הניצולים שרצו עוד פרוסת לחם והילדה שרצתה עוד ועוד שליטה

זוועות השואה לא עוזבים לעולם, אך לחרדות של ילדינו יש תיקון. מיכל וימר, מפענחת ציורי ילדים, עם סיפורו של סבא שלה וסיפורה של ילדה חרדתית

מיכל וימרפורסם: 12.04.18 07:46
ציור של ילדה, המביעה השתלבות חברתית - לאחר הפתרון לחרדה
ציור של ילדה, המביעה השתלבות חברתית - לאחר הפתרון לחרדה

סבא שלי ז"ל, שמעון קלווריה, ניהל מחנה של פליטים אחרי שנגמרה מלחמת העולם השנייה. הוא היה איש גבוה וחסון, יפה תואר, בלורית של שיער שחור שופע ועיניים ירוקות. רגע לפני שעולים על אונייה לארץ ישראל, הוא ושאר הצוות שהיה איתו קיבלו את הניצולים במחנה הפליטים באיטליה להכנות לקראת המסע לישראל באונייה. גם הוא היה פגוע, מלא בסיוטים וזיכרונות רעים. את רוב משפחתו רצחו הנאצים ואת הזיכרונות על הימים בהם טיפס על גג הבית והיה הילד הכי שובב בשכונה, הוא כבר שכח והשאיר מאחור.

 

תמיד ירצו עוד?

ועכשיו הגיעו מאות פליטים מדי יום למחנה, אנשים רזים, עור ועצמות ועיניים מבועתות. מחייכים בכוח, כמעט לא מאמינים. בבוקר חילקו לחם, 2 פרוסות לכל אחד. סבא חשב שזה ייתן להם להרגיש ביטחון – 2 פרוסות ולא אחת, אבל זה לא עבד. הוא הסתכל מהצד וראה אנשים מחביאים פרוסות בכיס, גונבים, עושים משא ומתן על פרוסות נוספות. לבו נחמץ. הוא ידע שיש במחסן עוד שקיות של לחם ושיש עוד בדרך, אבל הוא גם הבין שתחושת החסר הזו היא טראומטית ולא קשורה למציאות.

 

למרות שהראש יודע שהמלחמה נגמרה, הגוף עדיין לא מאמין.

 

בהחלטה של רגע, הוא החליט להגיש במגשי עץ גדולים, ערימות של פרוסות לחם. תוך מספר דקות המגשים התרוקנו. בצוות ההנהלה של המחנה לא הבינו את ההחלטה: "זה לא נכון", אמרו. "זה אף פעם לא ייגמר. הם תמיד ירצו עוד. בסוף באמת לא יישאר לנו". אבל סבא שלי היה נחוש, האמין בטוב ולמחרת שוב חיכו לפליטים מגשי עץ גדולים עם ערימות של פרוסות לחם וכך שוב ושוב ללא שינוי במשך כמה ימים. ביום החמישי התחיל השינוי – אנשים פחות רצו למגשים, לקחו כמה פרוסות ועזבו את המגש, לא הסתירו בכיסים, חייכו.

 

סבא שלי ז"ל, שמעון קלווריה, כשהיה צעיר (צילום: אוסף פרטי)
    סבא שלי ז"ל, שמעון קלווריה, כשהיה צעיר(צילום: אוסף פרטי)

     

    השפע הוא תרופה לחסר

    נזכרתי במקרה הזה של סבי כשטיפלתי בילדה עם חרדה חברתית. לפעמים השפע הוא התרופה היחידה לחסר. לפעמים הביטחון הוא התרופה היחידה לחרדה. מאיה הגיעה אלי כשהוריה מספרים שהיא סובלת מחרדה חברתית. היא הולכת לגן, אבל מסרבת לצאת לחצר. כשהגיעה לפגישה הראשונה, ראיתי לפני ילדה מתוקה, זהובת שיער ונבונה מאוד. חשבתי שאפגוש ילדה ביישנית וחרדה, אבל ההיפך היה הנכון. מאוד מהר מאיה ניהלה את כל מהלך הפגישה. היא החליטה מתי נצייר ומתי נשחק בבובות. גם כאשר ציירנו היא החליטה באילו טושים היא תצייר ובאילו אני. היא גם לא הסכימה שאחליט לבד מה אני אצייר. הכל היה החלטה שלה. גם כשכבר הגדירה מה מציירים, היו שלבים לציור והייתי צריכה לעקוב אחריה ב-ד-י-ו-ק כי אם ציירתי משהו לא לפי ההוראות שלה כל הציור נזרק לפח. עם כל כך הרבה הוראות והנחיות התחלתי גם אני להרגיש חרדה...

     

    כך נראית חרדה חברתית בציור של ילדה: צביעה צפופה וריק בגן הילדים
      כך נראית חרדה חברתית בציור של ילדה: צביעה צפופה וריק בגן הילדים

       

      אבל הפעם, בשונה משנות הארבעים, בקליניקה הקטנה והבטוחה, יכולתי ללכת איתה יד ביד בתוך העולם שלה ולתת לה לחוש את השליטה המוחלטת (כאילו היו לי מאגרים של לחם ולא חסר לי עוד). מאיה החליטה מה עושים, מתי ואיך, ואני אחריה. בשלב מסוים קיבלתי רשות להמציא חוקים משלי, וגם אז היא תיקנה אותי. התאהבתי בה וברצון שלה לשלוט. התחלתי גם אני לשלוט בחדר. אם בובה מסוימת לא צייתה להנחיות שלנו, כעסתי על הבובה לפעמים יותר ממאיה. באחת הפעמים, בעודי בתוך "השוונג" של הכעס והשליטה, אני קולטת בזווית העין את מאיה מביטה בי במבט חדש.

       

      באותו היום התקשרו ההורים בערב ושאלו מה היה בפגישה, כי יש הרגשה שמשהו השתנה אצל מאיה. מאיה החזיקה בשליטה (להבדיל) כמו בפרוסת לחם. רק כאשר היו שם ערימות של שליטה, רק כאשר זרמתי ביחד איתה ורק כאשר הסכמתי לפגוש בתוכי את החלק של השתלטנית – רק אלו איפשרו לה לוותר על השליטה ולסמוך על מה שיש: על המשחקים שאני אמציא, על הכללים שנמציא ביחד בחדר, על זה שלפעמים היא תנצח ולפעמים אני ועדיין הכל יהיה בסדר.

       

      השינוי בהתנהגות שלה בגן מיהר להגיע וגם בציורים, שהפכו להיות כמו נייר לקמוס של הנפש. מציורים נוקשים, צבועים בצפיפות ובעיקר מלאים בבדידות, התחילה מאיה לצייר עצים פורחים וילדים שמשחקים ביחד. החרדה שהייתה בתוכה נבעה מהתנסות חברתית שלילית שנחרטה אצלה עמוק בלב וגרמה לה להרגיש חסר. מהמקום הזה אי אפשר היה להגיד לה "תשחררי", "תזרמי", "צאי החוצה לשחק". אפשר היה רק להקשיב היטב לדבר שהכי מפחיד אותה (במקרה הזה אובדן שליטה) ולתת לה אותו כמה שהיא צריכה.

       

      הורים שואלים אותי לפעמים בדאגה: אבל עד מתי?! אז להבדיל אלף אלפי הבדלות מזוועות השואה שממשיכות ומלוות עוד שנים אחר כך, אצל ילדים אני יכולה להבטיח לכם, זה לא בלי סוף. בסוף הילד מגלה את השובע (הרגשי) ונרגע.

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      תרפיסטית באמנות בגישה פסיכואנליטית (M.A), מנהלת מסלול לימודי תעודה בפענוח ציורי ילדים והדרכת הורים יצירתית, מחברת "המדריך השלם לפענוח ציורי ילדים" ויוצרת ערכת הקלפים "מעגלי שיח". בעלת קליניקה לטיפול רגשי פסיכואנליטי למבוגרים ובני נוער.