מיכאל לקח יוזמה והחליט לבדוק ולחקור האם אכן בני נוער רוצים להרחיק את הוריהם מעליהם. הוא ראיין מאתיים תלמידים ותלמידות, ראיון פנים מול פנים ולא טלפוני כי "זה אישי" לדבריו והוא רצה שהם יתנו בו אמון. הוא הכין מספר שאלות על מערכת היחסים בין הורים לילדיהם בגילו והופתע מהממצאים. הוא גילה שהמצב בבית שלו דווקא טוב באופן יחסי; שיש אחוז גדול של נערים ונערות שאפילו לא יודעים היכן הוריהם עובדים ומה הם עושים.
אחוז קטן אבל חשוב הראה כי יש צעירים וצעירות שלא מעוניינים בקשר עם הוריהם, אבל הנתון שהכי הדהים אותו ואותי היה ש-70% מהנשאלים ענו שהם מעוניינים בקשר טוב יותר עם הוריהם, ושהם היו רוצים ורוצות שיקשיבו להם.
לטורים הקודמים של נועה רום:
- להתבגר בעולם של סלבס בסקיני אחרי לידה: "אני מתביישת בגוף שלי"
- "בכיתה לא מבינים. אבא שלי מת והם רוצים שאפסיק להיות עצובה"
בודדה בבית הספר: "כבר שנתיים משפילים אותי ומציקים לי"
לשאול גם אם יש שתיקה
אני כותבת את הטור שלי בשבילם. אני הפה שלהם ושלהן מול הוריהם, ולא תמיד קל להגיד במילים את שעל לבם. גם להורים לא קל לקרוא ולתהות אם מדובר גם בילדים שלהם, לעשות בדק בית. לפעמים הורים שקוראים את הטור משתפים אותי, מבקשים עזרה, לעתים כועסים וטוענים שהילדים לא מעריכים אותם, שהם לא מבינים עד כמה קשה. קשה להיות הורה. וכל אחד ואחת מהצדדים צודק. רק צריך שהם ייפגשו באמצע הדרך.
מיכאל ואני המשכנו לדבר. כחלק מהפרויקט הוא צריך גם להציע פתרונות. חשבנו ביחד. רעיון אחד שמיכאל חשב עליו, נקרא "יום בשבוע" - יום בו ההורה וילדו יבלו ביחד, פעם ההורה ישתלב בפעילות שמעניינת את בנו או בתו, וביום אחר הנער או הנערה ילכו עם ההורה לעבודה. הרחבתי את הרעיון הנפלא והצעתי שמעבר ליום העבודה, כדאי שגם הילדים יכירו את עולמם של הוריהם. הרי חייהם לא מסתכמים בעבודה. והכי חשוב, הסברתי לו, צריך להבין שקשר נבנה משרשרת דקה של חרוזים בצבעים וגדלים שונים, שיכולים להיות שיחות חולין, מילים קצרות, ומשם יתפתח לו הקשר. וצריך לעזור לקשר, לשתף גם אם לא נשאלת שאלה, לשאול גם אם יש שתיקה.
"לא רק ההורים אשמים"
בעוד מיכאל עובד על הפרויקט שלו, תהיתי מה ההורים חושבים על הקשר שלהם עם ילדיהם המתבגרים וקראתי את התגובות לטור שלי - בטוקבקים וגם מהורים שפונים אלי באופן אישי אחרי קריאת הטור. מהצד של ההורים הדברים נראים אחרת. רוב הטוקבקים הגיעו מאבות שנדמה שמאסו "בפינוק", כך כינו את דבריהם של הנוער. מבחינתם מדובר בדור שלא מעריך את מה שיש לו, שאין לו מושג עד כמה קשה עובדים הוריו.
מן העבר השני, אם כך, ישנם הורים עייפים ומותשים, שמנסים לשרוד את החיים. מרוב עומס והתרחקות מבני הנוער הם לא ממש יודעים מה עובר עליהם ומאוד מתפלאים לקרוא את מה שאני מביאה בטורים. "את המצאת את הטקסט?" שאל אותי אבא במייל, לגבי טור שכתבתי על מין מיניות בקרב בני נוער: "לפני שאני שוכבת איתו, רציתי להתייעץ, בסדר להתחיל בגיל 15?". נערות סיפרו לי על ההתלבטות אם לשכב עם החבר, על הלחצים המופעלים עליהן, החרטה שהן הרגישו אחרי שקיימו יחסי מין. היו שדיברו על הרצון והכמיהה לחבר. "לא יכול להיות שילדות בגיל של הבת שלי, שהיא בת 12, כבר מקיימות יחסי מין". עניתי שמאחורי כל שם וסיפור קיימת נערה, ושזה רק חלק קטן מהתופעה. "הבת שלי לא כזאת", הוא ענה. אב אחר, שגם בתו בת 12, סירב להאמין שבנות בגיל צעיר מקיימות יחסי מין וגם הוא כתב במייל שבתו לא כזאת ושלאן הגענו כשהן מדברות על זוגיות".
הטור שלי לגבי גירושים, "ילדים להורים גרושים משתפים: "לא סובלת את החברה של אבא", עורר הרבה תגובות ופניות מהורים גרושים. אמהות סיפרו על הקשיים איתם הן מתמודדות עם ילדיהן. "הבת שלי בת ה-13 במצוקה", כתבה לי אמא שעברה גירושים לפני כשלוש שנים. "אני מבינה אותה, אבל גם אני במצוקה". אמא אחרת כתבה שהיא מותשת מהמלחמות עם ילדיה מאז הגירושים. "תעזרי לי", היא כתבה. "אין לי כוח".
אני לא פסיכולוגית ולא עובדת סוציאלית. יש מקרים בהם אני מבקשת שיפנו לייעוץ מקצועי. במקרים אחרים אני מסבירה. מסבירה שאין ילדות "כאלו", שכל אחת שהתראיינה היא נערה נפלאה והן סקרניות ומבולבלות; שבכל נושא ותחום עצימת עיניים לא תעזור. צדקו האבות המותשים. לא פשוטים החיים כאן. כולנו עבדים של החומר, מתחרים בינינו לבין אחרים למי יש יותר ומי מצליח יותר. וגם הילדים. זהו מעגל שלא נפסק ובתוך המעגל, קיימת המשפחה הגרעינית, על כל צורותיה, וצריך לעצור, למצוא את היום בשבוע שבו זה אתם והם. ומשם אפשר רק לעלות.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
נועה רום, רווקה + ילד בן שש, סופרת לנוער (עד הבת מצווה זה יעבור, כמה שאת נהדרת, נוגה, תראו אותם, סדרת החיים החדשים שלי), מגישה את התוכנית 'נועה מדברת עם נוער' ברדיו קול נתניה, מורה בהכשרתה לגיל הרך ומרצה על ספריה בבתי ספר וספריות.
