כסף ורציתי להיראות סבבה. היו אז שמלות דומות לשמלה של השפחה שלפרד והסתובבתי בהן אז. מפה התחלתי לבנות את השמלה של הדמות".
השראה מכומר קתולי אחד
"הגוון האדום הזה מתאים לכל אישה באשר היא, כי זה הגוון הטבעי של דם", מתארת קרבטרי את סימן ההיכר של הסדרה. את הבד, אגב, היא הביאה מאיטליה. בהפקה חשבו שהיא השתגעה, אך בסוף זה השתלם. "תלשתי שערות כשחיפשנו את הגוון, ממש איבדתי את זה. ולא הייתי קירחת לפני שהתחלתי לעבוד בסדרה הזאת (צוחקת). מה שחזר בכל השיחות והמחשבות זה האדום של שלטי אזהרה, אדום של מטף לכיבוי אש - אותו סוג של אדום.
"לפני הרבה שנים הייתי במילאנו וראיתי כומר קתולי בשמלה. ציירתי במחברת את התנועה שלה כשהוא הלך. בכל צעד השמלה שלו כמו התעופפה קדימה וממש אהבתי את התנועה. כשהתחלתי לעבוד על הסדרה, דמיינתי לעצמי צבא שלם של נשים שהולכות בבגד שמתעופף ככה. יצרנו מעין נהרות של דם בסדרה למראה הנשים ההולכות".
השמלה האדומה, גרסת המציאות
קרבטרי (53) כמו נולדה לג'וב הזה. היא יודעת דיכוי מהו. היא גדלה בעוני בשיכונים בקנטאקי, לאמא מאוקינאווה (יפן) ואבא אמריקאי, וחוותה על בשרה גזענות הרבה לפני שטראמפ עלה לשלטון. "הבגדים בסדרה הם בתי כלא מהלכים", היא אומרת. "בעיקר בשביל הנשים, אבל גם בשביל הגברים. הם תעמולה, תזכורת לכך שכל החברה צריכה להיות תחת שליטה".
התלבושות שעיצבה הפכו לסמל בעידן ה־metoo. מפגינות לבשו אותן במחאות נגד המשטר החדש מול הבית הלבן. "בכיתי משמחה כשראיתי את זה. ה'שפחה' הפכה לתנועת נגד של ממש! כבת למהגרים, הזכויות שלי נלקחו ממני לא אחת, והכל נהיה גרוע יותר במשטר טראמפ. נשים אמרו לעצמן: 'התלבושות הן אמצעי של הפטריארכיה לשלוט בנו ואנחנו הולכות להשתמש בהן כדי להחזיר לעצמנו את הזכויות שלנו".
"פה הסקס הוא לא מפורש, זה סקס מודחק"
לשמלה שהייתה לה באייטיז, קרבטרי הוסיפה קרסים בחזה, בהתאם לפילוסופיה של גלעד. "בקרסים יש משהו מאוד אלים", היא טוענת. "ואילו בכפתורים וברוכסן יש משהו תאוותני, מפתה, כי אפשר לפתוח בגדים כאלה בשנייה, להעיף אותם מהגוף. תמיד התבקשתי לעצב לסדרות בגדים סקסיים, ופה לא, וזה כל כך משמח. אפשר למצוא סקס גם במקומות הכי לא סקסיים. פה הסקס הוא לא מפורש, זה סקס מודחק. כשעיצבנו את השמלות בהתחלה, השרוולים הגיעו עד המרפק, וברוס מילר, יוצר הסדרה, אמר שזה מרגיש סקסי מדי. הוא ביקש להכין כיסוי ליציאה שלהן מהבית לקניות, למשל, אז יצרנו כיסויי ידיים - מהמרפק עד כף היד. יש סצנה שבה ניק (הנהג) מסתכל על שלפרד ורואה לה את המרפק, והוא בטח חושב, וואו, זה ממש־ממש סקסי. זה מטורף".
איך כמעט ויתרו על הכנפיים
בפינה של חדר ההלבשה יושבות נטלי וקורטני ותופרות בערך מיליון כנפיים - כיסויי הראש הלבנים של השפחות. "הכנפיים חייבות להיות נקיות וצחורות, ומזג האוויר פה כזה גרוע, שלכל יום צילום צריך כנפיים חדשות", מגלה קרבטרי ומוסיפה: "הכובע משפיע גם על השמיעה. קשה יותר לשמוע איתו. השחקניות אליזבת מוס (ג'ון/שלפרד, גיבורת הסדרה) ואלקסיס בלדל (אמילי/שלגלן) סיפרו שזה עזר להן בתפקיד, כי כדי לדבר זו עם זו הן היו צריכות לעמוד ממש בסמיכות, כי לשפחות אסור לשוחח".
וסוד מחדר ההלבשה: בהפקה כמעט ויתרו על הכנפיים. "הכנפיים הסתירו בהתחלה את הפנים של השחקניות, וזה הרי הנכס הכי חשוב שלהן. מה עושים? איך רואים את ההבעות של ליזי מוס? בהפקה כבר אמרו: 'עזבי, בואי נלך על צעיפים', אבל לא ויתרתי. לבסוף זה עוד הוסיף אור לפנים של השחקניות, שבקושי מאופרות".
והנעליים? למות!
אי־אפשר לעזוב את המלתחה של גלעד בלי תשובה לשאלה חשובה אחת. מה, לעזאזל, נסגר עם הנעליים של השפחות? השמלות יפות, שיקיות, אין ויכוח. והנעליים? מגושמות ומכוערות, כאילו מישהו שכח אותן בחוץ.
"חשבנו על נעלי עקב אדומות, כמו בתצוגות אופנה", מצביעה קרבטרי על תצלום ב"ווג". "אבל זה נראה הכי צ'יפ והכי אייטיז. ומי בכלל מסתובבת בטוטאל לוק אדום? הכי לא אמין. בסוף נעליים חומות נראו לנו סבירות. אם אתה מפקד בגלעד, אתה חושב על אישה כעל רכוש, מכונה לייצור תינוקות. למגפיים אין שרוכים, כי אילו היו, הנשים היו יכולות לתלות את עצמן. ככה הן לא יכולות להתאבד".
