יוסטון, יש לנו בעיה: חגית גינזבורג על הטיסה הראשונה שלה בעקבות האהבה
זה היה אמור להיות סיפור אהבה רומנטי ופומפוזי: אישה פוגשת גבר, אישה נדלקת על גבר, אישה עולה על מטוס כדי להיפגש עם גבר, גבר ממתין לאישה בשדה התעופה, גבר אוסף את האישה בזרועותיו, גבר מביא את האישה לשרשרת אורגזמות והם חיים יחד באושר ובעושר בחוות סוסים פסטורלית בטקסס.
בפועל, התרחיש הזה התקיים בעיקר בתוך הראש שלי. חוץ מהחלק הראשון, של ההידלקות והעלייה למטוס. כל השאר היה פנטזיה מופרעת שנסחפתי אחריה. כל כך נסחפתי, שהגעתי עד ליוסטון, טקסס.
אבל הוא אדם עסוק וחשוב, איש עסקים בינלאומי שמדלג ממדינה למדינה, אז אם ההר לא בא אל מוחמד וכו'. אם לקצר, החלטתי שאני טסה אליו. הוא, בהיותו האיש הנדיב והמתוק שהוא, אהב את הרעיון והציע לשלם עבור כרטיס הטיסה שלי. זה מה שהוא אמר, אבל אני רק שמעתי: "כן, חגית, בואי, אני רוצה לתנות איתך אהבים בתנוחות מגוונות".
וככה, מאוהבת ובעיקר חרמנית מאוד, ארזתי את הבגדים הכי יפים שלי (כלומר, רכשתי מלא בגדים חדשים) ועליתי על מטוס ליוסטון, טקסס. זו לא הייתה הפעם הראשונה שטסתי לחו"ל לבד, אבל זו בהחלט הייתה הפעם הראשונה שבה טסתי בלי שמץ של מושג לקראת מה אני הולכת.
התחלתי לחשוד שאולי הנסיעה הזו לא תהיה בדיוק מה שתכננתי כשהוא לא טרח להתעניין בסטטוס הטיסה או באופן כללי לתקשר איתי בימים שקדמו לטיסה. אבל כישורי ההדחקה שלי כבר פעלו בכל הכוח ותירצתי בשבילו: הוא עסוק, הוא עייף, הוא מדליק נרות לקראתי. בשדה התעופה הוא לא חיכה לי, וכשהגעתי למלון וסימסתי לו, הוא התקשר ושאל אם ראיתי את הנהג ששלח לי. אני צהלתי, כי היי – הוא לא בא לאסוף אותי בעצמו, אבל לפחות שלח מישהו תמורת תשלום!
את ארבעת הימים שלי ביוסטון ביליתי בעיקר בהמתנה. המתנה לו, שיפנה לי מזמנו. והוא עשה את זה, אבל באופן מצומצם ורחוק מהפנטזיות שלי – בעיקר בארוחות צהריים, יחד עם אנשים אחרים שעובדים איתו. בשאר הזמן הייתי לבד, בעיר זרה ומוזרה (אולי לא ביקרתי בחלקים הנכונים שלה, אבל בווייב היא מזכירה יותר את פתח תקווה מאשר מטרופולין אמריקאי גדול ומרשים).
בערב האחרון הוא נכנע להפצרות שלי שנלך לדרינק. חשבתי שהרכיב החסר כאן הוא פשוט אלכוהול. שתינו ודיברנו ושתינו ודיברנו, ואז הוא אמר: "אני מסתכל על הבר לראות אם יש שם בנים חמודים בשבילך". אז הפצצה נחתה על ראשי. סקס לא עומד להיות בינינו. גם לא שום דבר שמזכיר אהבה. בחיים לא הרגשתי כל כך לבד.
הרגשתי פתטית על המסע הארוך הזה שהסתכם בניפוץ אשליה. בפעם הבאה זה כבר לא יקרה לי. בפעם הבאה פשוט אקנה ויברטור.
איך הפסקתי לפחד והתחלתי ליהנות מהרווקוּת >>
בלי מעיל, בלי תקווה, בלי חלום: אהובית רבי־גולן נזכרת בפעם הראשונה שנסעה לחו"ל לבד
אני מתיישבת בג'מבו שעומד להמריא לניו יורק, מסתכלת סביבי ומרגישה את הדמעות עולות בגרון. הייתי כל כך בלחץ בשיקוף הביטחוני ששכחתי שם את מעיל הצמר האיכותי שלי ופשוט רצתי למטוס. אני עומדת לנחות בקור של מינוס חמש מעלות כשחולצה דקה אחת לגופי. שיהיה לי בהצלחה עם זה.
- 24 שנה אחרי: אהובית רבי גולן חוזרת לטיול המשפחתי באירופה >>
- כנפיים שבורות: איך הילדים הרסו לי את חדוות הטיסות לחו"ל >>
המטוס מלא בנערי "תגלית" רועשים, מפוצצי הורמונים וחסרי דאגות שחוזרים הביתה אחרי מסע מגבש בארץ הקודש. הם רואים שאני לא נושמת מרוב חרדה כשהמטוס ממריא ואף אחד לא מציע לתת לי יד, כתף תומכת או סתם סטירה. אז מה אם אנחנו לא מכירים? כולנו חולקים כרגע גורל זהה, ואם המטוס יתרסק ורק כמה מאיתנו ישרדו באיזה אי בודד, אתם תתחננו להיות חברים שלי. סנובים.
זו הייתה הפעם הראשונה שעליתי על מטוס לבד. הייתה לי אז בת דודה בניו יורק, ובאימפולסיביות של רגע החלטתי להיכנס באמ־אמא של הפחדים שלי ורכשתי כרטיס טיסה. אולי בשביל אחרים זה נשמע כמו שטויות במיץ עגבניות (אפרופו מיץ עגבניות, איך קרה שהדבר הדוחה הזה נהיה המשקה הרשמי של הטיסות?!), אבל עבורי זה היה חתיכת ביג דיל. הייתי בת עשרים ומשהו וכבר טסתי כמה וכמה פעמים בחיים, אבל תמיד היה מי שיחזיק לי את היד ויסיח את דעתי ממחשבות כיפיות נוסח 11 בספטמבר, הטיפוסים החמודים מדאעש ותאונות אוויריות קטסטרופליות.
האמת היא שהצלחתי לשחק אותה קול ממש עד הרגע האחרון. "ממי, איך את מתכוונת להגיע לדירה שלה אחרי שתנחתי?", הוא שאל בערב שלפני. "מז'תומרת?", גיחכתי. "אני אעשה מה שכל האמריקאים עושים. אסע ברכבת". "זה לא כזה פשוט. אולי עדיף שניכנס שנייה לאתר לבדוק איך עושים את זה? או שפשוט תיקחי מונית", הוא ניסה להכניס בי קצת שכל, אבל אני? מי ישמע - כמה מסובך כבר יכול להיות לקחת רכבת לאפר־איסט־ווסט־לא־זוכרת־איזה־סייד־זה־היה? אנשים הרבה יותר סתומים ממני עושים את זה כל יום.
בניגוד לכל התחזיות הזוועתיות שהיו לי בראש, נחתנו בשלום. ברגע שנפתחו הדלתות, כל הנוסעים התחילו להתעטף במעילים שלהם ורק אני הלכתי קפואה ומוכת גורל לעבר המסוע של המזוודות ובתוך דקות ספורות – ואני לא מגזימה – דקות ממש ספורות – כל נוסעי הג'מבו אספו את המזוודות המשוכללות שלהם והתפיידו לי מהעיניים, ומצאתי את עצמי עומדת שם לבד, בלי מעיל, עם איש ביטחון עצבני ושום מושג לאן להמשיך מכאן. מיד עשיתי את הדבר הבוגר ביותר שיכולתי לעשות באותו רגע והתקשרתי בוכה לבן הזוג שלי.
בעודי מקללת את הרגע שבו החלטתי לעלות על מטוס לבד, אותו שזרם איתי, את בת הדודה, את איש הביטחון העצבני ואת היונייטד סטייטס אוף אמריקה – ניגש אליי עלם חמודות ושאל באנגלית אם אני צריכה עזרה. "מאמי ביי, הסתדרתי", הודעתי לבנזוג המבולבל שעל הקו, ניגבתי את הדמעות וחזרתי להעמיד פנים שיש לי פאסון.
כשחזרתי ארצה חיכה לי המעיל הסורר בלוסט אנד פאונד, אבל נטרתי לו כל כך הרבה טינה שמעולם לא לבשתי אותו שוב.
אם יש דבר אחד שאני מצטערת עליו זה שאני והעלם לא החלפנו פרטים ולא הייתה לי שום דרך להודות לו כמו שצריך על כך שהחזיר לי את האמון באנושות. חמוד, אם אתה קורא את זה, תדע שלולא אתה, כנראה שהגופה הקפואה שלי הייתה מסתובבת עד היום על המסוע של המזוודות ב־JFK.
תאונת עבודה: איריס אברמוביץ' על נסיעת העבודה הראשונה שלה
זו הייתה שנת 2001, השנה שבה טסתי לנסיעת העבודה הראשונה שלי - פסטיבל הקולנוע בדוביל, עיירת קיט בדרום צרפת, במטרה לראיין לערוץ הטלוויזיה המנוח "ביפ" את כוכבי הסרט השני בסדרת "אמריקן פאי" ועוד סרט חדש בשם "מהיר ועצבני".
אני רק שמעתי "עיירת קיט בדרום צרפת" ומיד הבנתי מה עליי לעשות: הסרתי שערות בשעווה (עדיין היה לי שיער גוף אז, שערו כמה מזמן זה היה), ורכשתי בגד ים.
אל הנסיעה התלוותה אליי עיתונאית נוספת, שמחמת פרטיותה נכנה אותה כאן "מסריחונת" בשל ריח הגוף שלה, הכלאה מהממת של צחנת המוות וחמצמצות של פירות באושים.
הגענו אל עיירת הקיט הדרומית עם הידע המביך שלי בגיאוגרפיה וחזאות, ולהפתעתי גיליתי שאמנם מדובר בעיירת קיט, אבל לא בחודשי ינואר או פברואר, אז היא מהווה בית קברות קר עד העצם, שאיש אינו מבקר בו.
חיש מהר התברר לי שקשה להסתובב בבגד ים במינוס עשר מעלות. אבל מכיוון שמדובר בעיירה של עשירים, ברחוב הראשי היחיד שלה היו רק המון חנויות של גוצ'י, שאנל ופראדה. במאמצים רבים הצלחתי לאתר בחנות אלמונית את המעיל הכי זול שהיה בעיירה, שעלה משהו באזור האלף יורו והשתייך לקו הג'ינס של ז'אן פול גוטייה. זה היה מעיל יפהפה ולא מובן, עשוי בד סקובה בשחור וורוד זוהר, שהקדים את זמנו בשני עשורים לפחות. הוצאתי עליו את כל כספי, ומאותו רגע והלאה נסמכתי על טוב לִבה של מסריחונת, שהלוותה לי מעט כסף עד שנחזור לארץ.
"חצי מהזמן אמא לא בבית": נשים שחיות כל הזמן על הקו ועפות על זה >>
מההקרנה הפרטית של "מהיר ועצבני" שארגנו מפיצי הסרט לי ולמסריחונת, באחד מבתי הקולנוע היפים שהייתי בהם מעודי, יצאתי עם הכותרת: "מה זה השיט הזה?" והודעתי לכולם שזה הסרט הגרוע ביותר שצפיתי בו כל חיי. וכך, חברות יקרות, נגדעה קריירת מבקרת הקולנוע שלי, כי הסרט הגרוע בתבל הזה הפך למפלצת כסף מטורפת שילדה כבר שבעה המשכונים, ואילו אני, איבדתי את המעיל מקו הג'ינס של ז'אן פול גוטייה באירוע ניקוי יבש מצער.
חזרתי מדוביל מצוננת, מאוכזבת וקצת מסריחה. אבל למדתי מהנסיעה הזאת שאף פעם לא כדאי לדעת יותר מדי דברים על המקום שאליו טסים, כי דווקא טעויות יכולות להתגלות כפתח לגילויים חדשים או, לכל הפחות, לסיפור מעניין.
