פתחה את ספר הזיכרונות וגילתה: סבתא היתה מתורגמנית של מנגלה

11 שנה אחרי שסבתה נפטרה, הבמאית היהודייה סרנה דיקמן החליטה לקרוא את יומן זכרונותיה. מה שקראה שם היכה אותה בתדהמה, והוליד את הסרט "נאנה"

קטע מתוך הסרט "נאנה", באדיבות HOT8
סרנה דיקמן. "ידעתי שלסבתא יש קעקוע על היד, אבל זה נראה לי טבעי" (צילום: מתוך הסרט "נאנה", באדיבות הוט 8)
סרנה דיקמן. "ידעתי שלסבתא יש קעקוע על היד, אבל זה נראה לי טבעי" (צילום: מתוך הסרט "נאנה", באדיבות הוט 8)
בבית הספר קראו לה "המורדת". הייתה לה ילדות מאושרת וחבריה אומרים שהייתה חכמה, מצחיקה, תכליתית, חזקה, כנה ומלאת חיים. כזו בדיוק נשארה גם אחרי שכל משפחתה נספתה בשואה, אחרי אושוויץ. "נאנה", מרילה מיכלובסקי דיאמנט, הייתה המתורגמנית האישית של יוזף מנגלה במחנה המוות. הוא היה האדם היחיד שאליו לא העזה להיישיר מבט ושעצם נוכחותו גרמה לה – לדבריה – פחד מוות. אחרי ששרדה היא נהגה להזכיר מדי פעם את שמו, אבל נדמה שהייתה נחושה להטביע את הזיכרון הזה בים של אופטימיות ואהבת חיים.

 

"לא ידעתי שסבתא הייתה דמות ציבורית"

נכדתה של מיכלובסקי דיאמנט, הבמאית סרנה דיקמן (25), לא דיברה מעולם עם סבתהּ על מה שעברה בשואה – אף שהמילים "אושוויץ", "תאי גזים" ו"מחנה השמדה" היו חלק מהלקסיקון בבית המשפחה בבריסל, בלגיה, לשם הגיעה הסבתא אחרי ששרדה את צעדת המוות בתום מלחמת העולם השנייה, ושם הקימה בית ומשפחה.

 

דיקמן הייתה בת 11 כשסבתה, "נאנה", כפי שהיא קוראת לה, נפטרה, וחלפו 11 שנים נוספות עד שהעזה לקרוא את ספר הזיכרונות שלה ולצאת בעקבותיו למסע בפולין, לבקר באושוויץ ולהכיר את האישה שעל ברכיה גדלה. המסע של דיקמן, המפגשים המרגשים שהתרחשו בעקבותיו וקטעים מצולמים רבים של סבתה שהגיעו לידיה בעקבות המסע הזה, הובילו ליצירת הסרט "נאנה" (שישודר ב"הוט 8" בערב יום השואה, 11.4 ב־17:30 ולאחר מכן יהיה זמין ב־VOD).

 

"ידעתי שיש לה קעקוע על היד, אבל זה נראה לי טבעי", אומרת דיקמן. "הייתה לי סבתא מצחיקה שתמיד שיחקה איתי והכינה לי עוגות שוקולד פולניות, אישה יפהפייה עם שפתון אדום לוהט שעישנה וידעה ליהנות מהחיים. לא ידעתי שהיא דמות ציבורית. לא היה לי מושג שהיא פגשה המון אנשים, הופיעה בטלוויזיה והקדישה את החיים לפעילות למען סובלנות, כדי לוודא שזוועות כמו שהיא חוותה לא יקרו עוד לעולם".

 

"היא שילבה משפטים, כמו 'זה מזכיר לי את אושוויץ' באמצע שיחה במטבח, אבל מעולם לא סיפרה לי בצורה מסודרת". הסבתא, מרילה מיכלובסקי דיאמנט ז"ל (צילום: מתוך הסרט "נאנה", באדיבות הוט 8)
    "היא שילבה משפטים, כמו 'זה מזכיר לי את אושוויץ' באמצע שיחה במטבח, אבל מעולם לא סיפרה לי בצורה מסודרת". הסבתא, מרילה מיכלובסקי דיאמנט ז"ל(צילום: מתוך הסרט "נאנה", באדיבות הוט 8)

     

    "משהו דחף אותי לקרוא"

    הריאיון עם דיקמן, שמתגוררת בניו־יורק, מתקיים בשיחת סקייפ. היא נולדה להורים יהודים וגדלה בבריסל, הגיעה לארצות־הברית כדי ללמוד קולנוע ומתגוררת שם כבר שמונה שנים.

    "פתחתי את ספר הזיכרונות שנאנה כתבה, אחרי פיגוע הירי במוזיאון היהודי בעיר הולדתי בשנת 2014 והפיגוע במערכת 'שארלי הבדו', בתחילת 2015". רצף האירועים הזה עורר בה תחושה שאי־אפשר באמת להתרחק מההיסטוריה, מאנטישמיות, משנאה. "משהו דחף אותי לקרוא בספר שהיה מונח בבית ומעולם לא פתחתי", היא משחזרת. כך החלה לקרוא את "מתים ללא קבר", ספר שיצא בבריסל ובו מיכלובסקי דיאמנט כתבה בצרפתית על מה שעבר עליה באושוויץ (הספר לא תורגם לעברית). "הייתי בת 22 ובבת אחת הבנתי שאי־אפשר לברוח ממורשת אושוויץ, שאמא שלי היא בת הדור השני שלא שיתפה אותי בכל מה שעבר עליה כי היא רצתה לגונן עליי, אבל זה נמצא בי בכל זאת. זה בתוכי".

    "משהו דחף אותי לקרוא בספר שהיה מונח בבית ומעולם לא פתחתי. הייתי בת 22 ובבת אחת הבנתי שאי־אפשר לברוח ממורשת אושוויץ. זה בתוכי"

     

    דיקמן ואמהּ אליס מיכלובסקי יצאו למסע משותף ברחבי פולין, בניסיון להבין את מה שאי־אפשר להבין: מה עבר על נאנה. הן התחילו בעיירה הפולנית בנדין שבה נולדה נאנה, המשיכו למחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו והגיעו עד לביתה החדש בבבריסל, שבו התגוררה עד מותה. בעיירה בנדין שבפולין היו יהודים כבר במאה ה־13, ובתקופת השואה כמחצית מ־60 אלף תושבי המקום היו יהודים. הם רוכזו בגטו ולאחר מכן נשלחו למחנות ריכוז. "הגרמנים הסתובבו ברחובות עם כלבים והרגו יהודים", מעידה נאנה באחד מקטעי הארכיון בסרט. "ידענו שהולכים להרוג את כולנו".

     

    התחילה להתעניין בנושא בעקבות הפיגועים באירופה. סרנה דיקמן באושוויץ (צילום: מתוך הסרט "נאנה", באדיבות הוט 8)
      התחילה להתעניין בנושא בעקבות הפיגועים באירופה. סרנה דיקמן באושוויץ(צילום: מתוך הסרט "נאנה", באדיבות הוט 8)

       

      מלאך המוות בכפפות לבנות

      נאנה, שהוריה – האב רואה חשבון והאם עקרת בית – היו חילונים, למדה בבית ספר קתולי ונהגה לחגוג את החגים היהודיים בבית ואת הנוצריים עם חברותיה הקרובות. לדברי דיקמן, "קראו לה 'המרדנית' כי היא הייתה תלמידה מבריקה, אבל מאוד דעתנית, והיא הגיבה לכל צל של גילוי אנטישמיות. היו לה תוכניות גדולות להיות זמרת אופרה, היא התקבלה ללימודים באופרה של קרקוב, אבל כל זה ירד לטמיון כשהגיעו הגרמנים".

      "תרגמתי את דבריו של מנגלה בלי להביט בו", מעידה מרילה, הסבתא, בסרט. "לא תרגמתי את מה שחששתי שיכעיס אותו, כי רציתי לחיות"

       

      נאנה עברה את הסלקציה של מנגלה ברציף שאליו הגיעו הרכבות לאושוויץ. אחיה הצעיר ממנה בשנה וחצי והוריה נרצחו מיד. חייל אס־אס צעיר ששוחח איתה במקרה שמע ממנה שהיא יודעת פולנית, גרמנית ולטינית, היא שיקרה ואמרה שהיא יודעת גם רוסית, ולאחר זמן מה נלקחה להיות המתורגמנית האישית של מי שכונה על ידה "מלאך המוות בכפפות הלבנות". היא ידעה מי הוא. "תרגמתי מפולנית לגרמנית וחזרה בלי להביט בו", היא מעידה בסרט. "מצאתי איך לא לתרגם את מה שחששתי שיכעיס אותו". כשאחת האסירות ענתה לשאלה שלו בחוצפה, למשל, היא הפכה את המשפט המתריס לתשובה עניינית. "היא אולי לא רצתה לחיות", היא אומרת, "אבל אני רציתי מאוד". היא מספרת בסרט שמנגלה עצמו חשד ואמר לה "את מתרגמת מה שאת רוצה? תיזהרי", ומציינת: "הייתי מבועתת בקרבתו, למרות שהיו מסביב כל כך הרבה מנגלה וכולם רצחו והיו לא אנושיים".

       

      נאנה עבדה אצל מנגלה כחמישה חודשים, בשלהי 1944. "עיקר העבודה שלה היה במרפאה שהיו מאושפזים בה ילדים אוקראינים", מספרת דיקמן. "סבתא אמרה שהיא מעולם לא ראתה באושוויץ ילד יהודי, שאת הילדים והזקנים הרגו בסלקציה הראשונה כשירדו מהרכבת. הייתה עם הילדים האלה גם אחות אוקראינית. יום אחד, כשנאנה באה לשם בבוקר כרגיל, הילדים והאחות נעלמו, ונאמר לה שהיא עוזבת את התרגום חוזרת לעבודות כפיים רגילות. מעולם לא נודע לה מה קרה להם".

       

      ג'וזף מנגלה."תרגמתי מפולנית לגרמנית וחזרה בלי להביט בו"  (צילום: GettyimagesIL)
        ג'וזף מנגלה."תרגמתי מפולנית לגרמנית וחזרה בלי להביט בו" (צילום: GettyimagesIL)

         

        את הקטעים הרבים שבהם נראית סבתהּ מספרת זיכרונות מהמלחמה דיקמן קיבלה רק לאחר שהחלה לעבוד על הסרט. "ראיינתי אנשים שהכירו אותה, ולרבים מהם היו הקלטות שלה בכל מיני פורמטים. השמועה הגיעה לכל מיני אנשים בעולם והם שלחו לי יותר ממאה שעות מצולמות. זאת הייתה הפתעה אדירה. גיליתי שהיא הייתה חברה במחתרת שפעלה בתוך מחנה ההשמדה והביאה מזון לאסירים חדשים, שהמון אנשים הכירו אותה והרגישו שהיא שינתה את חייהם ושאחרי אושוויץ היא התראיינה בכל מקום אפשרי, כולל בתחנות טלוויזיה בכל אירופה".

        "ראיינתי אנשים שהכירו אותה, ולרבים מהם היו הקלטות שלה בכל מיני פורמטים. השמועה הגיעה לכל מיני אנשים בעולם והם שלחו לי יותר ממאה שעות מצולמות. זאת הייתה הפתעה אדירה"

         

        באחד הראיונות האלה סבתא שלך אומרת: "רק כשהשתחררתי הבנתי את גודל החורבן בעולם. הייתי לבדי, לא היה אדם אחד בעולם ששמח ששרדתי ולא היה לי לאן ללכת". ואפילו את המילים האלה היא אומרת בלי טיפה של רחמים עצמיים.

        "היא לא ידעה מה זה רחמים עצמיים. היא הייתה אישה מצחיקה מאוד שאהבה לחיות והפגינה המון כוח".

         

        עד כדי כך שכמעט מפתיע לשמוע אותה אומרת עד כמה פחדה ממנגלה.

        "מעניין... את היחידה שאומרת את זה, אבל זה נכון. קשה לדמיין אותה כצעירה חולנית, חלשה כל כך ורועדת מפחד. הנאצים הרי הפשיטו את הקורבנות שלהם מכל אנושיות. היא לא יכלה להמשיך להיות הנערה החזקה שהייתה. אבל היא רצתה לחיות ומצאה איך לשרוד".

         

        כילדה לא שמעת את הסיפור של נאנה, והנה את עובדת על מאה שעות הקלטה שלה...

        "היה לי מזל גדול. בכל פעם שאני רואה את ההקלטות האלה אני מרגישה כאילו היא במידה רבה עדיין איתנו".

         

        היא הייתה כל כך להוטה לספר. איך הצלחת לחמוק מזה כילדה?

        "היא דיברה על השואה הרבה, ובכל הזדמנות שילבה משפטים, כמו 'זה מזכיר לי את אושוויץ' באמצע שיחה על בישול במטבח, אבל מעולם לא התיישבה לספר לי בצורה מסודרת. למדתי בבית ספר יהודי, וכשהייתי בת שמונה היא הוזמנה לספר על השואה בבית הספר, אבל בגלל שהייתי כל כך קטנה, היא לא נכנסה לתיאורי זוועות. היא ואמא שלי גוננו עליי, ואני גדלתי בלי לדעת פרטים מעבר לזה ש'קרה שם משהו נורא שאני לא מבינה'".

         

        היו לנאנה חברות ניצולות שואה? מישהו שהיא הרגישה שמבין אותה באמת?

        "בעלה, יורק, סבא שלי, היה פולני נוצרי שבמלחמה היה חבר מחתרת. הם נפגשו ימים בודדים אחרי שחרור הגטו ומעולם לא נפרדו. הוא היה ביישן ובמידה מסוימת חי בצלה, אבל תמך מאוד בפעילות ההסברה שלה, והיא סייעה לו בחנות הבגדים שלו בבריסל. מלבדו הייתה לה קבוצה של חברות שגם הן עברו את השואה, והן היו משחקות קלפים בבריסל בכל מוצאי שבת. יום אחד היא פגשה שם במקרה מישהי שהיא עצמה הצילה בצעדת המוות והן לא התראו במשך 40 שנה".

         

        "הבנתי למה אמא תמיד אמרה לי לא להישמע לפקודות בלי לחשוב בעצמי". הנכדה הבימאית סרנה דיקמן (מימין) ואמה אליס מיכלובסקי  (צילום: מתוך הסרט "נאנה", באדיבות הוט 8)
          "הבנתי למה אמא תמיד אמרה לי לא להישמע לפקודות בלי לחשוב בעצמי". הנכדה הבימאית סרנה דיקמן (מימין) ואמה אליס מיכלובסקי (צילום: מתוך הסרט "נאנה", באדיבות הוט 8)

           

          המסע קירב ביני ובין אמא

          דיקמן היא בת יחידה. כשהיא נשאלת על יחסיה עם אמה אליס, שהצטרפה אליה למסע, היא אומרת: "תמיד היינו קרובות מאוד, ועכשיו עוד יותר. היא לא הייתה שותפה לעריכת הסרט, אבל שמחה שאני רוצה לדעת, וכל הזמן בדקה אם זה לא מכאיב לי מדי. אני מרגישה שאני מבינה טוב יותר את הטראומה של הדור השני. פתאום, למשל, הבנתי למה מגיל צעיר היא חזרה ואמרה לי לעולם לא לקבל סמכות ולהישמע לפקודות בלי לחשוב בעצמי. היא גדלה עם השואה כחלק מרכזי בחייה והיא ידעה למה ציות עיוור יכול להוביל".

           

          מה עם אבא שלך? איפה הוא היה בתמונה?

          "אבא שלי, סטפן דיקמן, עבד בתפקידים שונים בתעשיית הקולנוע בבלגיה ועזר לי הרבה עם הסרט. מאחר שהוא הכיר את סבתי מקרוב, הוא ידע לייעץ בהפקה ובעריכה".

           

          למה הוא לא הצטרף אליכן למסע?

          "הרגשנו שזה סיפור מאוד נשי ורצינו לשמור אותו במסגרת סבתא־אמא־נכדה".

           

          ביקרת פעם בישראל?

          "כן, הייתי בטיול עם ההורים שלי בגיל 19, והייתי שמחה לבוא שוב ולשפר את העברית שלי. למדתי קצת עברית בבית הספר היסודי, אבל שכחתי את הרוב".

           

          מה הפרויקט הבא שלך?

          "לא תאמיני, אבל לפני 'נאנה' התחלתי לצלם קומדיה... יש לי כל מיני רעיונות, אבל הם ייאלצו לחכות. מאז שסיימתי לערוך את הסרט ב־2016 אני מסיירת איתו בעולם ומקרינה אותו בפני קהלים שונים, כולל מדריכים באושוויץ. הם פוגשים תיירים שיש להם שאלות על מה שקרה שם, אבל היום הם כבר כמעט לא פוגשים אנשים שעברו את זה על בשרם, ודרך הסרט, סבתא שלי מספקת להם עדות ממקור ראשון".

           

          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו, סגנון: נופר אריאלי)
          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו, סגנון: נופר אריאלי)
           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד