הן מהדיירות המפורסמות ביותר במטבח הישראלי, בטח מאז יחסי הציבור המעולים שעשה להם השף אייל שני: עגבניות על שלל צורותיהן וצבעיהן. אבל מה להן ולעיצוב? "ארבע לקילו: סיפורים על עגבניות", המוצגת בימים אלה בבית האמנים בתל אביב, חושפת את אחורי הקלעים של הירק הטריוויאלי (מבחינה בוטנית, אגב, עגבנייה היא פרי). בחדר שמזכיר חממה וכמו נוצר בשביל התערוכה – עם שולחן ארוך שעליו משטח פוליקרבונט המשמש חממות, וחלון סקיי-לייט שמאיר מעל – מוצגים אלמנטים המדגימים איך הפך הפרי הטבעי למוצר טכנולוגי מתוחכם ומעוצב היטב.
זוהי אחת מחמש תערוכות שנאצרו יחד תחת הכותרת "לחן עממי", ביוזמת מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב, לרגל 70 למדינה. "חגיגות ה-70 הן הזדמנות לעצור לרגע ולבחון: האם העיצוב הישראלי ייחודי? האם הוא יכול להיווצר רק כאן ולא במקום אחר? האם יש בו מאפיינים של המקום ושל יושביו, והאם אפשר לדבר בכלל על עיצוב ישראלי, או שצריך לדבר על עיצוב בישראל?", כותב יובל סער, ראש המכון והאוצר הראשי של התערוכה.
הנושאים שבחרו האוצרים השונים שסער רתם למשימה נעים בין אייקונים ממלכתיים (המנורה, למשל) לאובייקטים יום-יומיים. את "ארבע לקילו: סיפורים על עגבניות" אצרו במשותף המעצבות ליאורה רוזין ולו מוריה, וכשיצאו לדרך לא ידעו עדיין מה יהיה הנושא. "ידענו שאנחנו רוצות לחקור אובייקט מקומי מעוצב, שנושא איתו ממד של חדשנות", מספרת מוריה. "בדקנו אובייקטים מתחומי תעשייה שונים, דוגמת התעשייה הצבאית והחקלאית, ובסופו של דבר הגענו לעגבניות כאובייקט שעונה על מבוקשנו ובה בעת גם הרבה פחות צפוי. השילוב בין טכנולוגיה חדשנית לבין מוצר יומיומי שהוא חלק משמעותי מסל הקניות המשפחתי מנגיש את הרעיון".
עגבניות שרי הן פיתוח שמיוחס לישראל, למרות עמימות מסוימת בעניין. אין עוררין על כך שהפיתוח הטכנולוגי של עיכוב הבשלה הוא מקומי, כזה שביסס היטב את מעמדה של ישראל בזירת חקלאות הבינלאומית: המדינה מייצאת את הידע ואת הטכנולוגיה המתקדמת בצורת זרעים המאפשרים להאריך את חיי המדף של העגבניות.
במסגרת המחקר שקדם לתערוכה צללו רוזין ומוריה לעולם העגבניות וראיינו מומחים וחקלאים. הן גילו שמאחורי הצורה והצבע לא עומד מעצב אלא "קהילה מחויבת מאוד של חוקרים וחקלאים שמגדלים ומפתחים. הם משקיעים בכך את כל מרצם ונקראים 'מטפחי עגבניות'. יש אפילו מניפת צבעים שנרקמת עבור סוגים שונים שלל עגבניות, ובהתאם להעדפות שונות ברחבי העולם".
לתערוכה שני רבדים: האחד מציג את העגבניות כחלק בלתי נפרד מתדמיתה של ישראל כמדינת סטארט-אפ, והשני מציג את הפיתוח שלהן כתהליך של עיצוב מוצר לשמו. "הרבה שנים נחשב התפוז לסמל של ישראליות, שגילם נרטיב של עבודת כפיים חקלאית-עברית", מסבירה מוריה. "עם הופעתה של עגבניית השרי, על כל הפיתוח שנלווה אליה, גם היא הפכה לסמל, שעדיין קשור לחקלאות אך בהקשר של חדשנות ומצוינות טכנולוגית".
דרך משקפיים של עיצוב מוצר, התהליך שעוברת העגבנייה אינו שונה מזה שעובר כל אובייקט אחר: מקביעת המאפיינים (גודל, צבע, עובי הקליפה, מידת המתיקות, אורך חיי המדף וסוג האריזה המתאים), ועד זיהוי מגמות וצרכי שוק, התייחסות להנדסת האנוש וחווית המשתמש. "אשכולות העגבניות, לדוגמה, פותחו כדי להקל על קטיפתן. האשכול מביא לחיסכון בזמן ובכוח עבודה, וכערך מוסף מייצר תחושת טריות, כי המראה הוא של עגבניות שנקטפו זה עתה. בהמשך הותאמה לו קופסה בצורת קלמר, ועכשיו מתאימים את אורך שדרת האשכולות לגודל הקופסה".
התערוכה מלווה בסיפורים, בעובדות מעניינות ובאנקדוטות. לדוגמה, סיפורו של יבוא העגבניות מעזה לשוק הישראלי, שהחל כמענה לאיסור לעבד אדמה בשנת שמיטה. בהתחלה אפשר היה להבחין בין עגבניות ישראליות ומיובאות בזכות ה"צ'ופצ'יק" של העגבנייה הישראלית, אבל לאחרונה גם לאלה שמגיעות מעזה יש כזה. "במהלך העבודה על התערוכה נחשפנו גם למיתוסים וקוריוזים שקשורים בעגבניות", מספרות המעצבות. "למשל, שאפשר לייצר עגבניות מרובעות ושלמשלחת ישראלית שנסעה לפנטגון ייצרו עגבניות בצורת מחומש, כמחווה. גם היום, כשהתערוכה כבר עומדת, הסיפורים ממשיכים להגיע".
איפה: בית האמנים, רחוב אלחריזי 9, תל אביב.
מתי: עד 26 במאי.
