אתא: אחד מעמודי התווך באופנה הישראלית
עצם זה שחיברתי את שמה של יעל שנברגר, מעצבת חברת אתא כיום, עם שמם של אריך מולר, מייסד מפעל אתא, והנס מולר, מנהל המפעל, גרם לה להתרגשות רבה. “להיות מוזכרת בנשימה אחת איתם ולהיחשב כממשיכת דרכם, זה כבוד גדול עבורי”, היא מסבירה. כנראה עברה כמעצבת תלבושות הוא שגרם לחיבור הכל כך ברור עם אחד מעמודי התווך באופנה הישראלית.
קצת היסטוריה: מפעל אתא הוקם בשנת 1938. שמו של המפעל נגזר משמו של כפר ערבי שהיה במקום שבו הוקם המפעל, כפר עטה. בשנות ה־50 היה המפעל חתום על הסגנון הישראלי־סוציאליסטי שסימל אופנה שכולה כחול־לבן. בתקופת הצנע סיפק המפעל לאזרחים הקצבת נקודות שבהן יכלו לרכוש את תוצרתם. כובע ה”טמבל” המפורסם, בגדי עבודה בצבעוניות של כחול וחאקי וחולצות לבנות שנקראו “חולצות השבת”, כל מי שלא לבש את הבגדים האלה נחשב לחריג. הבגדים היו באיכות גבוה ויוצרו כולם בארץ. המפעל היה לגאווה לאומית.
כעבור שנים עלתה רמת החיים בארץ, ובאתא לא השכילו להתאים את תוצרתם. המפעל נסגר בשנת 1985. בשנת 2011 ביקר במאי הפרסומות ואיש העסקים, שחר סגל, בתערוכה במוזיאון ארץ ישראל המוקדשת לתרומתו של המפעל במשך כל שנות קיומו. סגל ראה את הפוטנציאל הגלום במותג ואת הרלוונטיות לימינו, ומיד החל בתהליך קניית הסימן המסחרי ממפרק החברה. החיבור עם יעל היה ברור. היא החלה בתחקיר ובניתוח מעמיק של ערכי המותג, הגזרות והחומרים שנמשך כמה שנים.
בשנת 2016 הושק המותג מחדש ונפתחה החנות הראשונה. “המשכיות היא המשכיות של רעיון יותר מכל דבר אחר. בתהליך העיצוב אני יוצרת גם רפליקות המבוססות על הבגדים האייקוניים המזוהים עם אתא, זה מעין תחביב שלי”, מסבירה שנברגר. “השאיפה היא להחזיר את הערך לבגד מבחינה אסתטית, לחזור לעידן שבו אנשים קנו מעט, בגדים טובים ואיכותיים במקום שאוהבים, בעלי תוקף מתמשך. הבגד לא כופה את עצמו עליך באופן כזה שהוא אופנתי מדי. אני נמצאת בדיאלוג מתמיד עם אתא של פעם בכל פריט שאני עושה”.
גדעון אוברזון: הלביש את גולדה מאיר
בשנת 1962 פתח גדעון אוברזון את הסטודיו הראשון שלו בביתו ביחד עם אשתו דינה. “הקמת הסטודיו הייתה הדרך הטבעית לעסוק במה שאהבתי ולמדתי בפריז. אז לא היו ספקות שיש לצעירים בגילנו”, מספר גדעון. ”אחרי שחיפשנו מה נוכל לייצא, החלטנו על בגדי ים כי מדובר בפריט שלא צורך הרבה בד. 15 ס”מ לתפירת המוצר לא מצריכים להיכנס להתחייבויות כסף גדולות”.
את 5,000 היחידות שייצרו מכרו בתוך שבועיים וחצי, והשאר היסטוריה. גדעון הפך לאחד ממעצבי האופנה המוערכים בישראל, מעצב אופנה עילית כבר יותר מ־40 שנה. הוא הלביש את גולדה מאיר, נשות ראשי ממשלה ונשיאים, ורוב לקוחותיו הן מהעשירון העליון בארץ ובחו”ל.
קארן, כתינוקת להורים צעירים בני 20, זוכרת את הסטודיו בבית. “זחלתי על סיכות ובדים, ואכלתי את הסנדוויצ’ים של התופרות”, היא מספרת. “רציתי ללמוד הכל, רק לא אופנה”. היא סיימה תואר בכלכלה, ולמרות ניסיונותיה לברוח מעולם האופנה, כשבתחילת דרכה המקצועית עם אבא עסקה בצד הכספי של העסק (ולמעשה עד היום), החיידק כבר זרם בגופה. “התחלתי לעבוד כמוכרת בבוטיק, נסענו יחד לתערוכות בעולם, והתאהבתי בבחירת הטקסטילים לבית האופנה”.
הדרך לבניית קו משלה כבר הייתה בלתי נמנעת, אבל הרצון למקום משלה הנושא רק את שמה אף פעם לא היה שם. כל אחד מכבד את החלטותיו של השני, והגבולות ידועים לכולם. גדעון מסביר: “לי ולקארן יש טעם שונה. היא מסתכלת אחרת על הדברים. הבדלי הגיל בינינו מתבטאים באיך אנחנו רואים את האישה, איך היא צריכה להיראות, ומה היא צריכה ללבוש. קארן יותר ספורטיבית בעיצוב ובדרך שבה היא מתלבשת, ואני הרבה יותר מתחבר ללבוש לערב. האחד משלים את השנייה, ואנחנו עובדים בשיתוף פעולה. הלקוחה חיה 24 שעות, לכן היא יכולה להתלבש אצל קארן עד השעה חמש ואצלי מחמש והלאה”.
טובל’ה: מעולם לא למדה אופנה
טובל’ה נולדה וגדלה בקיבוץ משמרות. בתחילת שנות ה־80 היא החלה לעצב תחת השם טובהל’ה, אמנית שצורת הביטוי שלה היא בגדים ועבודות טקסטיל שמדהימות את כולם בכל פעם מחדש בייחודיותם.
נעמה, בתה הבכורה, סיימה לימודי עיצוב אופנה וכובעים ב־F.I.T בניו יורק. ב־1998 פתחה מותג בשם טובהל’ס בגדי נשים ומאוחר יותר ילדות. משנת 2012 הן עובדות יחד. נעמה פותחת את הריאיון בצפירת הרגעה, מציינת שתפסתי אותן בתקופה הכי טובה שהיו בה עד היום ומסבירה: “לקח לנו כמה שנים להגיע לעבודת צוות פורייה ונעימה. מצאנו את השיטה, שמנו את האגו בצד למרות ששתינו יוצרות, הגענו לבגרות מקצועית ולהבנה שאמא היא יותר. אמא לקחה את תפקיד הארט דיירקטור, נותנת ההשראה, הצבעים והכיוון שאליו תלך הקולקציה, ואני המיישמת. היום הביקורות יותר רכות, אז או שהיא התרככה או שאני נעשיתי יותר טובה”.
טובל’ה: ”קיבלתי בגילי המופלג את המתנה הכי גדולה שמישהו יכול לקבל. הבת שלי סוף־סוף איתי, ולקחה ממני את האחריות מדברים שעסקתי בהם קודם. עכשיו אני מרחפת מעליה כמו פרפר שיצא לחופש, וזה מאפשר לי לעסוק רק במה שאני אוהבת וטובה בו”. טובל’ה שואבת את ההשראות שלה מהיומיום וממה שקורה סביבה. היא מגיעה לסטודיו עם רעיונות שאפילו נעמה לא מבינה איך הם ישתלבו. הכל נעשה מתחושות בטן ומתגלה כדבר הכי נכון. העובדה שטובל’ה אף פעם לא למדה אופנה באה לה כיתרון על חוקים ועל מקובעות.
על שאלה לגבי העתיד שתיהן מסכימות: “טוב לנו במקום שאנחנו נמצאות בו, יש לנו סטודיו קטן וחמוד, אנחנו יכולות לבטא את היצירה שלנו, והעובדה שיש מי שמעריך וקונה את זה לא מובנת מאליה בשבילנו. קהל הלקוחות שאנחנו מתחזקות מחזיר לנו אהבה. כל דבר מעבר לזה הוא בונוס”.
לטובל’ה יש חלום אחד קטן שכבר החלה להגשים והוא להופיע בטלוויזיה. היא השתתפה בתוכנית ריאליטי ומופיעה בכל מיני פאנלים. היא מרגישה שהעתיד שלה שם.
ירון מינקובסקי: הציג תערוכת יחיד בגיל 13
סיפור תחילת דרכם האמנותית והעיצובית של ירון ובתו אורי מינקובסקי נשמע כאילו הוא מסופר בקנון. ירון הציג תערוכת יחיד של ציוריו כבר כשהיה בן 13. אורי, שציירה גם היא מגיל צעיר מאוד, הייתה רק בת 14 כשהציגה דגמים עם הדפסים מקוריים של ציוריה על המסלול בשבוע האופנה לצד אביה.
מינקובסקי האב למד אדריכלות בבית הספר הטכני בראשון לציון. לאחר הצבא התקבל למחלקת האופנה ב”שנקר”, סיים את לימודיו ב־1989, ושנתיים אחר כך התפרסם כשעיצב את התלבושות לשיר “כאן” של אורנה ומשה דץ שייצגו אותנו באירוויזיון. יצירותיו נמצאות על תפר דק בין אופנה לאמנות, מוזיקה קלאסית שתמיד נעים לשמוע.
לעומתו אורי היא כמו מוזיקת פופ מעודכנת ומשובחת הנכנסת לתוך עולמו הקלאסי של אביה שאליו נולדה, ומעצבת דגמים ססגוניים בעלי וייב צעיר. ירון מספר על תרומתה הגדולה של אורי בחיבורו לעולם הטכנולוגי של היום והרשתות החברתיות. “אורי חיה את העולם הזה, היא מכירה את כל כוכבי הרשת, המוזיקה העכשווית וכל מה שמעודכן והולך להיות הדבר הבא. נוצר מצב שאנחנו משתפים, מעניינים ומפרים זה את זו דרך הרשתות בהשראות ותמונות. לפעמים צורת המחשבה שלה וחוסר הידע מביא אותי לזוז מהמקום הנוח שלי ולהיפתח לדברים חדשים”.
אורי מצטרפת לשיחה במתיקות ומוסיפה: “אני לומדת מאבא שלי הכל. אבא הוא המנטור שמלמד אותי את כל שלבי העשייה, מחשיבה על העיצוב דרך בחירת הבד הנכון ועד שלב הייצור. היושרה שלו כל השנים בתעשייה היא הדבר הכי חשוב בו. אני גם לומדת יחסים בינאישיים עם לקוחות. הייתי מגיעה בימי שישי לחנות כדי להכיר וללמוד את הלקוחות”. וכיאה לאב גאה שתומך בחלומותיה מסכם ירון: “בין השאר אורי משמשת כיו”ר מועצת התלמידים בבית הספר שבו היא לומדת, עם ממוצע ציונים 100, וכרגע עסוקה בלימודים לבגרויות. אחר כך נמשיך להגשים חלומות”.
מיכל נגרין: החלה כמעצבת תכשיטים
עולמה העיצובי של מיכל החל עוד בתקופת ילדותה בקיבוץ נען. אמה בנתה לה פינת יצירה בביתם. בהתחלה היא הייתה מעצבת בבדיל ויוצרת תליונים, ואחר כך החלה לשלב תחרות ישנות וחילקה את התכשיטים שיצרה לחברות. מיכל מספרת: “כשיסמין הייתה קטנה לא נראה שהיא תלך בדרכי, אבל התפללתי וייחלתי ליום, ואנחנו כבר עובדות עשר שנים ביחד. אני מרגישה שבורכתי, כל יום משפשפת את העיניים ולא מאמינה. יסמין היא עולם ומלואו בשבילי, היא מוסיפה לי את האמירה הייחודית ואת החיבור לצעירות, אני לומדת דרכה המון. יש ויכוחים כמובן, יסמין לפעמים יכולה להיות ישירה מאוד, אבל אני יודעת שזו האמת”.
יסמין שאחראית למדיה הדיגיטלית, לרשתות החברתיות ולאתר הסחר של החברה, הייתה כבר בנערותה דמות מיוחדת וייחודית מאוד. שילוב הטרנדים בשנות ה־90 עם שמלות התחרה והמלמלות שמיכל הייתה מביאה לה מנסיעותיה בעולם, יצרו אצל יסמין טעם אישי שונה ולא שגרתי. “לי ולאמא יש טעם מאוד שונה. השילוב בין העיצובים שלה לטעם האישי שלי יוצר לוקים נורא יפים. בבקרים שבהם אני מגיעה לעבודה, אמא מאוד מתלהבת מאיך שאני מתלבשת, וזה גורם לעסק להתפתח למקומות שבאופן טבעי לא היה מתפתח”. את המילה מוזה יסמין אוהבת פחות. “המראה שלי פשוט לוקח את העסק למקומות שמתחברים לעולם שלי. הצורך שלי להיות ייצוגית ולייצג את נגרין גרם לכך שלמשל בקיץ הקרוב תראי בקולקציית בגדי גוף וטי־שירטים פריטים שלקוחים מאופנת הרחוב”.
אחרי שנים כמעצבת תכשיטים נכנסה מיכל גם לעיצוב בגדים. הדבר הבא, כך הן מספרות, הוא טקסטיל לבית. “אני לוקחת איתי את המצעים לחו”ל למלונות שבהם אני שוהה”, מתגאה מיכל. מאיר, אב המשפחה, משמש כמנכ”ל החברה, מה שמייצר 24 שעות של משפחתיות ללא הפסקה, כולל הכלבים של ההורים ושל יסמין שמגיעים כל יום איתם לעבודה ושוהים שם יחד.
משכית
רות דיין, מייסדת החברה והרוח החיה בה, הקימה את משכית בשנת 1954. החברה הוקמה כחברה ממשלתית. דיין מצאה דרך יצירתית ומלאת רגש איך להפוך את המצוקה ואת המחסור של העולים החדשים לפתרון תעסוקתי ולפרנסה, שימור המסורת החומרית והתרבותית מהארצות שהגיעו מהן וכור היתוך בין כל קצוות האוכלוסייה.
פיני לייטרסדורף, המעצבת הראשית של משכית, עיצבה קו חדש ונקי שהגדיר את הישראליות. בין עיצוביה הבולטים “מעיל המדבר” ו”שמלת עין גדי”. ב־40 שנות פעילותה הועסקו בה לא פחות מ־2,000 עובדים, ודגמיה נמכרו בבתי הכלבו הנחשקים בעולם והוצגו בתצוגות משותפות עם דיור, ג’יבנשי ואיב סאן לורן.
שרון טל היא המעצבת של משכית כיום. לאחר שלוש שנים של עבודה בחו”ל שבהן עבדה בשניים מבתי האופנה החשובים בעולם, אלכסנדר מקווין ולנווין, חזרה לארץ, ולאחר הולדת בתה אחרי שנה של הפסקה ידעה בבירור שהיא חייבת להמשיך לעסוק באופנה גבוהה, איכותית ומקורית. בעודה חושבת על רעיון להקמת בית אופנה משלה, קראה על תערוכה שדושי לייטרסדורף הקימה לכבוד סבתא שלה, ומיד הבינה שזהו מקומה והחלום הוא בעצם מציאות קיימת. בפגישה שיזמה עם רות דיין החלו לרקום שתיהן את הקמתה של משכית מחדש. לאחר שנה וחצי של עבודת מחקר משותפת הוקמה משכית מחדש בשנת 2013.
“החיבור בין משכית של אז להיום בא בעיקר בהשראות מארץ ישראל, מהנופים, מהגיאוגרפיה ומההיסטוריה שלה. אמנם יש היום חשיפה יותר לרשתות ול־Fast Fashion, אבל לדעתי דווקא בגלל כל עודף ההיצע אנשים מחפשים את הדברים המיוחדים והאותנטיים, את עבודות היד, ויש הרבה מקום לאופנת הקוטור דווקא בימינו. ההתרגשות ממורשת המקום שבו אני עובדת קיימת כל בוקר מחדש. תמיד אני זוכרת מאיפה הכל התחיל ולוקחת את זה קדימה”, מסכמת שרון.
