הסלון הקטן בקומה השנייה של בניין הדירות עמוס באנשים. אני מכירה רק כמה. מחליפה שלום, מה שלומך, איך דבר כזה יכול לקרות. הלב דופק. הדם זורם. תמונות על הקירות. אני מביטה בו. תינוק יפה. חייכן. אהוב
ההודעה הגיעה כמו כל הודעה. הטלפון צפצף כרגיל. זה היה בלילה, קצת אחרי שנרדמתי. כעסתי. מי יכול לסמס בשעה כזאת. חוצפנים. בטח לא משהו חשוב. אולי אפילו ספאם. הסתובבתי לצד השני ועצמתי עיניים. אבל לא נרדמתי. היד מצאה את הטלפון בחשכה והעיניים נחו על הטקסט. היא מצטערת להודיע. ועל מועד ההלוויה תבוא גם הודעה. אני רוצה לכתוב שהתיישבתי במיטה, שהדלקתי את האור, שעשיתי טלפונים, שבכיתי. אבל לא הצלחתי לזוז. לא נשמתי. לא חשבתי. הילדים שלי ישנו בחדר השני. לא קמתי אליהם. לא חיבקתי, לא נישקתי. הפכתי לאבן. וכך חזרתי לישון, וכל הלילה התהפכתי, עד שעלה הבוקר.
הסלון הקטן בקומה השנייה של בניין הדירות עמוס באנשים. אני מכירה רק כמה. מחליפה שלום, מה שלומך, איך דבר כזה יכול לקרות. הלב דופק. הדם זורם. תמונות על הקירות. אני מביטה בו. תינוק יפה. חייכן. אהוב. והעולם שעצר כבר תקוע, עומד על ציר, חלוד ומיותר. נדמה שאם אעצום עיניים מספיק חזק ואתרכז, רק קצת, רק עוד קצת, אוכל לתת לו תנופה כדי שישוב להסתובב, אבל לא קדימה, אלא לאחור. לאותו הבוקר, לשבוע שעבר, לפני שנעצמו העיניים ולפני שהנשימה נעתקה, לשגרה בטוחה ומוגנת, לזוג הורים טובי לב ומאושרים, לזמנים שפתאום הפכו לאחרים.
אבל הזמן לא מתחשב ואני כבר צריכה לזוז הביתה. אני מבטיחה למשפחה שעוד אחזור, ומבקשת לעזור בכל מה שיצטרכו, למרות שאין איך. אני סופרת את המדרגות בדרך למטה. עולה על האופניים. הדרך הביתה קצרה. בכל רמזור אני מהדקת את הקסדה על ראשי. נוסעת לאט. בחדר המדרגות אני מרימה את האופניים הכבדים ופותחת את הדלת. במבט אחד אני מספרת לאבנר איך היה, והוא אוסף את הלב המרוסק שלי, מושיב אותי על הספה. החלון הרחב בסלון פתוח, והרוח מעיפה פנימה כמה עלים מהעצים.
מוקדש לגלעד ננר ז"ל.
אימא של שניים, בת זוג של אחד.
לא נוגעת בגלוטן ובסוכר בין חצות לשש בבוקר.