התכנית שלנו לאוגוסט הקרוב: להישאר בבית ולראות טלוויזיה

איך יודעים שבא אביב? מסתכלים סביב סביב, ואם רואים הורים שדוחפים את הפרצוף שלהם לאתרי דילים לחו"ל באוגוסט – ככה יודעים. כי כולם נוסעים. כולם. אלו שיש להם כסף, אלו שאין להם גרוש על התחת, אלו שעד עכשיו היה להם כסף אבל החופשה הזאת תרושש אותם. כולם. הרי חייבים לנסוע לחו"ל באוגוסט. מה, שניתקע בבית במשך שבועיים ונתעצבן מזה שאנחנו חיים במדינה שיש בה ים, בריכות, קיץ, בתי קולנוע, מסעדות וג'ימבורי? אנחנו לא פראיירים. אנחנו ניקח את כל החסכונות שלנו וניסע למדינה אחרת עם ים ובריכות וקיץ ובתי קולנוע ומסעדות וג'ימבורי, ונעמוד בתורים בנתב"ג, ונקיא במטוס, ונרוץ אחרי הילדים בהכול כלול ונגיד להם "לא הבאתי אותך עד לכריתים כדי שתהיה תקוע בטאבלט" ונעמוד בתורים בשדה תעופה אחר ונחזור הביתה והכול כדי לומר לכולם שהיה פצצה, היה מדהים, איזה אוכל, איזה ים, איזה ג'ימבורי, איזה קיץ, והכי כיף שלא היו שם ישראלים! איזה אנשים, אלוהים.

אצלנו יש מנהג קבוע: אבנר רוצה שניסע, אני רוצה להישאר בבית. ככה בכל שנה מחדש, אותו ויכוח מצית את עצמו ועולה בלהבות על רקע הפרצוף המתייסר שלי. כבר כתבתי על זה לא פעם ולא פעמיים, אבל אין לכם שום זכות לנזוף בי על כך שאני ממחזרת נושאים. אלו הם חיי, מורכבים מטלאים על גבי טלאים של ויכוחים מעובדים. הוא רוצה תאילנד או יוון או מזרח אירופה או כל שאר הארצות שיש לנו במגבלות הדרכון, ואני אומרת יקר מדי יקר מדי יקר מדי יקר מדי, אם אתה רוצה להוציא 30 אלף שקל על חופשה, בוא נעשה אותה בלי הילדים, מה רע בעשרה ימים בלוס אנג'לס באוקטובר, נשב בדיינר ונפתור תשבצים במקום לקבור את עצמנו באיזה פארק מים ביער השחור ונשכנע את עצמנו שזה בשביל הילדים?!

אבל לא תשבצים ולא יער. כי אתם יודעים שזה לא באמת בשביל הילדים. זה בשבילכם. זה כדי שבראשון בספטמבר תגיעו לכיתה של הילדה ותגידו באגביות "כולנו נורא עייפים, רק אתמול נחתנו מתאילנד", ותעשו כאילו שאתם לא שמים לב מי שמע אתכם, אבל בואו, כולנו יודעים שאתם יודעים שאנחנו יודעים שאתם יודעים. כבר אי אפשר לשלוח את הילד לכיתה עם תיק חדש או תספורת יפה או שעון נגד מים, כדי להשוויץ בזה שאתם לא במינוס. שום דבר כבר לא מספיק, חוץ מפספורט עמוס ועייפות ג'טלגית מפוארת. המהדרין מוסיפים גם כמה תמונות בפייס, ממש לא הרבה, אולי מאתיים, ככה בקטנה, בשביל שיהיו זיכרונות לעצמם ולכל שאר העולם.

בקיץ שעבר נסענו לאילת. בעיני רוחי דמיינתי את עצמי מתפגרת בעוד תור לעוד מקדונלדס בעוד קניון עם עוד אלפיים הורים וילדים, אבל בסוף היה דווקא סביר. הצלחתי ליהנות. שכבתי על החוף, צללתי קצת, ראיתי דולפין. האם למדתי לקח, וגיליתי שחופשות הן דווקא דבר לא כזה נורא, והילדים לא יעצבנו אותי, והנופים יהיו יפים? חד משמעית לא. להלן התכנית לאוגוסט הקרוב: לא רק שנישאר בארץ, נישאר בבית. בבית שלנו! לא של מישהו אחר, שלנו! איזה קונספט! נסבלט את עצמנו לעצמנו! נלך לים של תל אביב, ולמסעדות, ולקולנוע ולג'ימבורי, ונראה טלוויזיה ונשחק בטאבלט ולא נראה ישראלים, כי כולם בחו"ל. הכול יעלה כמה שיעלה. זה בטח לא יהיה שלושים אלף. גם לא עשרים. וביום הראשון של ספטמבר נעמוד כמו כולם בכניסה לגן ונהיה, כמו כל הנוחתים, נורא עייפים.

פעם כשהיינו קטנים, היינו משחקים בזה לאורך קיץ שלם. האם היינו מתלוננים, משתעממים?מתעצבנים? כן, ברור, זה כדור מעפן. אבל לפחות ההורים שלנו לא היו מתרוששים , והקיץ היה עובר והחיים היו נמשכים