המטלה שלי לליל הסדר הייתה להביא את הילד ולגהץ את הפנים לכדי חיוך. ובעוד הילד שלי שאל מתי מגיעים, אני תהיתי מתי חוזרים ואם אפשר לעשות את הסדר בפקקים, כי כבר הקשיתי בקושיות ולא קיבלתי תשובות. ואתה מלאך המוות נדחק לצדי, מזכיר שפעם הייתה גם אמא והיא כבר לא. ובעוד אני פותחת חלון כדי לנשום, הוא מתרווח ומסביר שלא התכוון, אבל התפקיד של הגדי היה תפוס וגם השוחט. ובכלל הוא רצה להיות האפיקומן ונשבע שהיה מתחבא טוב טוב, שלא ימצאו אותו. וצפוף שם מאחור.
לטורים הקודמים של נועה רום:
- להתבגר בעולם של סלבס בסקיני אחרי לידה: "אני מתביישת בגוף שלי"
- "בכיתה לא מבינים. אבא שלי מת והם רוצים שאפסיק להיות עצובה"
בודדה בבית הספר: "כבר שנתיים משפילים אותי ומציקים לי"
פתחתי את הדלת ומי לא בא?
והנה מגיעים. אני והילד, הילד ואני ובחיי שגם השנה הבטחתי לעצמי שאולי נהיה קצת יותר ופתחתי את הדלת לזוגיות ואהבה - והוא לא הגיע. התמימים היו בטוחים שאני מעוניינת, למרות שאמרתי לא והסבירו שהתכוונו לטוב. והיו שלא שאלו ורציתי להגיד שכן וחיפשתי את החכם שיבין. ואולי החיפוש היה איטי מדי וגם אני הייתי צריכה לקבל את תפקיד האפיקומן, כי לפעמים נמאס ונעשה קשה, אז אני סוגרת את הדלת ואת הלב ומעדיפה את הלבד.
גם אליהו הודיע שדי לו. שנים של שתיית יין זול בבתים של זרים דפקו לו את הכבד. הוא חייב ניקוי רעלים ועל הדרך להניח כפות רגליים עייפות מסיבוב בארץ. גם הראש לא מה שהיה פעם. לפעמים הוא נכנס לאותו בית פעמיים ושוכח בית אחר ומי בכלל משאיר דלת פתוחה בלילה? הוא שאל ושוב הסברתי שאין לי תשובות. ועל כל מקרה השארתי לו חריץ.
מה נשתנה הלילה ההוא מכל הלילות? כלום. הילדים הקטנים מלמלו מילים של ג'יבריש ומבוכה ותהו מדוע הם עומדים על כיסא ונבחנים במבחן הקושיות. ועיניים נרגשות בדקו שהם מטבילין ולא מטבילים, שהם מסובין ולא מסובים ושיהיה מרור. והבטתי על שני כיסאות ריקים. לזאת שהלכה ולזה שעדיין לא הגיע.
וגם השנה אני עבד לפחדים שלי. עבד לציפיות, לממש את הפוטנציאל שקיים ולא מתפרץ, כי באמת יכולתי להעז ולהתקדם יותר מבחינה מקצועית ויותר מדי זמן אני מכינה פתקיות בשלל צבעים שמפוזרות בכל מקום ומבטיחה לעצמי שתיכף אני אעשה ואפעל. אולי אחרי החג, כי שנה עברה ודבר לא השתנה ובין אחת שבשמיים יחד עם הכוכביא, לבין אלו שלצדי אני מתנהלת. ואני רוצה יותר. ואם היה לי את האומץ, הייתי נעמדת על כיסא ושואלת ואולי למישהו הייתה תשובה, אבל אני יושבת כי עבד אני למה שיגידו ואיך זה יראה ומספיק עם הלא חיוך שלי.
לשנה הבאה בזוגיות
אביב הגיע פסח בא והשמחה גדולה. ולא שהיה רע. הבטתי מלפני ומצדדי באנשים שהם המשפחה, שפותחים את דלתם גם כשלא כתוב בהגדה ולא הייתי צריכה את הלילה הזה מכל הלילות לדעת שהם שם. ולא הייתי צריכה לקלל את הגויים או לטבול ביין עם האצבע ולהפחיד ילדים בשלל מכות, כדי להודות על היש. לא הייתי צריכה לנסוע רחוק כדי לראות את מה שיש לי קרוב. אבל הייתי צריכה כי זה פסח.
פסח זה החג שבו חתיכות פאזל ממשחקים שונים צריכות להתחבר. לעתים נוצרת תמונה לא ברורה. יש חלקים שהולכים לאיבוד, יש שמנסים בכוח להתאים את עצמם לציור שעל הקופסא ויש שמתקפלים ומקווים שבשנה הבאה ימצא החלק המתאים או שהם יברחו לחו"ל עם עוד חתיכות אומללות. בכל תמונה יש חלקים שונים, אבל כולם חדורי מטרה. להגיד שהשתנה, שהרווקה מצאה זוגיות, שמאותגרת הפוריות הרה, המובטל עובד, הזוג המסוכסך מחייך ובטח שבשנה הבאה הם יהיו בירושלים הבנויה ולא ברבנות ושהאחת פלוס אחד יהיו ליותר.
ולמרות החיוך והיין וההבטחות שאנחנו בני חורין, אנחנו יודעים שמחר בבוקר נקום עם כאב בטן ונישבע שלא נזלול יותר ונלך לארוחה הבאה ונחמם עוד סיר עמוס הבטחות. ובין לעיסה אחת לשנייה נתכנן איך להעביר את היום, כי חופש ואנחנו אנשים חופשיים וצריך ליהנות. וברור שנהנים, אין שאלה וגם אם הייתה עדיף לא לשמוע את התשובה.
וגם החג הזה יעבור ונשכח את הקיטורים, הנסיעות ואת חלקי הפאזלים שהלכו לאיבוד. ואולי אני אסדר מחדש את הפתקיות הצבעוניות ואעשה וי קטן אחד. ואולי אפתח את הלב ואת הדלת ואסלק ממני חלקי פחד, רסיסים של חששות. אולי השנה משהו ישתנה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
נועה רום, רווקה + ילד בן שש, סופרת לנוער (עד הבת מצווה זה יעבור, כמה שאת נהדרת, נוגה, תראו אותם, סדרת החיים החדשים שלי), מגישה את התוכנית 'נועה מדברת עם נוער' ברדיו קול נתניה, מורה בהכשרתה לגיל הרך ומרצה על ספריה בבתי ספר וספריות.
