עם זאת, במשפחה שלי היתה ארוחה משותפת מסוג אחר - ארוחת שבת בבוקר שאבא שלי היה מכין. מכיוון שהיה איש שמתנהל באטיות, אבא היה קם בשבת מוקדם מאוד – בשש או שבע בבוקר (אני לא יודעת בדיוק, כי אמי, אחי וגם אני עדיין היינו שקועים בשינה).
בשקט בשקט היה אבא נכנס למטבח הקטן ומתחיל להכין את ארוחת השבת, שהיתה מורכבת תמיד מאותם מאכלים: תבשיל בצל מטוגן עם רסק עגבניות, שהיינו מנגבים בפרוסות לחם ועד עכשיו אני זוכרת את טעמו המיוחד, ביצה עין וסלט כרוב לבן
את סלט הכרוב תמיד הכין אבא אחרון. כשהתעוררתי בסביבות שמונה או תשע הייתי גוררת את עצמי ערה למחצה למטבח, עדיין לבושה בפיג’מה, מתיישבת על הכיסא שליד השולחן הקטן ומתבוננת בו בשקט חותך לאט את הכרוב לפסים דקים ולוחץ עליו בעזרת מוט עם כדור עץ בקצהו, שהיה מיועד רק לכך. באטיות האופיינית לו היה סוחט לימון לתוך הקערה, מוסיף קצת חומץ, מלח ופלפל ומערבב דקות ארוכות. אז היה אבא מניח את סלט הכרוב על השולחן - וזה היה הסימן לכך שהארוחה מוכנה. בשלב זה הגיע גם אחי למטבח ובלי מילים התיישב על הכיסא מולי. אמא הגיעה ממש לתחילת הארוחה. אבא ואמא שוחחו מעט ביניהם בגרמנית ואחי ואני היינו שקועים בעיקר בצלחת האוכל.
שבועיים לפני פתיחת ''צבע טרי'', הסלון, המטבח ואחדים מהחדרים בבית עמוסים עבודות, לקראת יציאתן ליריד. החללים הצבועים לבן מקבלים אותן באהבה, כמו את יתר עבודות האמנות וחפצי הנוי מעשה ידי בעלת הבית.
את הווילה תיכנן בסוף שנות ה-80 האדריכל חיים עינב, ולפני עשר שנים היא עברה שיפוץ בתכנונה של האדריכלית איריס רוזנהיים. הבית מתפרש על ארבעה מפלסים, משני עבריו פינות ישיבה עם חצרות קטנות, ובחזיתו, מעבר לגדר האבן הבנויה, גינה ציבורית. מחדר השינה צופה בורנשטיין-וולף על צמרת הסיגלון, שמחזירה אותה אל הג'קרנדה של ימי ילדותה בברזיל.
"ביתי הוא מבצרי, המקום שבו אני מרגישה הכי נוח, בין היתר משום שכמעט כל ציור, עבודה או חפץ דקורטיבי כאן אני יצרתי, כולל מזנון הפרספקס החלבי שבמטבח. ויחד עם זאת, מאוד חשוב לי להשאיר את הבית, עד כמה שהוא גדול, במינימליזם שלו מבחינת העבודות שלי. לשמור על שקט חזותי, שהוא מאוד חשוב לשלווה שלי. כל מי שנכנס לבית מרגיש בשלווה שהוא משרה".
