שבעה זה קשה. שבעה של תינוק זה בלתי אפשרי. איך דבר כזה קורה?

הגוף רועד. היד מושטת אל ידית הדלת הראשית ופותחת אותה. והמחשבות דופקות בראש כמו פטישים: אולי זה לא באמת קרה. אולי סתם עבדו עליי

ליאת בר-אוןפורסם: 03.05.18 10:26
גלעד ננר ז"ל (צילום: מיכאל ננר)
גלעד ננר ז"ל (צילום: מיכאל ננר)
לפעמים העולם עוצר. הכבישים שותקים. אין עוד חבטות של כדורים בחצרות בתי הספר. ענפי העצים לא נעים ברוח. ורק אור אחד, חזק, בוקע מחלון פתוח בקומה השנייה של בניין דירות ישן. אני קושרת את האופניים ועולה. שבעה זה קשה. שבעה של תינוק זה בלתי אפשרי. הגוף רועד. היד מושטת אל ידית הדלת הראשית ופותחת אותה. והמחשבות דופקות בראש כמו פטישים: אולי זה לא באמת קרה. אולי סתם עבדו עליי. אולי תיכף יקפצו עליי עם מצלמות ויצחקו וילעגו לי, איך האמנת, כמה את תמימה, מה פתאום, הרי דברים כאלה קורים רק לאחרים, לרחוקים, לזרים, לכותרות באתרים. זה לא אמיתי. הדלת נפתחת. האנשים האלה שחקנים. הדמעות מזויפות. החיבוקים שלי גרועים. המילים שאני אומרת, מיותרות אחת אחת. אולי כדאי שאתיישב בפינה, אטמון את הראש בשתי הידיים שלי ואשתוק.

הסלון הקטן בקומה השנייה של בניין הדירות עמוס באנשים. אני מכירה רק כמה. מחליפה שלום, מה שלומך, איך דבר כזה יכול לקרות. הלב דופק. הדם זורם. תמונות על הקירות. אני מביטה בו. תינוק יפה. חייכן. אהוב

 

ההודעה הגיעה כמו כל הודעה. הטלפון צפצף כרגיל. זה היה בלילה, קצת אחרי שנרדמתי. כעסתי. מי יכול לסמס בשעה כזאת. חוצפנים. בטח לא משהו חשוב. אולי אפילו ספאם. הסתובבתי לצד השני ועצמתי עיניים. אבל לא נרדמתי. היד מצאה את הטלפון בחשכה והעיניים נחו על הטקסט. היא מצטערת להודיע. ועל מועד ההלוויה תבוא גם הודעה. אני רוצה לכתוב שהתיישבתי במיטה, שהדלקתי את האור, שעשיתי טלפונים, שבכיתי. אבל לא הצלחתי לזוז. לא נשמתי. לא חשבתי. הילדים שלי ישנו בחדר השני. לא קמתי אליהם. לא חיבקתי, לא נישקתי. הפכתי לאבן. וכך חזרתי לישון, וכל הלילה התהפכתי, עד שעלה הבוקר.

 

הסלון הקטן בקומה השנייה של בניין הדירות עמוס באנשים. אני מכירה רק כמה. מחליפה שלום, מה שלומך, איך דבר כזה יכול לקרות. הלב דופק. הדם זורם. תמונות על הקירות. אני מביטה בו. תינוק יפה. חייכן. אהוב. והעולם שעצר כבר תקוע, עומד על ציר, חלוד ומיותר. נדמה שאם אעצום עיניים מספיק חזק ואתרכז, רק קצת, רק עוד קצת, אוכל לתת לו תנופה כדי שישוב להסתובב, אבל לא קדימה, אלא לאחור. לאותו הבוקר, לשבוע שעבר, לפני שנעצמו העיניים ולפני שהנשימה נעתקה, לשגרה בטוחה ומוגנת, לזוג הורים טובי לב ומאושרים, לזמנים שפתאום הפכו לאחרים.

 

אבל הזמן לא מתחשב ואני כבר צריכה לזוז הביתה. אני מבטיחה למשפחה שעוד אחזור, ומבקשת לעזור בכל מה שיצטרכו, למרות שאין איך. אני סופרת את המדרגות בדרך למטה. עולה על האופניים. הדרך הביתה קצרה. בכל רמזור אני מהדקת את הקסדה על ראשי. נוסעת לאט. בחדר המדרגות אני מרימה את האופניים הכבדים ופותחת את הדלת. במבט אחד אני מספרת לאבנר איך היה, והוא אוסף את הלב המרוסק שלי, מושיב אותי על הספה. החלון הרחב בסלון פתוח, והרוח מעיפה פנימה כמה עלים מהעצים.

 

מוקדש לגלעד ננר ז"ל.

 

הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
כותבת ומתרגמת. השתתפה בעונה הראשונה של "מחוברות", ובעלת טור אישי ב"לאשה".
אימא של שניים, בת זוג של אחד.
לא נוגעת בגלוטן ובסוכר בין חצות לשש בבוקר.