הורים שמשאירים את הילדים בבית ביום השואה: לא רוצים שיפחדו

"כשהייתי בת שש או שבע, הביאו לבית הספר ניצול שואה שימסור לנו עדות”, מספרת טלי שלו (34) מבת־חפר, בעלת חברה לייעוץ עסקי. "באותו יום שמעתי תיאורים גרפיים, כמו איך לקחו את התינוקת שלו והטיחו את ראשה בקיר. חזרתי הביתה מטולטלת והתפתחה אצלי חרדה מטורפת. לא ישנתי בלילות, היו לי סיוטים, ומאז, כל יום שואה וכמה ימים לפניו הייתי מסתגרת בבית, בלי טלוויזיה ורדיו. כולם בבית ידעו שאסור לדבר לידי על הנושא, לא יכולתי להתמודד עם זה".

ביום השואה הנוכחי, שיצוין ביום חמישי (12 באפריל), שלו לא תשלח לגן את בתה אביגיל (שלוש), כפי שעשתה גם בשנה שעברה. "בגן דיברו על יום השואה, וזה נראה לי הזוי. אפילו להזכיר כזה דבר זה לא מתאים בגיל כל כך צעיר. ההימנעות מהיום הזה מאוד לא מקובלת, אבל אני כל כך נפגעתי, ולכן ברור לי שלא אתן לבת שלי להיפגע כך", היא אומרת.

מה תעשי כשהיא תגדל?

"אני מניחה שהיא תהיה איתי ביום הזה. אני לא רוצה שהיא תיחשף לדברים האלה בגיל צעיר. תלוי גם בילדה, איך היא תהיה, אבל עד כיתה א’־ב’ אני לא חושבת שיהיה אפילו אזכור של הנושא בבית".

שלו מאמינה שאם החשיפה שלה עצמה לנושא לא הייתה דרמטית כל כך, ייתכן שהייתה מסוגלת להתמודד אחרת עם הנושא. "במשך שנים, כל מילה על הנושא הייתה יכולה לגרום לי בכי ממושך. עם השנים זה התמתן, אבל בתיכון לא נסעתי לפולין, למשל, ואני עדיין לא רואה סרטים ולא קוראת ספרים על הנושא. אני נכדה לניצולי השואה, ולא יכולתי לשמוע מהם מה עבר עליהם".

איך ההורים שלך קיבלו את זה?

"הם הבינו. דאגו לשחרר אותי מבית הספר. אבל בבית הספר לא כל כך הבינו. חשבו שזה בא מזלזול או מחוסר אכפתיות".

אינה זולוטרובסקי, אמה של שלו, זוכרת איך בתה הייתה נכנסת לדיכאון בתקופה שלפני יום השואה, ומתלוננת על כך שמפחיד אותה להגיע ללימודים. "אני הקשבתי לה", היא מספרת. "לא עניין אותי מה יגידו בבית הספר, אלא מה היא מרגישה. היה לי חשוב שהיא תהיה רגועה. כבת לניצולי שואה, רציתי שהיא תשמע ותדע מה קרה - אבל בצורה נכונה, בזמן שהיא יכולה להתמודד. חייבים לשמר את זכר השואה, אבל באופן מבוקר ולא בגיל כל כך צעיר".

ילדים בגב שפוף

דנה דרבינסקי (47), עיתונאית מרעננה, היא אמא לשתיים: אלינור (13) ודריה (עשר). שתיהן העלו סימני שאלה לגבי ההליכה לטקס. "כשהבנות היו בבית הספר היסודי, הרגשתי שהאופן שבו הטקס מתנהל אינו מתאים לילדים. ראיתי שהן מפחדות, והגעתי לראות חזרות. ראיתי ילדים שלא ממש מבינים את המשמעות של מה שהם עושים אבל הולכים בגב שפוף בבגדים שחורים, אומרים דברים קשים מאוד על רצח עם, אכזריות, התעללות, מוות בכמויות. הכל היה מוגזם לגמרי", היא אומרת.

דנה דרבינסקי עם הבת דריה. "הרגשתי שהאופן שבו הטקס מתנהל אינו מתאים לילדים"(צילום: יאיר שגיא)

אבל האמת קשה. צריך להתעלם ממנה?

"מצד אבא שלי יש משפחה שלמה שנספתה. אני מבינה שצריך להעביר את החשיבות של זכר השואה והעובדה שיש לנו היום מדינה, אבל בדרך הגיונית. יש דרך להעביר את האמת. למשל, הספר 'אנה פרנק, היומן הגרפי', מאת ארי פולמן ודוד פולונסקי, מתווך את השואה לילדים בדרך שהם יכולים להבין, בלי לפתח סיוטים. לא חייבים לראות תמונות קשות ולדבר על גופות שמוטלות אחת על השנייה. לי, בגילי, קשה להתמודד עם הדברים האלה. איך אפשר להתמודד איתם בגיל צעיר?"

בתקופת החזרות על טקס יום השואה, שבו אלינור הייתה אמורה להופיע, שתי הבנות באו הביתה ושאלו אם הן חייבות להגיע לטקס. "הן לא רצו להשתתף, אבל חששו לא להיות כמו כולם", אומרת דרבינסקי. "אני הבנתי אותן מאוד. בגיל הזה ילדים מתחילים לבסס את הביטחון שלהם בעולם ובמבוגרים. הם עוד לא חסינים מספיק כדי להתמודד עם העובדות על השלטון הנאצי השפל בצורה חושית של טקס, שכולל מוזיקה, דקלום ותמונות. טקס הוא יותר עוצמתי מקריאה".

דרבינסקי פנתה למורה וסיפרה לה שאלינור מפתחת סיוטים וקשה לה עם הטקס. "ביקשתי שהיא לא תשתתף וכך היה. שתי הבנות לא הגיעו ביום הזה לבית הספר", היא אומרת. "לדעתי, הטקסים האלה לא צריכים להתקיים בבית הספר בכלל. מי שמעוניין, שילך בערב לטקסים. אי־אפשר לכפות את זה על ילדים. זה גם לא פשוט לא ללכת. כי זה אומר לא להיות כמו כולם".

איך הגיבו בבית הספר לעובדה שהבנות לא מגיעות?

"לא אהבו את זה. זה תקדים לא טוב, אם כל ילד שקשה לו לא יגיע, המערך יקרוס. אולי יצטרכו למצוא דרך חדשה. גם חברות לא לגמרי הבינו אותי".

השנה עברה דריה לבית ספר חדש, והיא אמורה להשתתף בטקס יום השואה. "אני חושבת שאגיע", היא אומרת. "אני כבר יודעת מה יקרה וזה לא יהיה בום. עד עכשיו לא רציתי להגיע לטקס. זה הפחיד אותי. דיברו איתנו שבועות לפני, ופחדתי שאתחיל לבכות מול כולם. אני דווקא קוראת ספרים ורואה סרטים על השואה, אבל קרה לי שהפסקתי ספר באמצע כי הרגשתי שהוא לא מתאים לי. זה קשה לי".

בראשה של דריה נחקק זיכרון מלפני כמה שנים: היא ראתה את אחותה ואת חבריה לכיתה משתתפים בחזרות לטקס, לבושים כמו אסירים במחנה ריכוז. גם אמה זוכרת זאת היטב. "הגעתי לבית הספר וראיתי את הילדים יוצאים מהחזרות", מספרת דרבינסקי. "הבנתי שאמרו להם לדמיין שהם לא אכלו שבועות דבר פרט לקליפות תפוחי אדמה ושילכו בהתאם. דברים כאלה משפיעים על הילדים.

"בכיתה ד’ אלינור התחילה לשאול אותי איך זה ייתכן, ומה בדיוק הם אכלו ואיפה הם ישנו. זה כמו סרט אימה שאתה מפחד לצפות בו אבל נמשך אליו בכל זאת".

משרד החינוך: בלי תיאורים גרפיים

"מערכת החינוך ובית הספר להוראת השואה ביד ושם גיבשו עקרונות להנחלת מורשת הזיכרון לדורות הבאים בצורה המותאמת לגיל התלמידים", נמסר ממשרד החינוך. "התוכנית מאפשרת לימוד מבוקר של תקופת השואה ומושגי היסוד המלווים אותה מתוך הנחה שחשיפה מותאמת על ידי דמות משמעותית בעלת קשר רציף עם התלמידים יכולה לסייע בהימנעות מטראומה והשלכה לא נכונה של המושגים המרכזיים בנושא בגיל הצעיר.

"בין העקרונות שבבסיס התוכנית: ההנחיה שלא לעסוק בסימולציות ותיאור מוחשי וגרפי של הזועות בבית הספר היסודי. המפגש עם הנושא נעשה באמצעות סיפורן של דמויות שניצלו תוך הדגשת תעצומות הנפש של החזרה לחיים לאחר השואה".