"בחג הבא נריב פחות": אחרי החגים שמח למשפחות מורכבות בפרק ב'

לא להיבהל משינויים

השגרה היא חוף מבטחים, כזו שאומרת לנו מה הולך להיות, מתי ואיך. ובלי "עזים" בבקשה. קשה לתכנן תוכניות כשהן כוללות כל כך הרבה אמוציות. אז נכון, ניסיון העבר לימד אותנו שאנחנו צריכים לעמוד ביד חזקה ובזרוע נטויה מול עשר המכות עד חציית ים סוף (מתח עם האקסים, מצבי רוח עולים ויורדים של הילדים, מצבי רוח עולים ויורדים עם בני הזוג הנוכחים, אקלים מתוח, המון זמן פנוי, המון הוצאות, ייסורי מצפון, רגשות אשם, פרשנויות, ומכת "נמאס לי כבר. לא יכול/ה לסבול את זה יותר").

למרות זאת, אל תחשבו שעכשיו זה מה שאתם הולכים לעבור כל חג. השוני הוא במקום בו אתם רואים את עצמכם - מנהלים או מנוהלים. אם תרפו מהשאיפה שהכל יזרום, מהחשש מהבלת"מים והקשיים שמערימים האקסים, ומההליכה על ביצים ליד הילדים, תבינו שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם מציאות לא רצויה היא לזרום איתה. לא להגיב אוטומטית, לא לקחת אישי, להתרכז ביחסים.

נשמע לכם בלתי אפשרי? סיסמאות? אולי כי במצב הנתון זה דורש הרבה מאמץ. אבל הדרך הטובה ביותר היא לעזוב באופן מודע את התגובות האוטומטיות שלנו ולעבור ליזומות.

כשמשהו מעצבן או מעליב אותנו אנחנו מגיבים. להגיד למישהו "תירגע, מה אתה מתעצבן?" זו התגובה הכי לא יעילה. זה לא עובד בלחיצת כפתור. זה כן עובד אם אנחנו נוקטים פעולה. להשהות תגובה זו פעולה אקטיבית, בדיוק כמו להתפרץ על מישהו. משהים את הריאקציה הראשונית האימפולסיבית שלנו למשפטים בסגנון "לא כיף פה", "אני רוצה לחזור לאמא" או לבגדים זרוקים באמבטיה. במערכת יחסים בין הלא ביולוגיים בתוך בית, עולות הרבה שאלות של שייכות ("אני לא אוהב/ת אותם, הם לא אוהבים אותי, הם לא רואים אותי ממטר, הוא כל הזמן לצדם), מנדט (הוא לא נותן להם תפקידים, הם מפרפרים אותו, אני לא אוהב/ת את איך שהם מתנהגים), ביטחון (האם אני אצליח לחיות איתם? האם מערכת היחסים הזאת תעמוד בתוך כל הקשיים?).

אנחנו נכנסים למשפחות משולבות עם ציפיות שמפגישות אותנו עם מציאות אחרת. אנחנו אוהבים את ההורה וחושבים שאם התאהבנו בו בטח נאהב גם את ילדיו. אז זהו, שלא. זו זוגיות יותר מורכבת שדורשת הבנה מה הצורך של כל אחד, ללא קשר לאהבה.

במקום להיות במקום המגיב, הפסיבי, הסביל, תהיו במקום הפעיל, היוזם. יש לזה מספר יתרונות:

1. תחושת שליטה שלכם בעצמכם (לא באחרים), במקום חוויה של נשלטים, כמו שסיינפלד אמר: master of my domain. וזאת על ידי סינון תגובות מידיות עם רווח בטווח הקצר ומייסרות לטווח הארוך ואימוץ השיטה ההפוכה.
2. דילול התנהגויות לא רצויות של שאר בני הבית. תבינו, אנשים ככלל וילדים בפרט מאמצים דפוסים שעובדים להם. זה אופי אנושי טבעי. אם אנסה לפתוח דלת עם מפתח לא תואם ולא אצליח, סביר שאפסיק לעשות זאת. לכן, כשאתם לא מגיבים או מגיבים באופן מודע אסרטיבי ולא "שוחר מלחמה", כשבד בבד מגבירים תגובה בהתנהגות רצויה, סביר שמה שיקבל יחס יתקבע עם הזמן.
   

לא לקחת אישי

כדמויות לא ביולוגיות בתוך הבית, יש מצבים בהם אנחנו חשים 'עוינות' באוויר. "הם לא מדברים איתי", "הם לא רואים אותי", כשבנוסף, לא פעם, אני שומעת את הנשים אומרות "אני אצלו בעדיפות שניה - קודם כל הילדים".

משום מה תמיד אנחנו שמות את האהבה שלו אלינו מול האהבה שלו לילדים. באמת? האם מערכת היחסים של בן הזוג שלך איתך, שהיא מערכת יחסים זוגית, רומנטית, של אהבה, של תשוקה, של שוויון, תחומי עניין משותפים, הדדיות ואיחוד כוחות מתוך בחירה, יכולה להיות בתחרות עם מערכת יחסים של הורה-ילד? מערכת יחסים בה יש סמכות אחת, קבלת החלטות של אדם אחד, מיקום התפתחותי שונה, תחומי עניין שונים, אפילו השפה וההומור במקום שונה, מערכת בה קיימת דאגה טיפולית ואין הדדיות ביחסים? כנראה שאנחנו מחליטות שכן.

הוא אוהב את הילדים שלו אהבת נפש וזה מקסים. אנחנו מעדיפות בן זוג שאוהב את הילדים שלו אהבה גדולה מאשר בן זוג שלא. כי בצד הזורח של זה, זה מעיד על תכונות נפלאות כמו דאגה, אחריות, חמלה.

ואילו איתנו זו אהבה בה כל יום מחדש היא בחירה. זה אחרת לגמרי. זה כמו לשאול מה אתה יותר אוהב - לחם או מים? שניהם בסיסיים והם לא מתחרים. זו אהבה זוגית וזו אהבה הורית. הם ממלאים שני מקומות שונים לגמרי בגוף. רק שבתוך הקשיים ההתחלתיים אנחנו מתבלבלים וחושבים שהילדים שונאים אותנו. הם לא שונאים אותנו. הם מתקשים עם אובדן הבלעדיות על ההורה שלהם. הגירושים לקחו להם את אבא מהבית ועכשיו הזוגיות תיקח את שארית הזמן? אל תתנו לילדים לגרור אתכם לתחרות. הדרך הכי טובה לצאת ממקום של תחרות, הוא לא להיכנס אליה מראש. תגידו להם "פוס", אנחנו לא במשחק הזה. אנחנו אמנם רוצים באותו המשאב, אבל לשימושים אחרים לגמרי.

השהיה יחד עם "אנשים" שאנחנו לומדים להכיר אותם, לומדים לקבל אותם, להסתדר איתם, בתקווה שנוכל לייצר איתם מתישהו קשר אינטימי טוב יותר, היא תהליך שאורך זמן. ההמלצה הראשונית שלי לכל דמות לא ביולוגית שנכנסת לפרק ב' - תעסקו בקשר ולא בחינוך connecting before correcting. אף אחד לא מוכן לקבל "הוראות" ממישהו שהוא לא מחובר אליו. שינויים גדולים נעשים בצעדים קטנים, אבל כדי שהם יעשו, צריך קודם כל לבנות אמון וביטחון.

הרבה פעמים זוגות בפרק ב' ממהרים לחלק תפקידים - מי אחראי למה, כשלא פעם זה נעשה על בסיס חלוקה מגדרית - מה תפקיד האבא ומהו תפקיד האמא במשפחה המשולבת. המציאות היא שההורות במשפחה משולבת הכי אפקטיבית כשהפוקוס בה הוא על מערכת היחסים ולא על תחומי האחריות. כשנדרשת סמכות וחינוך ילדים, מקבלים אותה הכי טוב מדמויות שהם חשים ביטחון רגשי איתם. כלומר, ההורה הביולוגי.

הטעות הכי שכיחה במשפחות משולבות היא כשהורה לא ביולוגי לוקח על עצמו מהר מדי סמכות בחינוך הילדים. סמכות בריאה מבוססת על אמון מוקדם יותר. הקשר בין הדמויות הלא ביולוגיות הוא שביר והם זקוקים לזמן כדי להתחבר. זה יכול לקרות רק כשההורה הוא הסמכות העיקרית בבית. עם זאת, זה לא מייתר אתכם, כל החלטה הנוגעת לכללי הבית מתווכת על ידי ההורה הביולוגי בהסכמה מוקדמת יותר של שניכם.

ובתוך כל זה, זכרו לפנות זמן לזוגיות שלכם. העיסוק המשפחתי גובה זמן ואנרגיות ומאוד קל להשאב אליו. אל תזניחו אותה. צרו זמן אינטימי שלכם - עם החלטה לא לדבר על הילדים או האקסים. זה חוף המבטחים שלכם - לטפח אחד את השני בתקשורת חיובית, שתזכיר לכם כל פעם מחדש למה אתם כאן.