איש עם שריטות: ביקור בנגריית וינטג' מופלאה שנשכחה בקיבוץ

בעזרת מכונות בנות 70 מפולין, עופר שטיין מייצר רהיטים מכוורות וחביות ישנות וגם סליקים סודיים. "אני אוהב את השריטות, הצבע שמתקלף וריח הדבש והיין שנדבק לעץ"

זהר אליה

|

03.05.18 | 09:02

לחצו לצפייה: חיים חדשים לעצים ישנים בנגרייה משנות החמישים
"אני לא מוכן לשלם על החומרים והמטרה שלי היא לייצר מוצר מדברים שאחרים זרקו" (צילום: צביקה טישלר)
"אני לא מוכן לשלם על החומרים והמטרה שלי היא לייצר מוצר מדברים שאחרים זרקו" (צילום: צביקה טישלר)
"שואלים אותי למה אני לא מוסיף ריח או צבע לנרות למשל, אבל אני לא איש נרות, והדונג הוא לא ה'אישיו'" (צילום: צביקה טישלר)
"שואלים אותי למה אני לא מוסיף ריח או צבע לנרות למשל, אבל אני לא איש נרות, והדונג הוא לא ה'אישיו'" (צילום: צביקה טישלר)
"אני לא בורח מהחריצים או מהפינות השבורות - אלא מדגיש אותם". עופר שטיין בנגרייה (צילום: צביקה טישלר)
"אני לא בורח מהחריצים או מהפינות השבורות - אלא מדגיש אותם". עופר שטיין בנגרייה (צילום: צביקה טישלר)
כל דבר הוא חומר גלם אפשרי. גם אימומים לנעליים או כלי מדידה ישנים (צילום: צביקה טישלר)
כל דבר הוא חומר גלם אפשרי. גם אימומים לנעליים או כלי מדידה ישנים (צילום: צביקה טישלר)
 לא מוחק את המספרים והכתובות הישנות על הכוורות אלא משאיר את ההיסטוריה (צילום: צביקה טישלר)
לא מוחק את המספרים והכתובות הישנות על הכוורות אלא משאיר את ההיסטוריה (צילום: צביקה טישלר)
"הכל מתופעל ידנית ובצורה הכי פרימיטיבית שיש" (צילום: צביקה טישלר)
"הכל מתופעל ידנית ובצורה הכי פרימיטיבית שיש" (צילום: צביקה טישלר)

עופר שטיין (50) הוא יצרן גגות ופרגולות אבל התשוקה האמתית שלו היא לעץ, מיחזור, ואם אפשר לשלב את שניהם יחד – מה טוב. שטיין הוא מאותם אנשים שעבורם כל נסיעה היא מסע ציד של גזעי עץ יפים, חתיכות ברזל מעניינות וגם גולגולת של פרה הוא לא ישאיר באדמה. הוא שומר על קשרים טובים עם כוורנים שנותנים לו את הכוורות הישנות, אוסף חביות יין מפורקות מיקבים ומכל אלה מייצר רהיטים וחפצי אומנות. הכוורת הישנות הופכות למדפים, שולחנות וכיסאות, חביות היין השבורות לנדנדות והגזעים הזרוקים - לנרות שולחן דקורטיביים.

 

"אני לא מוכן לשלם על החומרים והמטרה שלי היא לייצר מוצר מדברים שאחרים זרקו", הוא אומר. "ואני עושה נגרות-וינטג'. לא בורח מהחריצים או מהפינות השבורות אלא מדגיש אותם. לא מוחק את המספרים והכתובות הישנות על הכוורות אלא משאיר את ההיסטוריה. אני אוהב את השריטות, החיבורים הישנים, הצבע שמתקלף וריח הדבש והיין שנדבק לעץ".

 

ברח מבית הספר לנגרייה. עופר שטיין (צילום: צביקה טישלר)
    ברח מבית הספר לנגרייה. עופר שטיין(צילום: צביקה טישלר)

     

    את עבודות העץ הייחודיות שלו הוא מייצר בקיבוץ משמר השרון, ב"נגרייה בעמק" - נגרייה שננטשה ובה הקים לחיים מכונות ישנות שנראות כאילו יצאו ממוזיאון על ראשית ימי המדינה.

     

    "בשנות החמישים הקיבוץ פתח פה נגרייה שבמשך 30 שנה עשתה את כל עבודות הנגרות לקיבוץ עד שנסגרה", מספר שטיין. "במשך שנים שימש המבנה כמחסן לכל הזבל עד לפני 3 שנים, כשהקיבוץ החליט להשכיר את המבנה עם כל המכונות הישנות. כששמעתי שהיא עומדת להשכרה - ישר באתי. נכנסתי פנימה ובקושי אפשר היה לראות מה יש בפנים, אבל אז ראיתי אותן, הדלקתי את הסוויץ', והן עבדו!"

     

    שטיין מסתובב בגאווה בין המכונות הענקיות, החלודות ומאובקות למראה. יש ביניהן מקצע עובי, מיישרת, מסור שולחן ומלחציים. אחרי שפשוף קל מתגלות חלק מתוויות הייצור – פולין 1952. "הכל מתופעל ידנית ובצורה הכי פרימיטיבית שיש", הוא מתמוגג. "יש כפתור ON/OFF וכל השאר זה גלגלי שיניים וידיות, מנגנונים מכניים אבל כאלה שלא צריך כח פיזי מיוחד כדי לעבוד איתן. גם הגודל שלהן לא קיים במכונות חדשות ולא צריך הדבקות".

     

    והאיכות?

    "כל התוצרים מהמכונות האלה יוצאים באותה איכות מצוינת כמו ממכונות מודרניות והן עושות את אותה העבודה. כמובן שהמכלולים והמיסבים אחרים והכיוונונים ידניים אבל הכל עובד מצוין עם מחוגה ומטר שדבוק על המכונה. כשאני מקציע אני בודק שוב עם מטר חדש ותמיד הכל יוצא כמו שצריך".

     

    אוהב את השריטות, החיבורים הישנים, הצבע שמתקלף וריח הדבש והיין שנדבק לעץ (צילום: צביקה טישלר)
      אוהב את השריטות, החיבורים הישנים, הצבע שמתקלף וריח הדבש והיין שנדבק לעץ(צילום: צביקה טישלר)

      כל דבר יכול להיות חומר גלם (צילום: צביקה טישלר)
        כל דבר יכול להיות חומר גלם(צילום: צביקה טישלר)

         

        סליקים וכספות סודיות

        אצל שטיין, כל דבר הוא חומר גלם אפשרי. גם אימומים לנעליים או כלי מדידה ישנים, כמו מלחציים שהפכו למנורה וברזים ישנים שהפכו למתלה מעילים. בנוסף, הוא מקבל חפצים שונים ומשונים מאנשים שמגיעים אליו, ובמקום שילכו לפח הוא הופך אותם למוצרים שימושיים. חמור קפיצה שהופך לשולחן או חלונות ישנים שהופכים לדלתות של מזווה או ארון. לפעמים הם מגיעים אליו עם צורך מסוים ולחלקם כבר ייצר מה שהוא קורא "רהיטים להסלקה". כספות נסתרות.

         

        "זה התחיל ממישהי שרצתה מקום להסתיר הארד דיסק עם חומר מסווג. בניתי לה ארונית עץ עם דופן כפולה. מאז מגיעים אלי עוד אנשים שמחפשים פתרון להסלקה של אקדחים וכו'. לפעמים זה תמונה עם גב כפול או שידה עם פן נסתר – מכניסים עיפרון בחור קטנטן, לוחצים ויוצאת מגרה עליונה. זה מנגנון פשוט שעובד על קפיצים".

         

        לא בטוח יותר להשתמש בכספת עם מנגנון חשמלי?

        "אני לא חשמלאי ולכן הפתרונות שאני נותן הם ידניים והם הרבה יותר בטוחים כי אף אחד לא יחשוב לחפש אקדח בגב כפול של שידה. אני מסתכל הרבה באינטרנט ורואה סרטונים על מנגנונים ומכלולים ואני יצירתי. אנשים לא מצליחים למצוא את הפתחים הנסתרים ואת פתרונות הפתיחה דווקא בגלל שהם ידניים ולא "היי-טקיים - והם מתים על זה".

         

        הלקוחות צריכים להתחבר גם למראה הגולמי. שטיין לא מוסיף צבע לעץ או עיטורים לפריטים שהוא מייצר. "שואלים אותי למה אני לא מוסיף ריח או צבע לנרות למשל, אבל אני לא איש נרות, והדונג הוא לא ה'אישיו'. אני קונה אותו בבלוקים, מחמם על גזייה ושופך פנימה. אני גם לא עובד עם פלסטיק, כי הוא לא מדבר אלי".

         

        מתעורר בבוקר עם רעיון ורק מחכה לבוא לנגרייה

        שטיין חי ברמות השבים עם בת זוגו, בנה בן ה-22 וילדם המשותף בן ה-10. הוא נולד וגדל בקיבוץ חורשים, לאב חשמלאי שנפטר במהלך עבודתו כשהוא היה רק בן שנתיים. עם כזאת התחלה, אנרגיות בולטות ומראה צרוב שמש, קל לנחש ששטיין הילד לא היה תלמיד שקדן במיוחד.

        "הייתי ילד בלגניסט שמסתובב אצל כולם וכל יום אחרי בית ספר, או בזמן בית ספר, בורח לנגרייה שהייתה בקיבוץ. שם הייתי מבלה שעות ולומד לעשות חיבורים ומסגרות. מהתיכון זרקו אותי בכיתה י"ב ולא עשיתי בגרות".

         

        את שירותו הצבאי החל כלוחם ב"גולני" אבל אחרי שנפצע עבר לשרת ביחידת החילוץ 669. לאחר השחרור קיבל הצעה ממפקד לשעבר לעבוד איתו בעסק של גגות ולאחר מספר שנים פתח עסק עצמאי בשם "גגות מצדה" של גגות, פרגולות, דקים ופרקטים. האהבה לנגרות נשארה, אבל מאילוצים כלכליים היא נדחקה אל פינה מאחורי הבית בה היה בונה רהיטים עבור חברים.

         

        "אני נקשר לרהיטים שלי ויודע בדיוק היכן כל אחד מהם נמצא" (צילום: צביקה טישלר)
          "אני נקשר לרהיטים שלי ויודע בדיוק היכן כל אחד מהם נמצא"(צילום: צביקה טישלר)

          "לא עובד עם פלסטיק, כי הוא לא מדבר אלי". (צילום: צביקה טישלר)
            "לא עובד עם פלסטיק, כי הוא לא מדבר אלי".(צילום: צביקה טישלר)

            "צריך להוציא מסמרים מהעץ הישן ולעבוד אתו בעדינות אחרת" (צילום: צביקה טישלר)
              "צריך להוציא מסמרים מהעץ הישן ולעבוד אתו בעדינות אחרת"(צילום: צביקה טישלר)

               

              "תמיד חלמתי על נגרייה אבל מדובר בהשקעה עצומה של מקום ומכונות בעוד שבעסקי הפרגולות עבדתי מהבית עם מסור ופטיש באוטו.  המבנה הישן קסם לי ודמיינתי איך ייראה כשיהיה נקי. בנוסף, בעזרת המכונות הישנות שכאן התחלתי לעשות מדרגות בעצמי, מה שעוזר לי בעבודה כאיש פרקטים".

               

              איך אתה משלב את יצירות הנגרות בעבודתך הקבועה?

              "אני לרוב מסיים את העבודה בשלוש ובא לנגרייה כדי לייצר. הרבה פעמים אני מתעורר בבוקר עם רעיון ורק מחכה לרגע שאוכל לבוא לנגרייה ולהגשים אותו. אני נקשר לרהיטים שלי ויודע בדיוק היכן כל אחד מהם נמצא. החלום שלי זה לא לעבוד עוד יום אחד נוסף בדקים ובפרגולות אלא להתמקד בנגרות, ליצור ולהכין לאנשים דברים שהם חולמים עליהם במחירים שפויים".

               

              "נגרות הווינטג' מערבת הרבה עבודה ידנית עם פטישים, מפצלות, וצבתות. צריך להוציא מסמרים מהעץ הישן ולעבוד אתו בעדינות אחרת. גם עם מסור סרט עובדים יותר לאט ויותר זהיר והסיכונים הם חלק מהמקצוע. לפני שבוע נקרע לי הסרט ונפצעתי בבטן אבל זה יכול לקרות גם במכונות חדשות".

               

              את גופך כבר מעטרות שלל צלקות ואבא שלך נהרג במהלך עבודתו. אתה לא מפחד?

              "אני לא יודע איך להסביר את זה אבל גדלתי בלי פחד. כשהגעתי לגיל 40 אמא שלי אמרה לי שזאת המתנה שלה. היא לא האמינה שאגיע לגיל הזה".

               

               

               
              הצג:
              אזהרה:
              פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד